"הילד שלכם מפריע בשיעורים? מתחצף למורים? תטפחו לעצמכם על השכם, אתם עושים עבודה מצוינת", בהצהרה המפתיעה הזו פותחת את הריאיון חנה גרפי־פישר, פסיכולוגית חינוכית פורצת דרך, שמתמחה בדחייה חברתית בגילי בית הספר היסודי.
"יש בגיל הזה, שנקרא 'גיל החביון', ובעיקר בין כיתה ג' ל־ו', המון תופעות שנחשבות להתנהגות אכזרית", היא אומרת, "הילדים מתחילים לערער על סמכות המורים, להתחצף. וחמור מזה. יש התנהגויות שממש עלולות להשפיל מורה, לפגוע בו. ואלה אותם ילדים שעד כיתה א' או ב' צייתו למורים שלהם. פתאום משהו קורה".
והמשהו הזה, לפי גרפי־פישר, הוא למעשה שלב תקין לחלוטין בהתפתחות של הילד: מעבר בין עולם שנשלט ומכוון על ידי ההורים, לזה שבו חברת הילדים היא הקובעת. ולכן, ילד שהתפתחותו תקינה ושצרכיו מולאו היטב בשלבים המוקדמים יותר של חייו, יהיה ילד מקובל חברתית או מנהיג – וגם ימרוד במוריו. "אם הילד מורד במורים זה אומר שההתפתחות תקינה, שהחינוך שהוא קיבל היה מצוין. זה טוב שהוא מתחצף ומפריע. לכן אסור לנו להתייחס לזה כאל משהו בעייתי – אלא כאל משהו שתורם להתפתחות הנפשית שלו. אסור לנו להפריע לו".
ומה זה אומר על ילד "לא מקובל"?
"שהוא עדיין לא בשל. שהוא מוחזק עדיין בעולם הקודם שלו, העולם שבו אמא ואבא קובעים. הוא עדיין ממלא שם חוסרים, ולכן הוא לא עובר לשלב הבא".
התיאוריה המלאה של גרפי־פישר נפרשת בשני הספרים שכתבה: הראשון "ילדים דחויים חברתית", וההמשך הטרי שלו – "מדחייה חברתית לילד שמח בבית הספר". באמצעותם, היא מקווה להביא למהפכה של ממש בעולם החינוך, ולשינוי עמוק בהתייחסות לילדים בגילי 6־11. "הגישה שלי ידועה ונפוצה אצל כל הפסיכולוגים החינוכיים, והרבה מאוד משתמשים בה, אבל לצערי זה עדיין לא הגיע למערכת החינוך ברמת השטח. אני מלמדת בכנסים ארציים ובשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים (שפ"חים) – אבל אני רק אחת".
הדרך לשטח ולשינוי במערכת החינוך, היא מעידה, אינה פשוטה. "כשאני עובדת עם מורות צעירות, הן כבר נכנסות למערכת עם כלים אחרים, ואני מאמינה שהן גם מצליחות לייצר שינוי. הבעיה היא שמורות שנמצאות במערכת כבר עשרים או שלושים שנה רגילות לכפות את הסמכות שלהן. אלו הכלים שמורה עם ותק כזה חושבת שפועלים – לצעוק על הילדים, להעיר להם, להוריד אותם ולמשמע אותם, לצרף את ההורים שלהם לתמונה. בדרך זו המורה לא מאפשרת להורים לשחרר את הילדים שלהם – ומפריעה להם בדרך להיות עצמאיים. זה גורם להם להיתקע בשלב ההתפתחותי המוקדם יותר".
