ענף האתלטיקה הישראלית, שסובל מקשיים רבים לאורך השנים וממעט לגדל כישרונות ברמה בינלאומית, זכה לתקומה מפתיעה באליפות אירופה, שנערכה באוגוסט האחרון בברלין. לונה צ'מטאי סלפטר – שכבר הפכה לאגדה מקומית, לאחר שהפכה ממטפלת של ילדי הקונסול הקנייתי לסנסציה ספורטיבית – זכתה במדלית זהב היסטורית בריצה ל־10,000 מטר, ואילו מארו טפרי, אתלט ישראלי שמתמחה בריצות ארוכות, עשה את הבלתי ייאמן לאחר ששבר את שיא המרתון הישראלי של היילה סטאין לאחר 15 שנה. טפרי הפתיע ושיפר את השיא בדקה ו־21 שניות, והציב אותו על 2:13 שעות, כשהוא עצמו משפר את שיאו האישי בחמש דקות תמימות ומסיים במקום השביעי, הכי טוב אי פעם לאתלט ישראלי במרתון באליפות אירופה.
"האמת שלא ציפיתי להשיג את התוצאה הזו. ריצות מרתון באליפויות אירופה, אליפויות עולם ואולימפיאדה קשות יותר, כי אנחנו צריכים לעשות ארבעה סיבובים של עשרה קילומטרים, יש הרבה פניות וזה יותר משעמם. אבל הייתי בכושר טוב והצלחתי", נזכר טפרי, "זו תחושה מאוד משמחת ומספקת לשבור שיא כי האימונים בדרך לשם מאוד קשים, וכשאתה מקבל בחזרה על מה שהשקעת זו הרגשה נהדרת".
ארבעה חודשים לאחר מכן איבד טפרי את השיא שלו לאחר שהאצן גירמה אמרה ניפץ אותו במרתון ולנסיה, סיים בתוצאה 2:12:35 והפך לישראלי הראשון שיורד משעתיים ו־13 שניות בריצת מרתון. "התוצאה שלו נתנה לי מוטיבציה להתאמן חזק יותר", מודה טפרי, "לא הרגשתי שאני מתחרה מולו, אלא פשוט שאני רוצה בכל יום להיות טוב יותר מאתמול".
באמצע פברואר נשאו מאמציו של טפרי פרי לאחר שהחזיר לעצמו את השיא בתצוגת שיא, במסגרת מרתון סיביליה, שם קיזז מהשיא של אמרה לא פחות מ־2:27 דקות – זמן נצח במונחי ריצה – והציב אותו על 2:10:10 שעות. "עשיתי הכנה טובה לתחרות הזו במשך חודשיים במחנות אימון בקניה ובאתיופיה, כשהמטרה הייתה לשפר באופן משמעותי את השיא הישראלי והשיא שלי, והכול פשוט התחבר – מזג האוויר היה מושלם, המסלול היה מהיר וישר והצלחתי להתגבר על הבעיה היחידה, שכל הדרך רצתי לבד בלי דבוקה של רצים לידי, מה שמקשה לשמור על הקצב. פעם לא האמינו שאתלט ישראלי יוכל להגיע לתוצאה כזו ועד לפני כמה שנים זה היה חלום שאפילו לא העזו לדבר עליו. אבל היום בישראל יש הרבה מאוד אתלטים טובים וכולם מאמינים שאפשר להשיג אפילו דברים טובים יותר".
אחד האחראים העיקריים לרנסנס של ענף הריצה המקומית הוא המאמן דן סלפטר. "הוא מאמן מצוין שמשקיע הרבה, פתוח להכול וממשיך ללמוד כל הזמן. הוא בקשר עם מאמנים בכל העולם ועושה עבודה מאוד טובה", מחמיא טפרי, "הוא כבר מזמן מעבר לרק מאמן בשבילי, הוא כמו חבר ואח שדואג להכול ואני מדבר איתו על כל דבר שבעולם. רוב המאמנים שומרים על דיסטנס כמו בצבא ואתה לא נפתח מולם בכל מה שנוגע לחיים האישיים או משתף מה עובר עליך.
