"להיות נער דתי בעולם חילוני זה קשה ומייצר המון שאלות"

זה קרה בטיול השנתי של כיתה ט' בישיבת ירושלים לצעירים (ישל"צ). מדריך הטיולים החילוני נהנה להתגרות בתלמידי הישיבה שהדריך, ומדי פעם, תוך כדי טיול, שלף עובדה שעצבנה אותם. הוא הצביע על סלעים ואמר כי הם "מלפני 80 מיליון שנה" והסביר כי האדם נוצר מן הקוף. התלמיד יוני לביא עמד מהצד ולא התערב בוויכוחים שהתנהלו בשטח, אבל השאלות בעקבותיהם הדהדו בו.

"יצאתי מהטיול הזה עם המון שאלות. גדלתי במשפחה דתית, ועשיתי את מה שכולם עושים. אבל בטיול הזה הבנתי שיש דברים שאין לי תשובה עליהם", הוא משחזר עשרים שנה אחרי. רבים מבני הנוער משקיטים את השאלות בין הסניף, לכדורסל, למבחנים, אבל לביא קיבל החלטה ששינתה את חייו. "רציתי לחיות בדרך שאני מאמין ובוחר בה, ויצאתי למסע לימוד של התחברות עמוקה ומבוססת לתורה, בין אנשים וספרים שביססו את האמונה שלי".

דווקא לרבנים שלו הוא לא העז לפנות. "באותה תקופה היה דיסטנס בין ר"מים לתלמידים", אך עם השנים הוא הלך והתפוגג. כיום לביא הוא רב בעצמו וצעירים כמו גם מבוגרים מרגישים חופשי לפנות אליו בלא מעט שאלות בנושאי אמונה, השקפה, זוגיות או נושאים אחרים. את מיטב השאלות האלו, שזורמות אליו בעיקר בווטסאפ, הוא ריכז בספר "היי הרב" (הוצאת "דברי שיר"), שבנוי בפורמט של שיחות ווטסאפ בין השואל או השואלת לבינו. השיחות מבוססות על שאלות אמיתיות שנשאל, ושונו כדי לטשטש פרטים. בין שלל הנושאים הוא נשאל על תופעת "המסמסים בשבת", זוגות מעורבים, צניעות ועוד.

לביא, רב קהילה בפתח־תקווה, כיהן כרב במוסדות חינוך שונים, בין היתר באולפנית "ישורון". בנוסף, הוא עומד בראש הקו החם לנוער "חברים מקשיבים", מלמד ומרצה על במות שונות. לא פעם הוא עוסק בסכנות הכרוכות בשימוש בנייד, אבל גם מודה ש"אם אתה לא יכול עליו, תצטרף אליו". לדבריו, בכל פעם שהיה נכנס לכיתות ואומר לתלמידים "בואו נעשה שיעור שו"ת", הם לא ממש נענו לאתגר. "לצערי הנוער היום פחות שואל, ויותר בוהה ועושה לייקים, יותר 'זורם' עם החיים ופחות מברר אותם. הם דתיים כי ההורים שלהם דתיים, וזה לא פשוט. כי התורה היא שחור־לבן והעולם בצבע, התורה היא שורות ומילים והעולם הוא סרט רב־ממד. לכן אני משתדל להוציא מהם שאלות ולדרבן אותם להיות רציניים ואמיתיים. גם לקרוא ספרים כדי להעמיק. מרביתם פונים לגוגל כשיש להם שאלות באמונה, ואז הם יכולים להגיע לפורום של אתיאיסטים ופשוט לא לצאת מזה. זה נוער מדהים שקצת מתפספס בעולם המסכים. לכן הספר הוא בפורמט שמוכר להם ואהוב עליהם, אבל עם קצת יותר עומק, ופונה אליהם כמו גם להורים שלהם, שבינינו, גם אותם די קשה לנתק מהמסכים".