אגרוף חלש
אז מתי מתרחש השינוי המשמעותי? לטענת גרפי־פישר – בכיתה ג'. "בגיל הזה אנחנו פתאום רואים את אלה שמצליחים להשתלב ואת אלה שלא. ישנם מלך ומלכת הכיתה, ואת אלו שסביבם – אבל הם רק חלק קטן מאוד. בצד השני של הסקאלה ישנם אלו שאנחנו מכנים 'דחויים כרונית', שמהווים 10־15 אחוזים מהכיתה. והרוב – בערך 70 אחוז – הם אלו שהם לא 'מקובלים', אבל גם לא דחויים. הם באמצע. אם תשאל אותם על החוויה האישית שלהם, הם יגידו שהם לא 'מהמקובלים'", אך לאחר שהיא נוקבת במספרים, גרפי־פישר ממהרת להסתייג מהם. "המספרים שאני נותנת פה הם הערכות שלי, כי אף אחד לא עשה על זה מחקר.
"וכך, בשלוש־ארבע השנים שבהן הילד מגבש את 'העצמי', התחושה של רוב הילדים היא 'אני לא מצליח להיות מקובל'. המשמעות הפסיכולוגית של זה היא איומה. הוא אומר לעצמו: 'אני לא במעמד שווה, אז אני לא שווה. יש שווים יותר ממני. כשאני אומר מה צריך לעשות – גם אם אני צורח את זה – אף אחד לא מקשיב לי. אז כמה השפעה יכולה להיות לי בעולם?'.
"ניקח לדוגמה ילדה שטיפלתי בה, דחויה חברתית, ומצאה את עצמה בטיול שנתי עם גבס. במשך כל הטיול היא הלכה מאחור עם המאבטח, ואף אחת מהבנות לא שאלה לשלומה, לא הפגינה שום סוג של אמפתיה. אפילו לא סובבה את הראש לאחור. לעומת זאת, כשלמלכת הכיתה נשבר החוד של העיפרון והיא מתחילה לעשות פרצוף מאוכזב – כל הבנות קופצות עליה ומנסות לנחם אותה".
אבל תחושת חוסר השוויון היא רק חלק מהמצוקה הרגשית שעלולה להיגרם לילד דחוי חברתית. "יש בגילים האלו השפלות של חברים לכיתה, חרמות, אלימות פיזית, אלימות מילולית ושיימינג. תופעות שיש להן השלכה איומה על ההווה וגם על העתיד של הילדים".
ובכל זאת, קיימים הבדלים בין ילדים שחווים דחייה חברתית קיצונית – לעג וחרם, לבין אלו שפשוט לא מצליחים להרגיש שייכים לקבוצת "המקובלים".
"נכון, וההבדלים טמונים תמיד־תמיד בעניין ההתפתחותי. ככל שאתה בשל יותר – אתה יותר משויך חברתית, אז ההבדל בין הקבוצות הוא ברמת ההתפתחות. אם הילד נמצא עדיין בהוויה הילדותית – אמאל'ה ואבאל'ה הם הכי חשובים לי, ואני מקשיב לכל מה שהם אומרים – אז הוא לא יכול להשתחרר ולעבור הלאה. ילדים כאלו יעדיפו חבר אחד קרוב, ולא ירצו בהכרח הרבה חברים כמו שיש למלך הכיתה. וכך, ילדים שיהיו מאוד לא בשלים יהיו דחויים ממש, וילדים שנמצאים בשלב ביניים וכבר מתחילים להתנתק מהשלב הילדי – ישתייכו לקבוצת הביניים.
"הילדים המקובלים הם אלו שמאוד יישמעו למלך הכיתה. וגם כאן נכנסת השאלה האם מלך הכיתה מכתיב מה יעשו, או שבזכות העובדה שהוא כל כך מפותח, הוא קורא מצוין את המפה החברתית, מבין מה ילדים רוצים ואז מבין מה צריך להגיש להם. מחקרים מצאו, אגב, שהצלחה חברתית בגיל הזה גם מנבאת הצלחה בחיים. וזה שוב מתכתב עם השלב הקודם, הילדי. אם בתקופה שבה ההורים היו משמעותיים האיכות ההורית הייתה טובה, הילד ישלים את השלב הזה ויעבור הלאה בזמן הנכון. ילדים שיש להם חוסרים מהגיל הזה – יישארו בו כדי להשלים אותם.