אצל דן זה ההפך, הוא רוצה שנדבר ונשתף. אם אני מרגיש עייף, הוא רוצה לדעת את זה כדי שיוכל לתכנן את המשך האימונים, כי מבחינתו אם הוא לא יֵדע, בסופו של דבר זה עלול להשפיע על תחרות גם בעוד כמה חודשים. בניית אימון נכונה במקצוע שלנו היא קריטית כי למרתון מתכוננים במשך חצי שנה ויש שלבים בדרך שמאוד חשובים".
מה דעתך על הדרך שהוא עושה עם לונה?
"לונה היא מקצוענית שעובדת קשה ורוצה להצליח ומאוד אוהבת את מה שהיא עושה. דן עזר לה לקפוץ בתוך שנתיים מרמה ישראלית לרמה בינלאומית ובאליפות אירופה האחרונה כולם ראו איזה כבוד היא הביאה למדינה".
מי שנשאר מאחור
טפרי בן ה־26 נולד בעיירה בשם דנגילה, בצפון־מערב אתיופיה. "גדלתי בכפר קטן והיו לי חיים פשוטים וטובים בתור ילד", הוא נזכר, "לא הייתה לנו טלוויזיה בבית ולא מחשבים, ואחרי שחזרתי מבית הספר, הייתי מבלה עם חברים בחוץ בכל מיני משחקים. חלק מהם כללו ריצה, כשהיינו מתחרים אחד מול השני".
בגיל שמונה איבד טפרי את אמו זנבץ', שנפטרה ממחלה. "האמת שאני לא זוכר ממנה הרבה דברים, לא יודע למה, ומאז שזה קרה לא דיברתי על זה כמעט עם אף אחד, וגם עכשיו אני מעדיף שלא נרחיב בנושא. קשה לי לדבר על זה".
יש לו תשעה אחים, וכשהיה בן 14 החליט אביו לעלות לישראל. שישה מהאחים הצטרפו אליהם ושלושה אחרים נותרו באתיופיה. "במשך השנים יותר ויותר בני משפחה שלנו עלו לישראל, גם לנו הייתה אפשרות אבל אבא העדיף שלא, כי הוא חשש לעבור למקום אחר עם שפה אחרת. אחרי שכל האחים שלו עלו ונשארנו שם פחות או יותר לבד באזור, הוא החליט שהגיע הזמן. העלייה זכורה לי כחוויה טובה. כשהגענו שלחו אותנו למרכז קליטה בקריית־ים, מיד התחלתי ללמוד באולפן ולמדתי עברית מהר יחסית. הייתי שם במשך שנתיים ובהתחלה, בגלל שזה היה מרכז קליטה, החברים שלי היו רק אתיופים שעלו איתי".
למה שלושה אחים בחרו להישאר באתיופיה?
"שני אחים שלי נשואים עם ילדים ועובדים בתור מהנדסים, אז הם מעדיפים להישאר ולגור באדיס־אבבה. יש לי אחות שרוצה לעלות אבל כרגע משרד הפנים לא מאפשר לזה לקרות. אמרו לה שבגלל שיש לה ילדים, היא צריכה לחכות כי קודם רוצים לעלות את היהודים שנמצאים שם לבד".
איך אבא שלך התאקלם בישראל?
"לאבא שלי עדיין קשה בעיקר כי הוא לא שולט במאה אחוז בעברית. אפילו ללכת לבית חולים ולהסביר לרופא מה הוא מרגיש הוא מתקשה. ועדיין, אני לא חושב שהוא מצטער שעלינו וסך הכול החיים שלנו בארץ טובים יותר. בשלב מסוים קנינו דירה בקריית־חיים והוא התחיל לעבוד שם בבית אבות. הוא מאוד גאה ושמח עם כל מה שקורה איתי".
שנתיים לאחר שעלה לישראל עבר טפרי ללמוד ולהתגורר בפנימייה בכפר הנוער בבן־שמן. "באותו הזמן אחי הגדול למד בפנימייה בכפר נוער בחדרה ובאחד הימים בחרו אותו, עם עוד כמה חברים שידעו אנגלית, לנסוע בקיץ לבלות עם משלחת של נערים אמריקנים יהודים, שהגיעה למחנה קיץ בכפר הנוער בבן־שמן. הוא התרשם שזו פנימייה מאוד טובה עם בוגרים רבים שהצליחו והמליץ לי עליה".
