לאזן את המציאות: חיינו כאבות מעורבים ורגישים

שריר הלב / מיכאל בוטיר, 32 + ילד

התינוק בכה ואני חשתי חרדה קיומית. רשמים מביקור אצל האוסטאופת

לקחתי את הילד לאוסטאופת, מכירים? בוויקיפדיה האוסטאופתיה מוגדרת כ"שיטת רפואה אלטרנטיבית העוסקת בעיסוי ומניפולציה ידנית של שרירים ועצמות", אבל אם אני הייתי נדרש לסוגיה הייתי קורא לאוסטאופת "טיפוס שנזרק מלימודי קצבות". לקחתי את הילד בן השלושה חודשים למישהו שהוא בייסיקלי ספקולנט שרירים. הסיפור הוא כזה: ינאי נולד בלידת ואקום והראש יצא קצת א־סימטרי, ומתברר שיש לכך השלכות רבות, שאחת מהן היא שחגורת הכתפיים שלו חלושעס. אז חברים המליצו, אני האמנתי וכך מצאנו את עצמנו בחדר טיפולים בלי תעודה על הקיר ואפילו בלי תמונה של הבבא סאלי שתנסה לחפות על כך.

הוא לקח את הילד והחל לבדוק אותו, וכשאני אומר לבדוק אני מתכוון לבצע תנועות עם ראשו משל היה אלוף המטקות המכהן של חוף פרישמן. בדיקת טונוס השרירים של הילד הכניסה אותי למתח, והאמינו שלא כדאי שניכנס כאן לפרטים הגרפיים. העניין הוא שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרי חברים המליצו. הם לא צילייגערים, אלו אנשים אמינים. וגם הבחור פה, תעודה או לא, המשרד שלו ממוקם במקום רשמי ומכובד, ודאי יש מישהו שנתן את הדעת על הגשעפט הזה. ניסיתי להתעניין במעשיו כדי שלא ירגיש בנוח מדי, אך הוא הבהיר שזה לא יהיה נעים, ואכן נעים זה לא היה, לא לילד, ולא לאוזניי ולליבי המעוך.

אחרי שלוש דקות שנדמו כמשך היריון שלם, הבכי פסק ותודה לאל שלא שמעתי אף "קליק" בתהליך כי הייתי מתפוקק במקום. השקט הפתאומי והשיפור בתנועתיות הרגיעו אותי וגרמו לי להבין כמה דברים: א – אוסטאופת הוא לא רופא, אבל טיפולים פיזיים זה כואב. ב – לאוסטאופת בישראל לא בהכרח תהיה תעודה משום שתחום זה אינו מוסדר בחוק. כמו כן, אני חוזר בי ממחשבותיי הרעות על האוסטאופתים, הם רק מבצעים את עבודתם. ואתם תזכרו את זה כשתראו פרסומת שכתבתי ולא אהבתם, סבבה? זו העבודה. ג – אני חייב להוריד את מינון הפראנויה, אחרת בשביל מה עליתי מרוסיה. ד – כל הדאגה, הפחד, הלב המתכווץ והסרטים שרצים בראש – וולקאם, סוף־סוף אני מרגיש כמו אבא.

על גלגלים / נדב שטראוכלר, 34 + ילד

שנים שברכב היו לי רק גלגל רזרבי ואפוד זוהר. עכשיו המקום נראה כמו זירת קרב

פעם הייתי מתלהב מרכבים. אבל היום, אני כבר חושב שאוטו זה כל כך אוברייטד. תחשבו על עגלות: איזה שוק מטורף, עם מגוון פשוט הזוי.

זה כבר נהיה קטע. מוצא את עצמי מסתובב עם עברי בעגלה ומתחיל לקבל ביקורת משכנים. "מההה, אין לו סיבוב 360 על המקום?", "למה אין מקום לשני תיקים?", "זה מתפרק בשלושים שניות לשלושה חלקים?", "עזוב, עגלת תינוק יחיד זה בקטנה – אתה יודע מה זה עגלת תאומים?". אתה פתאום קולט את עצמך עושה השוואות בין עגלות, ושואל: "מה נסגר?".

