"מה, לא ראית את המשאית עם הכסף חונה בחוץ?" – התגובה הזו של ענת גורן לשאלתי, בדבר הפרסומים שצצו לאחרונה על חוזה עתק שהוצע לה ולבן זוגה רביב דרוקר בתאגיד השידור הציבורי "כאן 11", מתמצתת טוב יותר מכל דבר אחר את אישיותה. היא צינית, לוקחת דברים בקלות, ומשתדלת לא להתרגש. בהתחשב בזהות האדם שאיתו בחרה להקים משפחה והאמוציות שהוא מעורר בקרב חלקים נרחבים בציבור – כולל אצל אחד, בנימין נתניהו – אלו כנראה תנאי סף שבלעדיהם היה לה קשה מאוד להתנהל ביומיום.
עוד כתבות באתר מקור ראשון
–"נצטרך לחשוב על איזה קו לוותר כדי להכניס את הרכבת מירושלים לת"א"
–"שאבי גבאי ויאיר לפיד לא יטיפו לנו על יוקר המחיה"
–"ההתרחקות של הציונות הדתית מעולם העיון וההלכה מדאיגה"
אבל לפני ההתפלשות בתנאי ההעסקה המשפחתיים, שלא נוותר עליהם כמובן, גורן משתמשת באותן תכונות בדיוק כשהיא באה לעבודה. הפעם מדובר בסדרה חדשה בת ארבעה פרקים בשם "המתמודדים", שבה התמקדה בחודשים שלפני הבחירות המקומיות בארבע ערים: ערד, מעלות־תרשיחא, הוד־השרון ותל־אביב. בכל אחד מהמקומות היא נצמדה למועמד או שניים, וליוותה אותם ברגעי השיא (מעט) והעולב (אוהו, המון) שיש למערכות בחירות מקומיות להציע. התוצאה, לפחות בשני הפרקים הראשונים, דומה מאוד לתוצרים קודמים של גורן. כמו סרט הבחירות הקאלטי על בוז'י הרצוג, "כל אנשי הקמפיין" וההתלוות במשך חצי שנה לדוד ביטן, גם הסדרה הנוכחית (שתשודר ב"כאן 11" החל מיום ראשון הקרוב) מצחיקה, מרתקת, ובעיקר מצליחה להפיח חיים במה שנדמה על פניו לשממה – שהרי, כמה כבר יכולה להיות מעניינת התמודדות על ראשות עיריית הוד־השרון?
למה נבחרו דווקא הערים הללו?
"תהליך הבחירה היה ארוך, ומה שנמצא בסופו של דבר על המסך לא בהכרח תוכנן מראש. למשל, רצינו מאוד את עינת קליש־רותם בחיפה, וכבר היינו בשלבים מוקדמים של סגירה איתה, אבל יונה יהב לא הסכים ובסופו של דבר זה נפל. היו עוד ערים שרצינו ולא הצלחנו, בדקנו כמעט שלושים. הוד־השרון נבחרה רק בגלל משה חנוכה, מועמד מפלגת העבודה. ראיתי את הסרטונים שלו בפייסבוק וידעתי שזה איש שאני לא מתכוונת לפספס. אתה רואה ולא מאמין לתשוקה המטורפת שיש לו לנושא. לבנאדם יש בסלון שושנת דגלים ובה דגל ישראל ודגל הוד־השרון. מסביבו תפרנו את שאר המועמדים. ראש העיר הנבחר, אמיר כוכבי, לא שיתף פעולה בכלל. נהפוכו, הוא ניסה להניא את חנוכה שגם הוא לא ישתף פעולה.
"היו המון התנגדויות גם לרעיון וגם לי אישית, בסוף התכנסנו לערים האלה. היה גם רצון של התאגיד למפות את הארץ – דרום, צפון ומרכז. הפקתית זה היה מטורף, בעיקר ביום שלפני הבחירות וביום הבחירות עצמו. במשך 48 שעות היינו ארבעה צוותים שצילמו ברצף, ואני צוות חמישי שנודד בין כולם. אבל אני חושבת שזה הוכיח את עצמו בסופו של דבר, כי באמת לכל מקום יש האופי שלו, האנשים המיוחדים, הדינמיקות, הסיפור. אני מאוד אוהבת את מה שיצא".