זמן קצר לאחר מכן, בעקבות המלצת אחיו, עזב טפרי את בית אביו ועבר לגור בפנימייה. "אני קצת ביישן אז בהתחלה היה לי קשה להתחבר עם הילדים האחרים בפנימייה, למרות שהעברית שלי כבר הייתה בסדר גמור אחרי שנתיים בארץ. ככל שעבר הזמן, המדריכים והמערכת עצמה עזרו לי להתאקלם, הכרתי חברים חדשים והתחלתי להרגיש בנוח".
באותו הזמן החליטו להקים בבן־שמן מרכז לאתלטיקה, מה שלא הרשים מדי את טפרי. "הם הקימו פה קבוצה והיה חסר להם אצן לאליפות שדה של פנימיות וביקשו שאבוא להשלים את הקבוצה ואמרתי להם לא. הם התעקשו וביקשו שוב, ואמרתי שלא התאמנתי אף פעם ושאין נעליים וציוד מתאים לריצה. אמרו לי 'תבוא ויהיה בסדר'". גם בלי ציוד ונעליים מתאימות, הראה מיד טפרי ניצוצות מהכישרון שלו, לאחר שסיים שמיני בתחרות ל־5,000 מטר כשהוא רץ עם נעלי אולסטאר ובלי שום הכנה מוקדמת.
"ד"ר רפי וישניצר, שנפטר לצערי לאחרונה, והיה אתלט נהדר ומאמן מצוין שגידל הרבה אלופים, ניגש אליי בסיום התחרות ואמר לי שאני חייב להצטרף לקבוצה ולהתחיל להתאמן. היה לו טנדר מלא בנעליים משומשות והוא נתן לי את הזוג הראשון שלי, יחד עם בגדי ריצה, והכניס אותי למועדון האתלטיקה של מכבי תל־אביב, שנתנו לי קצת כסף והתחלתי להתאמן".
"חצי מהשנה אני נמצא באתיופיה כי שם אני יכול להתאמן בתנאי גובה שטובים מאוד עבורי. בגובה מייצרים יותר תאי דם אדומים וההמוגלובין עולה. ואז כשיורדים למקום פחות גבוה לתחרות, באירופה למשל, רמת הביצוע משתפרת"
זהירות מהקיר
מהר מאוד הכישרון של טפרי כבר היה גלוי לעין כול. "פשוט התאהבתי בריצה ונהניתי מהעובדה שאני טוב בזה. בתיכון לא חשבתי על כסף או להפוך את זה למקצוע, פשוט היה לי כיף לרוץ. תוך שנה מהרגע שהתחלתי להתאמן, קבעתי את הקריטריון לאליפות עולם לנוער במירוץ שדה לשמונה קילומטר.
"האליפות התקיימה בפולין וזאת הייתה הפעם הראשונה שהתחריתי מחוץ לישראל, וזו הייתה חוויה שעד היום קשה לי לתאר. עשיתי תוצאה גרועה באליפות עם מיקום לא טוב, אבל שמחתי יותר מהרגע שבו שברתי עכשיו את השיא החדש. התרגשתי לפגוש ולרוץ לצד אצנים ברמה עולמית מאתיופיה וקניה. עד אז לא ראיתי תחרות אמיתית באיכות כזאת, והרמה שלהם נתנה לי הרבה כוח לחזור ולעבוד קשה יותר כדי להתקרב לרמה הזו – וזה בדיוק מה שעשיתי".
האיכויות שהפגין טפרי זיכו אותו במעמד של ספורטאי מצטיין בצבא. "שירתּי בבסיס בתל השומר והייתה לי מפקדת נהדרת שמאוד עזרה לי, אפשרה לי להתאמן בלי בעיות ולצאת למחנות אימון ועד היום אני בקשר איתה. כשהייתי בארץ, ניסיתי לתרום מה שיכולתי. התקופה שלי בצבא הייתה טובה, היה לי הרבה מזל ושמחתי שהדברים הסתדרו".