"למשל ילד שנמצא בכיתה ה', נקרא לו בשם הבדוי 'אור'. לבנים המקובלים בכיתה שלו יש משחק – הם נותנים אחד לשני מכות בכתף, אגרוף חזק. ומי שמקבל אגרוף – נותן לילד אחד. הם ממש מתגוששים ביניהם, צוחקים ונהנים מזה. אלה לא מכות שגורמות לבכי. באחת ההפסקות, ניגש אחד מהם לאור ואמר לו 'תן לי מכה בכתף'. ואז אור – שנמצא עדיין בשלב הילדי, מודאג: הרי אבא ואמא חינכו אותי שאסור לתת מכות, שאסור לנהוג באלימות. מצד שני – אם אסרב הם לא ישחקו איתי. אז הוא בוחר בדרך ביניים – ונותן אגרוף, אבל חלש. וזו, מתברר, הדרך הכי גרועה, כי המקובלים לא מפסיקים לצחוק עליו ועל החולשה שלו".
אז לא הייתה לו בעצם שום אפשרות טובה לבחירה.
"נכון מאוד. כי ילדים בגיל הזה צריכים לבחור – האם הם בשלב הילדי ומקשיבים לאבא ולאמא, או שהם מקשיבים לחברת הילדים וכך נעשים מקובלים".
וזו למעשה בשורה נוספת של גרפי־פישר – אפשרות הבחירה של הילד. "זה בדיוק מה שאני עושה בקליניקה שלי. עוזרת לילדים הלא מקובלים לעשות אדפטציה ולהשתלב טוב יותר בחברת הילדים. אני לא יכולה לגרום להם להבשיל – אני כן יכולה לגרום להם להסתדר מבחינה חברתית. כדי שלא יספגו את הדברים הנוראיים האלו".
כרוניקה של דחייה ידועה מראש
היא מתגוררת ברמת־חן, נשואה לארנון גרפי, עורך דין, אם לשלושה ילדים בוגרים וסבתא לחמישה. היא למדה פסיכותרפיה בשיטת העצמי ותרפיה בהבעה ביצירה. בעבר עבדה כ־15 שנה בשירות הפסיכולוגי בגבעת־שמואל. כיום גרפי־פישר מטפלת באופן פרטני, מרצה וחברת הנהלת אגודת איל"ת (האגודה הישראלית לטיפול חברתי).
דיברנו כבר על הילד הדחוי חברתית ופחות התייחסנו לילדים המקובלים. לפי מה שאת אומרת, הילד הזה – שלעיתים מפגין התנהגויות אכזריות ממש – הוא בסך הכול ילד מפותח היטב. אנחנו למעשה עושים לו עוול כשאנחנו מייחסים לו התנהגות רעה.
"בדיוק. צריך להבין שהסנקציה החברתית של דחייה חברתית היא למעשה הכלי החזק ביותר שקיים בגיל הזה, כיוון שהתרופפה כבר הסמכות של ההורים והמורים. הילדים מקימים בעצם חברה עצמאית – שחייבת להיות עצמאית. חייבים שתהיה היררכיה ושיהיה מי שיגיד להם מה לעשות וקבוצה שתתמוך בהם. חייבים נורמות חברתיות, כי בלי זה אי אפשר להתקיים, וחייבים גם שתהיה לנו מערכת התראה ואכיפה וענישה".
והענישה היא בעצם הנידוי החברתי?
"כן. ילד שעדיין נצמד להורים שלו, ולמוסריות של ההורים שלו ושל המורים שלו, יהיה בבעיה. ילד שעדיין מלשין למורה יהיה בבעיה. ואז חברת הילדים בעצם אומרת לו: אתה חייב להתפתח, אחרת לא תצליח להתקיים איתנו פה. צריך לזכור שגם לפני הסנקציות יש התראות – 'אתה לא עושה נכון', 'אנחנו לא בועטים ככה', 'אתה צריך למסור למלך הכיתה'. אם הוא ממושמע – אז הוא לא יהיה דחוי. אם הוא לא ממושמע ועדיין נמצא בשלב בו הוא חושב לעצמו 'בשביל אמא שלי אני המלך, אני השולט, ולא אכפת לי מה אתם חושבים' – החברה תדאג להגיד לו שהוא לא בסדר, יתחילו לצחוק עליו. יזהירו אותו ואז אם לא יתיישר – יגיע העונש.