מהי התובנה שלך על מקומות כמו ערד ומעלות, שאנשים נוטים לכנות "ישראל האמיתית", זו שהתקשורת לא סופרת ביומיום.
"בתחילת הקשר שלנו, רביב קרא לי 'אדם ללא מודעות'. אז זה לא מדויק, אבל אני מאוד משתדלת להתנקות מדעות קדומות וסטריאוטיפים כשאני באה לצלם סרט. שאלו אותי בתאגיד עם איזו שאלה יצאתי לדרך, ועניתי 'מי מוציא את הילדים שלי בארבע מהמסגרות כשאני ביום צילום'. משתדלת להגיע נקי, נטול, ולתת ליצרים ולסיפור לספר את עצמם. לאנשים. תובנה בכל זאת? בסוף כולם בני אדם, כולם רוצים לנצח, התשוקה לפוליטיקה מעבירה את כולם על דעתם. זה קורה בכל מקום, גם בתל־אביב. אולי בערד ובמעלות המיקום הגיאוגרפי יוצר בועה יותר מובהקת מאשר בתל־אביב, ויש גם את עניין המשפחתיות שחזק במקומות הללו ולא קיים בתל־אביב. יש שם גם יותר טיפוסים. הפריפריה אולי מושכת טיפוסים יותר אאוטסיידרים, יש שם תחושה של אנשים שנמצאים קצת בשולי החברה. אבל אני מניחה שאם הייתי מחפשת מספיק טוב הייתי מוצאת אותם גם בתל־אביב. אין לי תובנה חד־משמעית. מה שברור הוא שבערד ובמעלות צחקתי הרבה".
חששת שיגידו "הנה העיתונאית האשכנזייה מתל־אביב שבאה לצחוק על מזרחים בפריפריה"?
"יש לי אליבי טוב מכיוון שאני משתמשת באותם הכלים בדיוק גם בסרטים שעוסקים בפוליטיקה הארצית. יש משהו בקמפיינים של בחירות שמביא את המועמדים לאיזה קצה. הרצון לנצח, המתח, הכול יוצא החוצה, היצרים האמיתיים. בוז'י לא מזרחי, משה חנוכה הוא חילוני ואיש מפלגת העבודה, כולם יוצאים אותו הדבר. אז כן, קצת חששתי, ואני בבקרה מתמדת. אבל אני גם יודעת שבאופי שלי אני לא מתנשאת ושהכול באמת צחוקים.
"ניסן בן־חמו, המועמד החילוני של יש עתיד בערד, שאל אותי אם אני על גז צחוק. אז לא, אבל אני מאוד אוהבת לצחוק ולטפל תוך כדי חיוך בנושאים האלה. בפוליטיקה יש לך מנדט לצחוק, אלה אנשים שבחרו להיות שם, בחרו להיות חשופים ומושאים לביקורת. אלה אנשים חזקים בסופו של דבר. אתה לא צוחק על החלש".
אבל יש גם אנשים מאוד לא חזקים. משה אדרי, מועמד הליכוד בערד, הפסיד בפעם החמישית ברציפות.
"נכון, ולכן אני מנסה להאיר את המנגנון סביבו ופחות להתמקד בו. אתה מבין שהוא מובל, מבין שהליכוד לקחו כמה ערים והחליטו להילחם עליהן, והם אלה שמוליכים אותו. זה היה עצוב. חשבתי שהוא נמצא בפוזיציה נוגעת ללב. כולם אומרים לו 'עכשיו זה יקרה, הפעם זה הזמן שלך', ואתה רואה איך האדם קונה את זה. הרבה מירי רגב והרבה ביטן. גם אצל משה חנוכה בהוד־השרון ניסיתי להסיט את האש אליהם, אל המנגנון המפלגתי. וכשהוא הפסיד, ליבי יצא אליו. הוא עדיין יוצא".