העבודה הקשה שהשקיע טפרי החלה להתבטא בתוצאות שלו. בדצמבר 2015 זכה לראשונה באליפות ישראל בחצי מרתון, ובאפריל 2016, קבע את הקריטריון לאולימפיאדת ריו, שהתקיימה כמה חודשים מאוחר יותר. "למזלי החליטו להוריד את הקריטריון, שלא היה קשה מדי להשגה, וזו הייתה ההזדמנות שלי להגשים חלום של כל אתלט ולהשתתף באולימפיאדה. הגעתי לריו וזו הייתה חוויה אחרת ומאוד מיוחדת, שרק מי שהיה בכפר אולימפי יצליח להבין, קשה להסביר את זה".
את הריצה עצמה באולימפיאדה, סיים טפרי במקום ה־74, בתוצאה שנמוכה ב־11 דקות משיאו הנוכחי. "סיימתי בחצי העליון, זו הייתה הרמה שלי באותו הזמן, וזו הייתה תוצאה טוב עבורי", הוא אומר, "בתחרויות הגדולות, בגלל תנאי המסלול, המיקום חשוב יותר מהתוצאה, מה שלפעמים מאפשר לך להפתיע. גם בריו, המנצח הקנייתי אליוד קיפצ'וגה קבע זמן שנמוך בחמש דקות משיאו האישי אז. כל מה שעברתי שם העלה אפילו עוד יותר את המוטיבציה שלי לחזור גם לטוקיו 2020. עדיין לא קבעו את הקריטריון לשם, אבל זה יהיה באיזור השעתיים ו־16 דקות".
מאז ריו, המשיך כאמור טפרי לקזז שניות ודקות משיא המרתון שלו, ובנוסף הפך לשיאן ישראל בחצי מרתון ובמירוצי שדה. חלק מהאימונים שלו נערכים הרחק מישראל, בעיקר באתיופיה ובקניה. "חצי מהשנה אני נמצא באתיופיה כי שם אני יכול להתאמן בתנאי גובה שטובים מאוד עבורי. בגובה מייצרים יותר תאי דם אדומים וההמוגלובין עולה. ואז כשיורדים למקום פחות גבוה לתחרות, באירופה למשל, רמת הביצוע משתפרת. זו הסיבה שאתלטים מכל רחבי העולם מגיעים להתאמן שם. הכפר שגדלתי בו נשאר פחות או יותר אותו דבר אבל אדיס־אבבה השתנתה לטובה והיא הרבה יותר מודרנית היום".
מה הדבר שאצן כמוך צריך מאוד להיזהר ממנו?
"מה שאני עושה מצריך הכנה טובה כי אחרת בשלב מסוים אתה מגיע לשלב שאנחנו קוראים לו 'קיר', מצב שבו הסוכרים והמלחים שלך בגוף נגמרים ואתה פשוט עוצר".
זה קרה לך פעם?
"זה קרה לי באליפות העולם בלונדון, שהתקיימה בחודש אוגוסט. הגעתי שם לקילומטר ה־30 ופשוט עצרתי, לא היה לי יותר מה לתת. הסיבה הייתה שהתכוננתי לריצה חודש קודם לכן בארץ, והחום שם פשוט סחט ממני את כל הכוחות. זה היה רגע מאכזב מאוד".
כמה קשה להכין את הגוף לריצת מרתון?
"הכנה טובה לריצה כזו היא קריטית וקודם כול חשוב שיהיה לך מאמן מקצוען, שמבין ומרגיש אותך. בנוסף אתה צריך להרגיש את עצמך, כדי שלא תסבול מאימון יתר ומעומס מיותר. בשבוע הכנה למרתון אני רץ 210 קילומטר בממוצע, 25־30 ק"מ ביום. בנוסף, יש אימוני כוח פעמיים בשבוע בחדר כושר ובנוסף צריך לשמור על תזונה נכונה, חיים ספורטיביים ולנוח. מנוחה לפעמים אפילו חשובה יותר מהאימון, ובריצה עצמה חשוב מאוד להיות מרוכז ואסור להתחיל לחלום".