ניתן בכלל להגיע לעומק כלשהו בשיחת ווטסאפ?
"הספר הוא לא תשובומט, הוא מתאים יותר לשאלות קצרות בהלכה, יש שאלות שמעליב לענות עליהן בהודעות. מצד שני ווטסאפ מאפשר לך לדבר עם בנאדם. ודאי שעדיף היה לעשות זאת פנים מול פנים, אבל ניקח לדוגמה את 'חברים מקשיבים'. אנשים שולחים שאלות באמצעות האתר, ולפעמים אנחנו מבקשים שיתקשרו כדי לשוחח איתם, אבל הם לא משתפים פעולה עם זה. זה באמת עצוב שיש מסך במקום מגע אנושי, ובכל זאת שיחות ווטסאפ נותנות משהו – אימוג'ים, רגשות. נכון, זה שטחי, אבל זה מאפשר להביא משהו משלך. הרבה פעמים זו התייעצות פרקטית, אבל גם על דברים עמוקים יותר זה עובד".

הפרדת רשויות

לביא מספר שהוא מקבל עשרות פניות בווטסאפ בשבוע, מרביתן אכן נפתחות במשפט "היי הרב", כמו שם הספר. "סמארטפון זה דבר נגיש", הוא מסביר, "הוא קרוב בכיס, אז אנשים אומרים לעצמם 'יאללה נעשה את זה'".

פעם רבנים לא היו כל כך נגישים.
"זה נכון. קרה משהו לדמות הרבנים. פעם לרב העיר היה זקן ארוך ולבן, והוא היה אדם מרוחק, מורם מעם, שלא היה נעים להטריד אותו בסוגיות כמו 'נפרדתי מחברה שלי', או שאלה בסיסית כמו 'האם משה כתב את התורה'. היום הרבנים נתפסים אחרת, זמינים יותר. הם פונים ב'היי הרב' ומסיימים ב'ביי הרב' ולמרות שאני לא מחבב 'היי וביי' אני מקבל את זה באהבה, העיקר שיפנו".

ולא קשה לך עם הפיחות שחל במעמדו של הרב?
"יש חיסרון בשבירת הדיסטנס הזאת ביחס לרבנים ולחז"ל, אין ספק שההיררכיה נפגעה. הורים־ילדים־מורים – הכול שווה ודמוקרטי, לכל אחד יש מה להגיד וכל קול קובע. ברור שיש הפסד מזה, לדעתי אתה צריך להבין שיש משהו גדול ממך כדי להתמלא. לפעמים אני שומע מחבר'ה קצת זלזול, הם מדברים בגובה העיניים לרבנים, אם לא מעליהם. פעם מישהו שאל אותי שאלה, והוא אמר לי 'אני לא מתחייב לעשות מה שאתה אומר, כי בטוח שיש רב שאומר אחרת'. אמרתי לו 'אז אולי פשוט תעשה מה שאתה רוצה כי בטוח יש רב שמתיר את זה'.

"קרה משהו לדמות הרבנים. פעם לרב העיר היה זקן ארוך ולבן, והוא היה אדם מרוחק, מורם מעם, שלא היה נעים להטריד אותו בסוגיות כמו 'נפרדתי מחברה שלי', או שאלה בסיסית כמו 'האם משה כתב את התורה'. היום הרבנים נתפסים אחרת, זמינים יותר. הם פונים ב'היי הרב' ומסיימים ב'ביי הרב' ולמרות שאני לא מחבב 'היי וביי' אני מקבל את זה באהבה, העיקר שיפנו"

"להיות אדם מאמין זה להכיר שיש משהו גדול ממך. אבל אחרי כל זה ישנו הצד השני והוא הקִרבה, והרווח שבצידה. יש היום קרבה לרבנים, נפלו המחיצות, אפשר לשאול ולהקשיב, מה שפעם לא היה. אם פעם הרב היה ספון בביתו והיית פוגש אותו בשבת תשובה, היום אתה יכול לפגוש אותו בפייסבוק כותב הגיגים. מבחינתי רב זה צינור להביא משהו גדול יותר, את התורה".

איך אנשים מגיעים אליך?
"כבר שנים שאני מסתובב ופוגש כל מיני קהלים. ההרצאה או השיחה יוצרת פתח להמשך הקשר. רוב השאלות שאני מקבל כיום הן מאנשים שאני לא מכיר. אולי הם קראו משהו שכתבתי או שמישהו העביר להם את המספר. אני סוג של זר ברכבת להיפתח אליו, דברים שלא סופרו מעולם מגיעים אליי תחת מעטה האנונימיות".

עם כל הכבוד וההערכה, נראה שבשנים האחרונות רבנים "פלשו" לכל תחומי החיים. בעיניי זה מסוכן כשרב נכנס לתחומים שהוא לא מספיק מבין בהם, או מכריע בנושאים הקשורים לנפש האדם ללא הכשרה מתאימה. קשה לי גם להבין אנשים שפונים לרב בעניין שאינו הלכתי גרידא.