"אני מאוד משתדלת להתנקות מדעות קדומות וסטריאוטיפים כשאני באה לצלם סרט. שאלו אותי בתאגיד עם איזו שאלה יצאתי לדרך, ועניתי 'מי מוציא את הילדים שלי בארבע מהמסגרות כשאני ביום צילום'"
לראיין את המתים
אחרי שעשתה את הסרט על דוד ביטן לתוכנית "המקור" בערוץ עשר, יו"ר הקואליציה לשעבר לא אהב את התוצאה וקבע כי "ענת גורן נחמדה, אבל השליטה של בעלה בה גדולה". כשניסתה לברר עם שלי יחימוביץ לגבי הכנת סרט דומה, השיבה הח"כית מסרון בזה הלשון: "אם ארצה להתאבד, אעשה את זה לבד". אני שואל את גורן אם היא שרופה בפוליטיקה הארצית, ואם זו הסיבה שבגללה הלכה לפוליטיקה המקומית.
"ימים יגידו אם אני שרופה. אני עדיין מנסה ואשמח להמשיך לעשות את זה ברמה הארצית. לגבי ביטן, הוא משתתף גם בסדרה הנוכחית בנוגע לערד. קשה לו לסרב באופן כללי לתקשורת, לא ספציפית לי. אז היה לנו משבר של כמה חודשים ועברנו אותו. אבל כן, אני מסורבת שיטתית. מאוד רציתי את אבי גבאי, הוא המשה חנוכה של מפלגת העבודה ברמה הארצית".
באופן אבסורדי, ככל שסדרה שלך או סרט יותר מצליחים, כך הם מורידים את הסיכוי שמישהו יסכים להיחשף בסרט הבא.
"אז אעשה תוכניות בישול, טבע, גינון", היא צוחקת, "אני עושה עכשיו סדרה על שושלת דיין, עברתי לראיין מתים, הם משתפים פעולה יותר מהחיים. וברצינות, אני לא מודאגת מהבחינה הזו. בסוף, מה שיוצא מהסרטים האלה זה הקרביים, וזה מרתק. אני באמת חושבת שמה שאנשים מסוימים רואים כחוסר מודעות, חוסר ניסיון או כמשהו לא חכם לעשות – כלומר החשיפה, יש בה דווקא משהו שמשדר ביטחון עצמי. הרבה אנשים אוהבים את בוז'י יותר דווקא אחרי הסרט כי מצאו שהוא אנושי".
איך משכנעים מישהו להצטלם?
"בסוף, לכל אדם האינטרס שלו והוא מנסה למצוא מה הסרט ישרת אצלו ומה זה ייתן לו. אני חושבת שאדם כמו אסף הראל, שליוויתי בתל־אביב, צריך סיקור כזה שיחבר אותו לעולם הפוליטי, שיראה איזה פן אחר שלו שמתקשר לפוליטיקה. ניסן בן־חמו מערד יוצא גדול בעיני הקהל שלו כשהוא יוצא בסדרה מישהו שנלחם על העיר שלו ומציל אותה מידי הרב ליצמן. אני לא חושבת שזה בהכרח רע, ליווי כזה, ולכן אני גם מצליחה לשכנע. לא אומר לאף אחד 'זה יעשה לך טוב', אבל מדובר באנשים פוליטיים שראו ושמעו הכול, יש להם עור עבה, הם יכולים להכיל אותי וגם יותר ממני. אם הם שורדים חקירות משטרה, הם יכולים לשרוד גם סרט דוקו".
איך מצליחים לעשות דרמה מהנון־דרמה? הרי בסוף, מי שלא גר במעלות־תרשיחא או בערד לא באמת מתעניין בזהות המנצח.
"במעלות היה ממש מרתק; אחרי 42 שנה התחלף השלטון של שלמה בוחבוט. בערד ראש העיר אמנם נשאר, אבל מהפך לא היה מופרך ואז זו הייתה דרמה שמשפיעה גם על המישור הארצי, כי היה מדובר בדיל עם החרדים שהיה הופך את העיר למעוז חרדי. ערד היא טרגדיה, עיר שהחלה במקום אחד ונגמרה במקום שני, עיר שממש שכחו אותה. היה מדהים לראות איך באים בכירים מהליכוד ואומרים בריש גלי – 'אם ייבחר איש ליכוד נטפל בעיר, ואם לא – לא'".
את חושבת שהבחירות המקומיות מקרינות במשהו על הבחירות הארציות?
