זהו סיפור מרתק בן 70 שנים. סיפור של חמישה אנשים, שכל אחד מהם טוען אותה טענה בדיוק: אני עצרתי את הטנק הסורי בשערי דגניה ביום 20 במאי 1948.
הסופר, אסף ענברי, אינו פוגע במיתוס ואינו מתכוון לשחוט פרה קדושה. על הטנק, שהיה למקום עלייה לרגל בעשורים הראשונים של המדינה, נכתב באתר דגניה: "הטנק הפך לסמל בתולדותיה של מדינת ישראל. הוא נכנס להיסטוריה כסמל למעשה גבורה בקרב הגנה של מעטים מול רבים, ליכולת האדם מול הפלדה ולנחישותם של מתיישבים בהגנה על ביתם". ענברי אינו מתווכח עם האמירה ואין לו השגות. במלאכת טוויית קורים עדינה הוא מנסה לשרטט את הסיפור דרך עיני חמשת גיבוריו, שכל אחד מהם טוען: אני הייתי הגיבור.
החמישה הם דוד זרחיה מגדוד 23 של חטיבת כרמלי שהטיל רימון יד לתוך הטנק; שלום הוֹכבאוּם, לוּלן מדגניה, שהשליך את בקבוקי המולוטוב הראשונים אל הטנק; שלמה אנשל מגולני, שירה פגז פִּיאט לעבר הטנק; יצחק עשת, שירה בעמידה לכיוון הטנק; ואלוף־משנה בּוֹרְקֶה בר־לב, שזחל לטנק וגרם להתלקחותו באמצעות בקבוק מולוטוב ורימון יד. הם לא הכירו איש את רעהו והסיפור נע ונד ביניהם, במאמץ לשמור על כבודו של כל גיבור.
ספרו של ענברי שומר על נימה עניינית. הוא כמעט שאינו רגשני, וממילא אינו גולש לשמאלץ. למעט הבלחות פה ושם, הוא מקמץ בתיאורי הרגשות של גיבוריו. ומעל לכול – הוא נזהר שלא להיות שיפוטי ולא להכריע ביניהם.
הקורא עשוי לתהות האם ענברי, דוקטור לספרות באוניברסיטת בר־אילן, ניגש למלאכה כסופר, כעיתונאי או היסטוריון. אבל זה לא באמת חשוב. יכולתו המשכנעת להנגיש את ההיסטוריה בצורת רומן מושכת את הקורא ומרתקת אותו. רשומון עלול לבלבל את הקורא, במעבר בין דמויות ובין נקודות ראייה. הספר אינו נופל למלכודת הזו, ומארג הסיפורים מתעלה על כל אחד מחלקיו.
הטנק נוגע בפיסה משמעותית של היסטוריה ישראלית. הוא מתאר היטב את התקופה המטלטלת שבין עצמאות ותקווה לבין חרדה וייאוש. נדמה שהסופר, קיבוצניק בן האזור, אינו נרתע מפטריוטיות, מגבורה וממיתוסים של התקופה, אבל נשמר מגזירת מסקנות אקטואליות פשטניות, שלכאורה נובעות מהם. בליבת הספר שוכנת חידה: מי באמת עצר את הטנק? חידה שאין לה פתרון. תוך כדי הקריאה הופך פתרון החידה פחות חשוב. מה זה בעצם משנה מי בדיוק עצר את הטנק? העיקר שהטנק נעצר. העיקר שדגניה שרדה את המלחמה, העיקר שהסורים ברחו, ונוצר מיתוס.
בריאיון למוסף "הארץ" אחרי צאת ספרו הראשון, בשנת 2009, אמר ענברי: "רציתי לכתוב מתוך תפיסה אוצרותית של הנחלת סיפורים. לקחתי את כל אגדות־המקום ויצקתי, או ניסיתי לצקת, לעלילה משמעות אחרת, משמעות אנושית־אוניברסלית… לעומת התפיסה המקובלת בספרות המערבית־המודרנית שיצירה ספרותית היא יצירה בדיונית, התפיסה המסורתית והיהודית בפרט מעמידה את העניין לא על הבדיון, אלא על הזיכרון המשותף. לזה התכוונתי בצירוף: יוצר כאוצר, כנוצר הזיכרון". הכוונה הזו הצליחה – הספר "הטנק" יוצר זיכרון משותף ומנחילו לקורא.
ולמי שטרם קרא את ספרו הראשון של ענברי, "הביתה", על עלייתה ונפילתה של התנועה הקיבוצית – אף פעם לא מאוחר לקרוא ספר טוב.
הטנק, אסף ענברי, ידיעות ספרים, 2018, 276 עמ'