"אנשים פונים לרב כי רב לא עולה כסף. אם אתה פונה לעורך דין או לרופא תצטרך להמתין כמה ימים ואז לשלם על זה כמה מאות שקלים. רב זמין ביום, בלילה, לפעמים אנשים שולחים לי שאלות בשתיים בלילה, חלקן אגב באמת דחופות וחלקן יכלו בהחלט לחכות לבוקר. אנשים פונים לרב כי הוא נתפס כמישהו נטול אינטרסים שרוצה בטובתך. לאמירה של רב יש משקל עבור אנשים מאמינים. יחד עם זאת יש נקודה חשובה שצריך להיזהר בה ולא להתבלבל: יש הפרדת רשויות, יש מטפל ויש רב, ואסור לפלוש אחד לתחום של השני. אני מזהה כשמישהו צריך טיפול מקצועי. אני מדמה את עצמי לחדר מיון שנותן עזרה ראשונה של אמפתיה, ומפנה למחלקה המתאימה – מנחה הורים, פסיכולוג, או יועץ זוגי. אני כן יכול להוסיף נקודת מבט של אמונה לסיפור, אבל לא כולנו מבינים בהכול, צריך ענווה גדולה. אם מדובר בבעיה שמצריכה טיפול מקצועי, ומתעסקים בה בצורה חובבנית, עלול להיגרם נזק גדול".

לדברי לביא יש אנשים שפונים לרב בתקווה לקיצורי דרך לפתרון, "בלי להבין שיש דברים שצריך לעשות בהם תהליך. מתקשר בחור ומספר שהוא יוצא עם מישהי והקשר טוב והיא מתה להתחתן והוא לא מסוגל לעשות את הצעד. אני מתחיל איתו שיחה ומברר עם כמה בחורות הוא יצא, ומתברר שהוא יוצא עם הבחורה ה־250. אני מבין שיש סיכוי שהבחורה הזאת תצטרף ל־249 שקדמו לה, ושזו ממש לא בעיה שאפשר לפתור בשיחת טלפון. הוא חייב לפנות ליועץ זוגי כדי להבין מה הבעיה שלו, לחשב מסלול מחדש ולהבין איך לבנות קשר".

לא בעיה בחשבון

הוא בן 39, נשוי לרעות, עובדת סוציאלית במקצועה, ואב לחמישה. גדל בשכונת הר־נוף בירושלים, הבכור מבין שבעה ילדים, ילד שאהב לקרוא אנציקלופדיות וספרי היסטוריה ומדע, לעסוק במחשבים ושחמט ולהתאמן בקארטה וכדורסל.

כשהיה בן תשע סבל מגמגום במשך שנתיים, מה שגרר התעללות מהסובבים. "נורא קל לחקות ילד נמוך ומגמגם, הייתי אומלל. בזכות ההורים שלי שנתנו תמיכה ועזרה מקצועית יצאתי מזה, והיום הילד המגמגם מעביר אלף שיחות בשנה, מאז נהייתי רגיש לאנשים שקשה להם. אני מנסה גם בקרב בני נוער לעורר את נושא הרגישות לאחר, לאנשים השקופים, לאלו שסובלים. ילדים עלולים להיות אכזריים. אלו היו עבורי שנתיים מאוד מטלטלות ומכוננות".

כשהיה בן עשר שמע, לדבריו, משפט ששינה את חייו. הוא אמנם עסק בכדורגל אבל לתחושתו מתאים ככלל לחיים: "במשחק כדורגל יש 50 אלף איש שיושבים ביציע וצופים, ויש 22 אנשים שרצים על המגרש ומבקיעים. כל אחד יבחר היכן הוא רוצה להיות".