"לא באמת, וטוב שכך. לא צריך להיות שום קשר בין ראש העיר שלך לראש הממשלה שלך. אות לבאות זה רק מטבע לשון. תושבי ערד לא צריכים לחשוב שרק אם יהיה ראש עיר מהליכוד ידאגו להם, ושרים כאמור אמרו את זה בלי למצמץ".
בתל־אביב, לעומת זאת, בחרת באסף הראל. הכי ההפך מהפריפריה בערד ובמעלות.
"מאוד רציתי לסקר אותו כי לא בדיוק הבנתי מה קורה שם. אמרתי לעצמי שאם יקרה בדרך נס והוא יהפוך לראש עיר, זה יהיה מטורף. ואם לא, עדיין צריך להבין מה עובר בראש של בן אדם שהולך להתמודד מול חולדאי. הוא התרצה די מהר והסכים להשתתף בסדרה, אבל בתהליך עצמו הוא היה מאוד סרבן, מאוד שמר על עצמו, וזה מאוד ניכר בתוצאה. הנפח שלו מאוד מצומצם".
אותי תפס במיוחד הרגע שבו אסף הראל מגיע לבניין העירייה לבחור אות לרשימה, ומולו מתייצבת פעילה פמיניסטית שדי כותשת אותו מדוע הוא מתפאר בתמיכה בנשים כשבסופו של דבר הוא זה שעומד בראש הרשימה ולא אישה. זו הייתה הצגה פנטסטית של טרלול פוליטיקת הזהויות שמאפיינת את השמאל האמריקני, ומתברר שבשעה טובה הגיעה גם אלינו.
"היה נחמד שהיא שתלה אותו במקום. הוא אדם של מילים, ופתאום הוא שותק ונאלם במעלית. היא הציבה בפניו מראת אגו – בסוף לקחת אישה פעילה ותיקה מדרום תל־אביב, שולה קשת, אבל שמת אותה רק במקום שלוש ברשימה שלך. מצד שני, מה לעשות שאסף יותר בכיר משולה קשת, יותר מוכר, אי אפשר להתעלם מזה. אבל כן, אי אפשר לצאת מזה פוליטיקלי־קורקט ולכן הוא לא ענה. לפני שהוא יצא מהבית, רביב אמר לי 'את הולכת להפיל אותי שוב?'. הוא מאוד מחבב את חוסר הפוליטיקלי־קורקט שלי, אבל החוסר הזה גם הפיל אותנו בעבר. אני כמובן נגד תרבות ה־PC, זה משעמם ומיותר, אבל כשאתה עושה פוליטיקה כנראה שאתה חייב לדעת מתי לסתום".
משפחה גירעונית
ענת גורן נולדה ב־1973 בפרדס־חנה. לאחר שחרורה מצה"ל החלה ללמוד בבית הספר לתקשורת "כותרת", אך לא סיימה ("אני עדיין חייבת את 'חמשת הממים' לאחד המרצים"). את דרכה בעולם התקשורת החלה כתחקירנית בתוכנית "חמש עם גדי סוקניק" בערוץ 2, ולאחר שהות של שנה בבוסטון עם בן זוגה רביב דרוקר, שלמד בהרווארד, חזרו השניים לארץ וגורן הצטרפה לערוץ עשר. לשניים ארבעה ילדים, מגיל 11 עד שנה, וגורן לא חזרה לעבוד בערוץ עשר לאחר חופשת הלידה האחרונה.
כאמור, היא עומלת כיום על סדרה חדשה ל־yes שעוסקת בקורות משפחת דיין, וידה עוד נטויה בכל הקשור לסרטי דוקו פוליטיים, אלה שהקפיצו אותה לתודעה. לאחרונה פורסם כי חברת ההפקות שלה ושל דרוקר קיבלה הצעה להפיק תוכנית תחקירים ב"כאן 11" תמורת כ־400 אלף שקל לפרק, ובנוסף שלדרוקר הוצע חוזה טאלנט כפרשן וכתב מרכזי בערוץ תמורת כ־40 אלף שקלים בחודש.
ב־ynet כבר עשו חישוב שלפיו אתם עומדים לקבל כ־30 מיליון שקל בשנים הקרובות. ברכות.
"שהבנק יראה לי את זה".
בעולם התקשורת היום זה נחשב להמון.
"רק שזה ממש לא הסכומים האלה".