"וכשמגיע העונש, הסנקציה – הוא תמיד מטלטל. הכוח האיום והנורא של חברת הילדים היא הדחייה החברתית. אבל היא זו שמכריחה את רוב הילדים לקפוץ בשלב ההתפתחותי. ישנם כמובן אלו שלא מסוגלים לעשות את זה – והם הופכים לדחויים כרונית. אם הדחייה ממשיכה בגיל ההתבגרות המצב קשה בהרבה כי היא הופכת להיות חלק מבניית הזהות העצמית שלהם: 'אני אדם דחוי'".
כלומר, הסנקציות החברתיות הן למעשה לטובתם.
"בהחלט, זה משפר את המוכנות שלהם לקלוט את המגרש החברתי – וזה יסייע להם גם בחיים הבוגרים. למשל, אבא של מטופלת שלי היה מנתח מאוד מצליח. הוא התחיל לעבוד בבית חולים, ושם מי שקובע אלו האחיות והצוות הפרא־רפואי. הרופאים נמצאים אמנם בעמדה גבוהה – אבל לא קובעים בשטח. כשהוא הגיע לשם הוא הודיע לאחיות שמעכשיו רק הוא קובע, וחודש אחר כך הוא מצא עצמו מחוץ למחלקה. זה קרה כי הוא לרגע לא עצר את עצמו ושאל – מה קורה פה, מה החוקים, מה הקודים, מה הנורמות. וזה המפתח בעצם – לדעת להתאים את עצמך למסגרת החברתית שאתה נמצא בה.
"זה בדיוק מה שקורה בגילי בית הספר היסודי, משהו פנימי בנו מתעורר ואנחנו מצליחים לגבש את המיומנות החברתית, כמו שילד בן שנתיים רוכש שפה. אם אני אחוס בתקופה הזו על הבן שלי, והוא יישאר עם הקודים של אמא ואבא, הוא יהיה בבעיה. הקדוש ברוך הוא בנה אותנו להיות חברתיים. אין שום דבר שנוכל להשיג בחיינו בלי להיות בתוך החברה".
בחירה חופשית
אך לצד ההורים, גם למערכת החינוכית יש חלק לא קטן בעיצוב דמותם של הילדים, ואני מבקשת להבין מה תפקידה במקרים של דחייה חברתית. "למעשה צריך לאמץ שיטה חינוכית שמתאימה לגיל. לאורך השנים משרד החינוך עשה אינספור התאמות בגישות החינוכיות. אבל רובן התמקדו בגיל הרך – והיום הגננות בישראל באמת עושות עבודה מצוינת – או בגיל ההתבגרות, שעליו יש שפע של מאמרים ותיאוריות. גיל החביון כמעט לא זכה שיתייחסו אליו. למעשה, אין לנו שום גישה חינוכית שאומרת – אנחנו מבינים מה קורה לנפש של הילד בגיל החביון ומתאימים את עצמנו אליו, מתאימים את צורת הלמידה. איך אתה יכול להגיד לילד תעשה ככה וככה מבלי לדעת מה הוא באמת צריך?
"ומה שהוא צריך בשלב הזה זה להקים חברת ילדים עצמאית שבה יש מלך ומלכה, ומקובלים ולא מקובלים. שכל הילדים יעברו מהמצב הילדי למצב הבשל. הצוות החינוכי צריך להבין שאסור לפגוע בתהליך הטבעי הזה. זו גישה שונה מאוד ממה שנהוג היום. וברמה הפרקטית, המורה צריך לעזור לילד לעבור שלב בהתפתחות – שלא ייגש אליו עם כל בעיה שיש לו, אלא לדעת להסתדר בכוחות עצמו עם חברת הילדים".
כלומר גם הטיפול של מערכת החינוך הוא בהכרח בילדים הדחויים ולא באלו שדחו אותם.
