חוף מנהטן הוא ספר על גנגסטרים, אבל לא טיפוסי ולא צפוי, כי הוא בעיקר ספר על אישה צעירה ונועזת שיוצאת מדל"ת אמותיה בפעם הראשונה.
כיאה למי שגדלה בניו ג'רזי, מדינת הסופרנוס, אני מאוד אוהבת סיפורים וסרטים על המאפְיה, אך אני חייבת להודות שקצת קשה לכתוב על פשע מאורגן בלי לטבוע בקלישאות. מצד שני, הקלישאות הן חלק גדול מהכיף. יש דרכי פעולה וסגנון שלמדנו להכיר מהסנדק, החבר'ה הטובים, אימפריית הפשע והשתולים, והם חוזרים על עצמם גם בחלק מהדמויות המרכזיות של חוף מנהטן. אבל בספרה של ג'ניפר איגן הקלישאות הן סוג של שפה. הן רומזות לנו מי הדמויות האלה באמת, מה הן מייצגות, ומה עלול לקרות בהמשך. הן לא גרמו לי לגלגל עיניים. הן הכניסו אותי לאווירה.
לאווירה הזאת נכנסתי והתחלתי להבין מה באמת קורה הרבה לפני אנה קריגן, הדמות הראשית בספר. העלילה מתחילה כשאנה היא ילדה בת 12 בזמן המשבר הכלכלי העולמי של המאה ה־20 ואביה לוקח אותה לבית ענק על חוף הים בברוקלין, בית של מישהו ש"עובד במועדוני לילה", ואומר לה לשחק עם הילדה שגרה שם בזמן שהוא מדבר עם אבא שלה.
העלילה קופצת קדימה כמה שנים. אנה בת 19, אבא שלה נעלם, ומלחמת העולם השנייה כבר החלה. כמו הרבה נשים באותה תקופה, אנה צריכה לצאת לעבודה שגברים היו עושים פעם – במקרה שלה למדוד ברגים ואומים לספינות במספנת הצי האמריקני בברוקלין. קצת כמו הדמות המפורסמת של Rosie the Riveter, האישה עם הבנדנה והסיסמה We can do it. אנה לוקחת את הרעיון הזה ברצינות, ומחליטה שהיא רוצה להיות הצוללנית הראשונה ולהצטרף לגברים שיורדים אל מתחת למים לתקן ספינות. עד שפעם אחת היא יוצאת לבלות עם קולגות מהמספנה במועדון לילה, ופוגשת את דקסטר, אותו איש עם הבית הענק על חוף הים. היא חושבת שאולי הוא יֵדע מה קרה לאבא שלה, ומשם ממשיכה העלילה לכיוון לא צפוי.
איגן היא סופרת בחסד עליון. לא לחינם זכתה בפרס פוליצר על ספרה "מפגש עם חוליית הבריונים". גם הוא ספר ששווה קריאה. ב"חוף מנהטן" היא שוזרת את הסיפורים של אנה, של אביה ושל דקסטר לספר מרתק על משפחה, גנגסטרים וצלילה, והכול באווירת רטרו ונואר.
חוף מנהטן, ג'ניפר איגן, מאנגלית: יואב כ"ץ, תכלת, 2018, 455 עמ'