פייק ניוז?
"לגמרי. יש לרביב ולי חברת הפקות שעשיתי בה כבר שלושה סרטים ועכשיו את הסדרה על משפחת דיין. רביב עשה בה את 'הפרקליטים'. אם רביב עובר לתאגיד, החברה הזאת תעשה שם את 'המקור' שמופקת כרגע בערוץ עשר. אם רביב עוזב את ערוץ עשר ויפיק דרך חברת ההפקות שלנו, הוא יקבל סכום לפרק כמו שמקובל בכל חברות ההפקה".
"אני עושה טלוויזיה הרבה שנים, גם רביב, ואנחנו עדיין גרים בבית שכור והמכוניות שלנו הן מהעבודה. הכול בסדר, אני לא מתלוננת, אבל הבית הזה צריך לפרנס ארבעה ילדים וגם לנו לא קל. זה יכול להיראות נוצץ מבחוץ, אבל זה ממש לא המצב"
אז הסכום של כחצי מיליון שקל לפרק לא מופרך. אלו העלויות המשוערות של פרק גם בתוכניות התחקירים האחרות.
"רק שלתוך זה מתכנסות המון הוצאות כמו שמונה אנשים במשכורות חודשיות למשל. אני לא נכנסת לרזולוציות, אבל חלק הארי של הכסף הולך נטו להפקה. בסוף אני מקווה שיישאר רווח, אבל הוא בטח לא יהיה שונה מכל מפיק בתחום. אני עושה טלוויזיה הרבה שנים, גם רביב, ואנחנו עדיין גרים בבית שכור והמכוניות שלנו הן מהעבודה. הכול בסדר, אני לא מתלוננת, אבל הבית הזה צריך לפרנס ארבעה ילדים וגם לנו לא קל. זה יכול להיראות נוצץ מבחוץ, אבל זה ממש לא המצב".
אתם לא משפחה אמידה?
"לא. אנחנו לא בקו העוני, אבל כן משפחה שכרגע בכל חודש היא גירעונית. מקוששים. רביב הלך אתמול להרצאה וחזר ב־11 וחצי בלילה. הוא עושה את זה הרבה, כי זו ממש השלמת הכנסה".
הפער בין מה שחושב עליכם הישראלי הממוצע למציאות הוא גדול מאוד.
"אין מקום להתבכיינות. שנינו עושים את מה שאנחנו אוהבים. רביב, לצערי ולשמחתי, לא פועל מתוך צורך להרוויח. הרווח שלו הוא כשיש כתב אישום בעקבות תחקיר. יש לו תפיסה נורא רומנטית של המקצוע, ואני מכבדת את זה. הייתי מאוד שמחה אם היינו מצליחים להחזיק מעמד כלכלית יותר טוב, לדאוג להורים שלנו ולילדים, אבל זה לא המצב. מצד שני, אף אחד לא כופה עלינו להישאר. רביב היה יכול לעשות הרבה יותר כסף בעריכת דין. אני רואה שכסף לא מניע אותו, ולפעמים זה מצער אותי, אני לא מכחישה. מתבאסת בשבילו כשאני רואה אותו נוסע לים המלח בשבת להרצות. הבנאדם צריך לעשות תחקירים, לא הרצאות, והמקום שמעסיק אותו צריך לאפשר לו לעבוד".
אז הציעו לו 40 אלף שקל לחודש בתאגיד?
"לא. גם לא שלושים".
הריאיון מתקיים בביתם הנאה אך השכור של גורן ודרוקר בסמטה שקטה בשכונת ביצרון בתל־אביב. רק הילד הקטן בבית, כל השאר – שלושת הגדולים ורביב – נסעו לאשדוד לראות את הדוד, שרון דרוקר, מאמן את הפועל אילת בדרך לניצחון שישי ברציפות בליגה.
ובינינו חומה
רוחו של דרוקר, מהעיתונאים הבולטים בישראל ומי שחיצי הימין מכוונים אליו באופן כמעט קבוע, שורה מעל הריאיון באופן טבעי. ייאמר לזכותה של גורן כי היא לא מנסה להתעלם מהיותו של בן זוגה מה שהוא, והיא עונה גם על השאלות העוסקות בו בישירות ובפתיחות.