"בדיוק – אני אומרת: אל תפגעו במלכי הכיתה. גם אם מלך הכיתה גורם לכולם להתנהג לא יפה אל המורה. זו טעות נוראה לראות במלך הכיתה אִיום, לנסות להקטין אותו, לקחת ממנו את הכוח שלו, כי ככה אנחנו מפריעים להתנהלות התקינה של חברת הילדים לעזור לילדים הדחויים חברתית להשלים את המעבר ההתפתחותי שלהם. ואם נטפל בילדים הדחויים, והם יֵדעו להתאים את עצמם, לא נאפשר מצב שבו מגיעים להתנהגויות אכזריות".
איזה תפקיד ממלאות הרשתות החברתיות בכל הסיפור הזה?
"בגיל החביון זה הרבה פחות משמעותי מאשר בגיל ההתבגרות. בגיל הזה אכפת להם בעיקר מהקבוצה שלהם – מהווטסאפ הכיתתי למשל. גם שם הם ילמדו מהר מאוד את הכללים. שם אם מישהו יספר בדיחה, האחרים יענו לו ב'חחח' או בגרסה דומה מאוד של אותה בדיחה. מי יהיה הילד הדחוי? זה שיחליט להתחכם ולספר בדיחה אחרת לגמרי".
לגרפי־פישר חשוב להבהיר כי הסטטוס בגילים הללו אינו גזירת גורל. "כשעבדתי בשירות הפסיכולוגי הייתה לי מדריכה בשם אורה הדר, ואמרתי לה שלא נראית לי הדרך שבה מתייחסים לילדים בגיל בית הספר היסודי, כי אני רואה שזה פשוט לא עובד. היא שאלה מה אני מציעה, ואמרתי לה שנראה לי שיש צורך בטיפול פרטני, ושבדרך הזו אני מאמינה שאוכל לשנות מהר את המצב של הילד. היא תמכה בי, שלחה אותי לקרוא המון מאמרים – ויצאתי לדרך, אל הפרויקט הכי מלהיב של החיים שלי".
הפרויקט קרם עור וגידים, עד שהתפתח לכדי השיטה שמכונה "טיפול במעטפות".
"זו שיטה שהיא פשוט קסם", מצהירה גרפי־פישר, "והיא מאוד־מאוד מהירה. טיפלתי כבר במספר רב מאוד של ילדים – יותר מעשרות, והתוצאות שלה מדהימות. חשוב לי להדגיש שהמידע, הפתרון, לא נמצא רק אצלי, אלא אצל הרבה פסיכולוגים חינוכיים, בשפ"חים וכמובן בספר החדש. חשוב גם לזכור שבגיל בית הספר היסודי קל מאוד לשנות מעמד, בגיל ההתבגרות זו כבר משימה הרבה יותר קשה.
"השיטה בעצם אומרת לילד – ישנה ההוויה של 'אבא, אמא, ילדות', וישנה 'ההוויה החברתית'. אם אתה רוצה להיות מקובל, אתה צריך להיות ב'הווויה החברתית'. נכון שיש לזה מחיר מאוד קשה, ואם אתה מעדיף להישאר בהוויה הילדית זה גם בסדר, רק תדע שתשלם מחיר בחברה. הגדולה של השיטה היא – וזה רעיון שקיבלתי משרי אילן, שהייתה מדריכה שלי – שהילד יכול להחליט, בכל רגע נתון, איפה להיות. כלומר, אם הוא עדיין דחוי חברתית – זה בגלל בחירה שלו, הוא זה ששולט על הסיטואציה".
כלומר, אנחנו כהורים וכמחנכים צריכים פשוט להתאים את עצמנו לתהליך ההתפתחות הטבעי של הילדים?
"ממש כך, ואני חושבת שהיום כבר ניתן כבר לראות את השינוי בשטח. בנקודת הזמן הזו בשנה שעברה כבר שמענו על הרבה מאוד מקרים של התעללות קשה בבית הספר, והשנה עדיין לא שמעתי על מקרי קיצון. אני לא רוצה להגיד שזה בזכותי, אבל הלוואי ואמן שכן".