"אני מדמה את עצמי לחדר מיון שנותן עזרה ראשונה של אמפטיה, ומפנה למחלקה המתאימה – מנחה הורים, פסיכולוג, או יועץ זוגי. אני כן יכול להוסיף נקודת מבט של אמונה לסיפור, אבל לא כולנו מבינים בהכול, צריך ענווה גדולה. אם מדובר בבעיה שמצריכה טיפול מקצועי, ומתעסקים בה בצורה חובבנית, עלול להיגרם נזק גדול"

"הייתי אז רק ילד קטן אבל המשפט הזה חדר לי ללב וגרם לי לקבל החלטה. נכון, קל יותר לשבת ביציע, לכרסם פופקורן ולגדף את השופט. קשה הרבה יותר לרוץ על המגרש ולהזיע, אבל רק ככה אפשר להבקיע ולהכריע את התוצאה של המשחק. אמרתי אז לעצמי: אני רוצה להיות על המגרש. היום בשיחות עם נוער אני כל הזמן מעודד אותם להפסיק להסתכל מן הצד ולכל היותר לסמן לייק. תשקיעו תתאמצו, תזיעו. אבל תצליחו גם להבקיע ולהשפיע על תוצאת המשחק. העולם שלנו מלא בצופים, מה שהוא צריך באמת זה שחקנים".

מהישיבה לצעירים הוא המשיך לישיבת "מרכז הרב", ולאחר מכן שירת ברבנות הצבאית ועסק ביצירת תכנים יהודים ערכיים לחיילי צה"ל. משם המשיך לתואר ראשון ושני בחינוך. תחום הייעוץ, בעיקר לנוער, אינו זר ללביא. לפני עשרים שנה הקים יחד עם קבוצת חברים את המוקד הטלפוני "חברים מקשיבים", שמשמש קו חם עבור בני נוער, שפונים אליו בעילום שם ומתייעצים עם הצוות בנושאים שונים. עד כה הגיעו לקו כמעט 70 אלף פניות.

אחרי שבע שנים הוקם גם "לב אבות", קו ייעוץ להורים למתבגרים ("שפונות אליו בעיקר אמהות, האבות חושבים שהם מסתדרים גם בלי ייעוץ"). הצורך בשני המיזמים נבע מתוך זיהוי קושי של מתבגרים דתיים בעולם כיום. "הנוער חיי בהמון קונפליקטים. להיות נער דתי בעולם חילוני זה קשה ומאתגר ומייצר המון שאלות. עם השנים ראינו שהשאלות הן פחות שאלות באמונה ויותר שאלות חיים. פחות – למה יש רע בעולם, ויותר למה לי רע כל כך. גם שאלות תיאולוגיות מתגלות בסוף כשאלה אישית".

כמו שם המוקד "חברים מקשיבים", לביא מסביר שברוב המקרים המשימה היא לא בהכרח לענות על שאלה, אלא לפתח שיחה. "לפני שאתה אומר משהו, לפעמים רוב השיחה היא לשאול ולהקשיב, ופעמים רבות התשובה היא קצרה, אם בכלל. פתרון יש לבעיה באלגברה. אבל לילד שאמא שלו נפטרה מסרטן אי אפשר לתת תשובות, אפשר להביע אמפתיה ולהבין איתו איך כדאי להתמודד".

תוכנית הגנה

בעשור האחרון חלק גדול מהרצאותיו של לביא מתמקדות ב"דור המסכים". הוא מסביר להורים ולבני נוער על שימוש נכון בטכנולוגיה. הוא עצמו רותם את הטכנולוגיה לשירותיו, בין אם זה בשו"ת הודעות ווטסאפ או בסרטון שהוא שולח מדי שבוע לכאלפיים איש לקראת שבת. "אמרתי לעצמי 'אם כל מיני בדיחות ומתיחות ויראליות עוברות בווטסאפ, למה לא דברי תורה?'. התפקיד של הרבנים הוא לנהל את כל הכלים האלה כדי להכניס כמה שיותר תוכן ואור. אנשים היום עובדים עד שעות מאוחרות, בנאדם חוזר הביתה גמור מעייפות. כדי לצאת בערב לשיעור צריך להיות סופרמן, אז אני משתדל להגיע הביתה אליהם. אם זה לקיים בקהילה שלנו 'שיעור נודד', כל פעם אצל משפחה אחרת. אם זה כשמגיע פורים – לשלוח

הלכות פורים בווטסאפ. אין לי ספק שאם הייתי עושה שיעור בנושא, כנראה לא היו באים הרבה אנשים, וככה רבים קוראים את זה. או למשל בסוכות – את יודעת כמה תמונות של סוכות קיבלתי לקראת החג, מאנשים שרצו לדעת אם זה כשר או לא?"

