פרשנים כמבקרים: שיר השכונה

וּבָאָזְנִיּוֹת

סוֹלוֹ שֶׁל גֵ'ף בֵּק,

וּבָאָזְנַיִם

המּוּאַזִּין שֶׁל חָסַן בֵּק,

הִנֵּה הוּא שׁוּב זוֹעֵק:

חָלָאס, יָא חַבִּיבִּי,

גֵּט בֵּק

(מתוך השיר "גֵּט בֵּק")

שירה תמיד הצטיירה בעיניי כמו סוגה ספוגה בהתנשאות. מעין כתב חידה בלתי מפוענח שמגיש לך המשורר ומחכה לראות אם תצליח לפתור. חובבי השירה הם האליטה מבין ציבור הקוראים, שהצליחה לענות נכונה על כל השאלות וכעת מתפנקת בכוס משקה באיזו גלריה. לכן מפתיע מעט שלתוך הגלריה הזו צועד לפתע דורון כהן, ששיריו מבטאים בוז לאליטה ובוז להתנשאות וערגה לשכונת ילדותו בדרום תל אביב, שבזמן אמת המאוויים שלו היו בכיוון המנוגד לה.

כהן מביט אחורה, ייתכן שבזעם, אל עבר השכונה, ובא חשבון עם היחס המתנשא כלפי נוף נעוריו. הזעם הוא כלפי אלה שגרמו לאנשי השכונה להתבייש בזהותם. עד כדי כך הזעם נוכח, שכהן משווה את הוויית הסובבים אותו לתקופות איומות. ב"גלותנו המחודשת" הוא משווה בין זמן האינקוויזיציה שבו היו "יהודים בביתם ונוצרים בצאתם" לזמן האמנציפציה, שבו היו "יהודים בביתם וגרמנים בצאתם", ולעידן שאותו הוא מכנה זמן האינטגרציה שכופה מצב של "יְהוּדִים בְּבֵיתָם וְיִשְׂרְאֵלִים בְּצֵאתָם, וּמִזְרָחִים בְּבֵיתָם וּמַעֲרָבִים בְּצֵאתָם, וִימָנִים בְּבֵיתָם וּשְׂמֹאלָנִים בְּצֵאתָם, וְלִכּוּדְנִיקִים בְּבֵיתָם וּמַעֲרַכְנִיקִים בַּמִּדְגָּם". "תחום המושב" בעצמו הוא שם טעון, שמתייחס לשטח המגודר בזמן רוסיה הצארית שרק בו יכלו היהודים לחיות.

כל אלה חלחלו עמוק אל דורון כהן הצעיר וגרמו לו להבין שאין לו מה לחפש בשכונה, שאין בה כלום. התשוקה מינקות הייתה אל תרבות המערב על חשבון המסורתיות, אל הרוקנרול שבמועדוני תל אביב על פני הערכים של הבית. ההתנשאות באה גם מצדו, כפי שמתלונן נגדו אביו – אחת הדמויות המרכזיות בשירים – זו שהמשורר חש כלפיה את הכבוד הרב ביותר.

תִּרְאֶה, תִּרְאֶה כַּמָּה הֵם מְאֻשָּׁרִים, מִסְתּוֹבְבִים בַּחֲלִיפוֹת שְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים, כָּל אֶחָד עִם אַרְבָּעָה־חֲמִשָּׁה יְלָדִים. לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שָׁרַק אַתָּה חָכַם וְהֵם כֻּלָּם מְטֻמְטָמִים. כך אומר לו אביו בשיר הנושא של הספר, "תחום המושב". כמו מנסה לשכנע את בנו שיש כאן משהו מסביבו שהבן מפספס. ואמנם בסוף השיר מכה הבן על החטא:

הו, לָמָּה לִבִּי בְּסוֹף מַעֲרָב?

לָמָּה יָצָאתִי אֶת תְּחוּם הַמּוֹשָׁב?

שָׂם הָיִיתִי נִהְיֶה

לְאָב,

לְסָב,

מִי יוֹדֵעַ

אוּלַי גַּם לְרַב?

דורון כהן השלים את המהפך. הילד משכונת שפירא נטמע היטב בחיים שמצפון לרחוב סלמה, הפך לעיתונאי, והגיע עד לתפקיד שעשוי לסמל איזו צמרת של ברנז'ה תל אביבית, אם אמנם יש כזו, בדמות העורך הראשי של עיתון "מעריב". ואז הוא גילה שאין בה כלום.

כהן נכנס לגלריה בראש מורם בלי להתנצל ואומר לנוכחים: לא רק אתם יודעים לכתוב שירה. מקצת מהאליטה, כך ראיתי במוספי השירה למיניהם, לא השתגעה על הספר של כהן. אחד התלונן על דלות הדימויים – הן בכמות והן בעומק – כלומר, דלות בחידות, דלות במבחנים שמעמידים בפני הקורא. בשפה לא שירית אומר: סבבה מבחינתי.

תחום המושב, דורון כהן, אפיק, 2018, 80 עמ'