לרביב יש נטייה להתעסק עם החזקים ביותר. כשנכנס לעימות עם כלי תקשורת, היה זה מול "ידיעות אחרונות". בפוליטיקה, מול נתניהו. את חוששת מהמלחמות הללו?
"הייתה תקופה לפני שנתיים, שנתניהו 'השתחרר עליו' והזכיר אותו הרבה. הייתה אז אפיזודה מאוד קצרה, אחרי שמישהו ירק עלינו ברחוב, שערוץ עשר הצמידו אבטחה לבית ולרביב. זה לא היה נורא, גם כי היה ברור שאין פה איזו סכנה אמיתית אלא יותר רצון של ערוץ עשר להראות שהוא לא עומד מנגד, והערכתי את זה. ובנוסף, יש המון תגובות מחזקות שמבקשות ממנו להמשיך, הוא מוקף בזה.
"בכלל, רביב הוא לא אדם שמפחד אז הוא גם לא משרה אווירת פחד סביבו. מול הילדים הסיפור של האבטחה היה קצת מביך אז אחרי כמה ימים ביקשנו שזה ייפסק".
"הייתה אפיזודה מאוד קצרה, אחרי שמישהו ירק עלינו ברחוב, שערוץ עשר הצמידו אבטחה לבית ולרביב. זה לא היה נורא, גם כי היה ברור שאין פה איזו סכנה אמיתית אלא יותר רצון של ערוץ עשר להראות שהוא לא עומד מנגד, והערכתי את זה"
עיקר ההתנגשות בין רביב לנתניהו היה סביב פרשת הצוללות. אין ספק שמדובר בתחקיר חשוב שהוביל לכתבי אישום, אבל יש בקרב לא מעט אנשים תחושה שהמטרה העיקרית הייתה לתפוס את נתניהו, עם התמונה המפורסמת שחזרה שוב ושוב שמראה את ביבי נכנס לצוללת, וברגע שזה לא צלח בפרשה הזו נכון לעכשיו, כל התחקיר קיבל צבע מוטה וטעם של רדיפה.
"יכול להיות שהמסגור היה לא מוצלח, לקשר את ביבי לצוללות – אבל זה לא היה של רביב. לאורך כל הדרך הוא אמר שביבי לא קשור לפרשה למרות מה שאומרים אנשים מסוימים. נתניהו הוא כבר כל כך הנמסיס של רביב, שכל תחקיר שיש מקשרים ביניהם – בערוץ, בתקשורת בכלל. וחוץ מזה אני אומרת, ולא מתוך ידיעה, שכלל לא בטוח שנאמרה בנושא הזה המילה האחרונה. האנשים הכי בכירים והכי קרובים לנתניהו, ידם נגעה בזה".
ובקרב מול "ידיעות", שפרסם עליו תחקיר עם הכותרת "חפיף דרוקר"?
"ברור שזה לא כיף. אבל בסוף, בד' אמותינו אנחנו שומעים הרבה יותר את מי שמעריך ומחזק אותו. יש לרביב מצפן חד ואי אפשר לבלבל אותו. אין לו מלחמות סרק, ולכן אני הולכת איתו איפה שהוא הולך להילחם כי זה כנראה מוצדק. אני נורא סומכת עליו ואוהבת את הלוחמנות שבו. והאמת היא שזה לא רק נתניהו או ידיעות. הוא רב עם כולם. רק איתי הוא מסתדר, גם זה רוב הזמן. הרי קראו לו 'ביביסט' במחנה אולמרט. כולם מקבלים את אותו יחס חם".
"יכול להיות שהמסגור היה לא מוצלח, לקשר את ביבי לצוללות – אבל זה לא היה של רביב. לאורך כל הדרך הוא אמר שביבי לא קשור לפרשה. נתניהו הוא כבר כל כך הנמסיס של רביב, שכל תחקיר שיש מקשרים ביניהם"
את ורביב עבדתם יחד ב"המקור", הוא עושה תחקירים כמעט כל שבוע ואז את הגעת עם הסרט על דוד ביטן ושברת את שיא הרייטינג. אין איזו קנאה?