מן הצד השני, הוא נחשף מדי יום לחסרונות שבמכשירים הסלולריים. "השאלה מאיזה גיל לקנות לילד סמארטפון, זו שאלה גדולת משקל, כמעט כמו האם לקנות דירה או רכב, אבל לצערי אנשים קונים מכשיר בהחלטה של רגע או תחת לחץ של הילד ש'לכולם יש'. המצב הוא שכיום למחצית מתלמידי כיתה א' יש טלפון כשאצל רובם מדובר בטלפון חכם".

ילד עד גיל תשע לא חוצה כביש לבד, חסרה לו היכולת לאמוד מרחקים וסכנות, אבל סמארטפון כן?
"בעולם נורמלי, אם מותר אופניים חשמליים מגיל 16 ונשק מגיל 18, לא הגיוני לתת לילד סמארטפון לפני גיל 18. ועינינו רואות את המבוגרים כמה שהם מכורים".

עוד לפני הסכנות הטמונות בתכנים, לביא מסביר כי המכשיר החכם הוא "כמו משקולת שמקעקעת את ההצלחה של הילד". הוא מציין מחקר שטוען כי שימוש אינטנסיבי במכשיר סלולרי עלול להוריד את מנת המשכל באופן משמעותי. "החלק שאחראי על הלימוד וההפנמה לא עובד במקביל לטלפון החכם. מי שמשלם את המחיר הם ילדים שקשה להם מבחינה לימודית וחברתית. המסך הוא המפלט עבורם, שם הם מרגישים בעניינים".

לעניין התכנים הלא ראויים, לביא תולה את האחריות קודם כול בהורים, ומצביע על המכשיר שלו שסמל "מוגן" מודבק עליו. "כשאנשים אומרים לי 'מה, אתה לא סומך על עצמך', אני עונה להם 'מה, אני לא בנאדם?' לשים הגנה זו אמירה שאני לא פח זבל, זה אומר שחשוב לי מעצמי. לא פחות מהבריאות הפיזית, גם מהנפש. האם מי ששם תוכנת הגנה פטור מההתמודדות? לא. זה לא חוסך את ההתמודדות אלא עושה אותה יותר שפויה, בלי הגנה זו התמודדות כמעט בלתי אפשרית. ב־75 אחוז מהבתים הדתיים המחשבים פתוחים ללא סינון. 85 אחוז מהסמארטפונים לא מוגנים אצל אנשים דתיים. לא צריך להיות ילד לא טוב בשביל לחפש את זה, אתה בגיל שאתה סקרן באופן טבעי והרשת מוצפת".

אחת הפניות השכיחות אל לביא מגיעות מצד הורים שתפסו את ילדם גולש באתרים פורנוגרפיים. "אני שואל אותם קודם כול אם הם דאגו להגן על המכשיר, ואם לא, אז אין פלא שזה קרה. אני מציע להם לדבר על זה עם הילד. לא לתקוף אותו, לא להאשים אותו, אלא להבין אותו. הוא לא רע אלא סקרן, יהיה חבל שאת המידע החשוב הזה הוא יקבל בצורה מעוותת ומחפיצה, ועכשיו לך תתקן את הנזקים. הלוואי שאפשר היה לעשות ריסטארט לנפש".

כחלק מהטיפול ומניעת הבעיה הוא מעודד הורים לשוחח עם ילדיהם על מיניות. "הורים שואלים אותי 'אולי הוא צעיר מדי', אבל הם לא מבינים שבשתיקה שלהם בינתיים מישהו אחר עושה את העבודה. אני ממש מדגים להורים איך להסביר לילד בן שש איך באים ילדים לעולם. זה חשוב ויקרב ביניכם".

אחרי פגישתנו הוא הולך לנהל לוויה במסגרת מיזם "צוהר לאבלים", המתווך את הלוויה וסממניה היהודים לקהל חילוני. בכלל, הוא פוגש אנשים בכל תחנות החיים, אם זה בחופות, או להבדיל, בלוויות. "זו חוויה מרתקת לפגוש אנשים שונים, להביא את עצמי ואת העולם היהודי שאני מאמין בו, להאיר את הדרך ולתת משמעות. הלכה ודת תמיד מוצגות בתקשורת כבעיה. אירוויזיון בשבת מוצג כבעיה. אני רוצה להעביר מסר שהתורה איננה בעיה אלא פתרון. הלכה היא לא משהו שצריך להתגבר ולעקוף אותו אלא ללכת בו".