ובכלל, אם בכלי תחבורה עסקינן, לאורך השנים האחרונות נאבקתי באדיקות שאף אחד לא יכניס אליי אוכל לרכב. מה היה לי בבגאז'? משולש למקרה של תאונה, גלגל רזרבי, אפוד צהוב ובקבוקי מים למקרה שאיתקע. ומקדימה מקסימום מסטיקים ועץ ריח.

היום? עוד לפני שאני מכניס את המפתח לסוויץ׳, אני מוודא: עגלה? צ'ק. סט מוצצים רזרבי? צ'ק. שמיכת פיקה כפולה לימים קרים? צ'ק. מראה בזווית 65 מעלות כדי שאוכל לראות אותו גם בפניות של דרך בורמה? דאבל צ'ק!

אני נוסע הביתה בלילה וחושב לעצמי – וואלק, איך התינוק הפצפון הזה הפך ברגע אחד את המקום הסטרילי בעולם ליום קרב בשג'עיה.

לבן וצבעוני זה בייסיק, אבל ממש לא מספיק בשביל לקבל כביסה נקייה בצבעים המקוריים. דמיינו את סקאלת הצבעים בקובץ וורד, והפרידו בין הפריטים הצבעוניים הבהירים לכהים. עכשיו נותר לכם לבחור ערימת כביסה אחת, לדחוף אותה למכונה (לא יותר מדי בגדים בפעם אחת!), להוסיף ג'ל ומרכך ולהפעיל.

אני בשיחה / איתמר גור, 42 + 4 ילדים

צעד ראשון / יעלי נגיד–מזרחי

טוב שבאתם באמת. קדימה, להפשיל שרוולים, יש מלא עבודה

כפיים, כפיים, כפיים. כמה כפיים אתם צריכים, גברים יקרים. על כל קלוריה שאתם שורפים, כל משימה שאתם מבצעים, כל סמרטוט שאתם מזיזים – כפיים. (מישהו מוחא לי כפיים על ניקוי השירותים שש פעמים בשבוע?)

נו, אז גיליתם באיחור אלגנטי שיש השלכות למעשים שלכם, ושלילדים הקטנים שנושאים את שמכם וסועדים אתכם בגיל שיבה – יש

צרכים. הם צריכים טיפול חם ומסור, שמישהו אחר העניק להם דורות על גבי דורות. במוצש החליטו לארגן לכם מדור, ואני אומרת – טוב שבאתם באמת. קדימה, להפשיל שרוולים, יש מלא עבודה.

עד לפני כשלושה עשורים זה בכלל לא היה תחום השיפוט שלכם. אתם עבדתם, ואנחנו היינו בבית. אבל גם היום, כשהמציאות הכלכלית מחייבת שתי משכורות וגם אנחנו יוצאות לעבוד, עדיין רוב הטיפול בילדים הוא באחריותנו. כך יוצא שאנחנו גם עובדות במשרה מלאה, גם דואגות לצורכי הבית במשרה מלאה וגם מתחלקות עם הגננות במשרת אמהות, ככה מהצד.

הסיבה נעוצה בעובדה שאנחנו מוכשרות, חכמות, רגישות, נבונות וטובות יותר מכם בעניין הזה, ולמען האמת – בכל נושא אחר. אבל גם בגלל ששינויים לוקחים זמן. בשנים האחרונות השינוי החל בהדרגה, וכבר לא מופרך שאבא יישאר עם הילד החולה בבית, כבר די סביר שיש ימים קבועים בשבוע שהוא זה שאוסף מהגן, ולא מן הנמנע שהוא אפילו ייקח אותם לרופא, לחוג או לגינה.

שלא תבינו אותי לא נכון. אין לי איזה חזון דמיוני על שוויון מלא בין גברים לנשים, גם אין לי שום רצון בו. רק הבנה שצריך לאזן את המציאות המעוותת שאנחנו חיות בה, כדי שהמין הנשי לא ייכחד בגלל קוצר רוח ועבודה קשה. וגם כמובן, כי זה טוב לבית, טוב לילדים, טוב לזוגיות.

מובן שאתם לא יכולים לעשות את המהפכה הזאת לבד. ואני לא מדברת רק על הכפיים, אלא גם ובעיקר על הבנה מערכתית. כל החברות במשק צריכות להבין שאבות רוצים להיות מעורבים, בלי להתנצל על כך, ושזה מחייב אותן. בנוסף לזה, אנחנו חייבות ללמוד לשחרר ולאפשר לכם לעשות יותר.