"התחקירים שלו נגמרים בכתבי אישום, בוא נזכור. הם באמת עובדים בפרך, והתחקירים שלהם נמשכים כמה שנים לפעמים. אולי בחירת הנושאים שלי יותר קומוניקטיבית, ולאנשים קל יותר להתחבר אליהם. אבל גם אני עשיתי דברים שלא שמעת עליהם".
אתם משתפים אחד את השני במהלך העבודה על סרטים ותחקירים?
"אנחנו לא עובדים עכשיו יחד. אני חושבת שאנחנו זוג מוצלח למדי, אבל העבודה ביחד לא תמיד קלה. בסרטים פוליטיים יש בינינו ממש חומה סינית – הוא לא שומע ממני כלום כשאני חוזרת מיום צילום. פשוט לא מדברים על זה בכלל, זאת אחת ההתחייבויות שלי לאנשים שאני מצלמת. תוסיף לכך את העובדה שאנחנו מאוד ביקורתיים, גם אחד כלפי השני, כך שבאמת אין לנו כמעט נקודות ממשק בעבודה".
יש לכם ארבעה ילדים, לא משהו מאוד מקובל בקרב זוגות מהברנז'ה.
"בהחלט לא מובן מאליו. עשינו נכד, למעשה. אני בת 45 ויש ילד בן שנה, לגמרי לא לעניין", היא צוחקת, "אני מאוד רציתי בת אחרי שלושה בנים, והוא נכנע. אז עכשיו יש לנו שלושה בנים ובן. אתה רואה, הוא לא כזה מוכשר".
"אנחנו לא אוהבים את הכיוון שהמדינה תופסת בתקופה הזו, אבל היו פה תקופות קשות יותר ונעבור גם את זה. אנחנו משפחה מאוד שמאלנית, זה ברור. אבל אולי כי זה העיסוק שלנו. אולי כי אין לנו ילדים בגילאי המלחמות, אז הפוליטיקה היא קצת משחק"
יש נושאים שלא תיגעי בהם מבחינה אידיאולוגית כדי לא לפגוע במשהו שאת מאמינה בו?
"אני מקווה שאני עושה הפרדה מוחלטת. משתדלת. אני זוכרת שבליל הבחירות ישבתי על הספה מול הטלוויזיה וראיתי את בוז'י יוצא מהבית אחרי ההפסד והיה בי צער עליו. ברמה הכי אישית. גם הצבעתי לו, אבל הצער לא היה מהמקום הזה. אני לא רואה אותו כמייצג אותי".
לא רק שהוא הפסיד, ביבי ניצח.
"יום אחד גם ביבי יפסיד. זו לא כזו דרמה. כמו כל אזרח מודאג אחר אנחנו לא אוהבים את הכיוון שהמדינה תופסת בתקופה הזו, אבל היו פה תקופות קשות יותר ונעבור גם את זה. אנחנו משפחה מאוד שמאלנית, זה ברור. אבל אולי כי זה העיסוק שלנו, אולי כי אין לנו עדיין ילדים בגילאי המלחמות והחרדה לשלומם, אז הפוליטיקה היא קצת משחק. אני מרגישה ככה, אולי רביב לא. משהו אפיזודי.
"אני רואה את מירי רגב, אורן חזן, ביטן – מביך אותי ופחות נעים לי שזו שרת התרבות שלי ושהם הפרצוף שלי. הם לא הבחירה שלי לשום דבר. אלה לא אנשים שאני מעריכה כמי שאמורים לייצג אותי, אבל אנחנו לא בדרמה סביב הדבר הזה. ברור שזה המצב כרגע, ושמתישהו זה ישתנה. אנחנו גם לא רואים את הטוב המוחלט בשמאל. יש במחנה הזה המון בעיות ואנשים שלא מייצגים אותי. לפיד הוא לא כוס התה שלי, וגם לא גנץ ולא זנדברג או זהבה גלאון – אין אף דמות היום, לא בימין ולא בשמאל, שאני מרגישה שמייצגת אותי".
אז שביבי יישאר כבר וזהו.
צוחקת: "יכול להיות. לקריירה של רביב הוא מושלם".
הנה יש לי כותרת – רביב דרוקר מצביע ביבי.
צוחקת: "יש מצב. לילדים הוא לא מגלה, אני מקווה שאני בכל זאת יודעת מה הוא שם בקלפי".