ההצלחות הגדולות של טפרי הובילו את איגוד האתלטיקה לבחור בו לפני שנתיים לאתלט השנה בישראל, והשנה שִחזר שוב את ההישג. "זו הרגשה טובה לזכות בתואר הזה, שנותן לי אחריות לעבוד קשה יותר. כשאתה אתלט, חשוב מאוד לשמור על משמעת ולהישאר צנוע".
"אין סיבה שלא אחלום, רצי מרתון מגיעים לשיא שלהם בגיל 40. השיאן העולמי בן 34 ועם עבודה מדויקת טובה, יש סיכוי לדברים טובים שיקרו. החלום הגדול ביותר שלי הוא להמשיך ולייצג את המדינה בכבוד, לשפר את התוצאות שלי ולהגיע כמה שיותר גבוה"
איפה הכסף
שיא העולם במרתון, שנקבע לפני שנה על ידי האלוף האולימפי מריו, עומד כרגע על 2:01:39 – כמעט תשע שניות משיאו של טפרי, אבל זה לא מונע ממנו להאמין שיוכל להתקדם לצמרת העולמית הגבוהה. "אין סיבה שלא אחלום, רצי מרתון מגיעים לשיא שלהם בגיל 40. השיאן העולמי בן 34 ועם עבודה מדויקת טובה, יש סיכוי לדברים טובים שיקרו. הבעיה היא שהמדינה לא משקיעה באתלטיקה, מעדיפים להשקיע פה יותר בכדורגל. עד שאתה לא עושה קריטריון אף אחד לא מסתכל עליך, למרות שלצאת למחנה אימון עולה הרבה כסף ולחיות חודשים באתיופיה זה לא דבר קל, בטח כשיש לך חיים כאן בארץ.
"החלום הגדול ביותר שלי הוא להמשיך לייצג את המדינה בכבוד, לשפר את התוצאות שלי ולהגיע כמה שיותר גבוה, אבל אם לא אצליח למצוא עוד סיוע כלכלי מצד גורם מסחרי זה או אחר, לאורך זמן לא אצליח לעמוד בזה ואאלץ ללכת לעבוד במקום להתאמן כמו שצריך. אני אוהב את המקצוע שלי, אבל כשיש בעיות כלכליות זה מוציא מהריכוז ומקשה מאוד להתקדם.
אני כרגע בסגל הכסף של הוועד האולימפי (משכורת חודשית של 6,000 שקל ברוטו, ד"מ). אני מקבל ציוד מחברת נייקי ונותן מאה אחוז מהזמן שלי לריצה. אני יכול כרגע לשרוד אבל אני גם רוצה לחיות וקצת מפתיע אותי שאחרי התוצאה שהשגתי, אף אחד לא הציע להיות הספונסר שלי, למרות שאני יודע שמנסים לחפש עבורי. למזלי, יש סביבי אנשים טובים כמו דן וכמו גל לוי, שהקים את פרויקט האתלטיקה בבן־שמן ודואג לי לכל מה שאני צריך. המילים שלו נותנות לי מוטיבציה להמשיך לעבוד ולרוץ".
מה דעתך על מצב האתלטיקה בישראל?
"יש הרבה אתלטים מצוינים בישראל שיכולים לרוץ כמוני וטוב ממני ואם היו משקיעים יותר היו גם יותר תוצאות. זו עדיין תקופה טובה לאתלטיקה שלנו, אנחנו עובדים קשה ואין סיבה שלא נתקדם, אבל זה תלוי מאוד במוטיבציה של האתלטים, וצריך לעזור להם שתשאר גבוהה".
ב־2012, פגש טפרי את סלאווימט באיולין, אצנית אתיופית למרחקים של 1,500 ו־5,000 מטר, כשהשתתף במחנה אימון באתיופיה. השניים הפכו לזוג ולפני שנתיים התחתנו. "אחרי החתונה היא עלתה לארץ, יש לה כרגע תעודת זהות זמנית והיא לומדת באולפן, בזמן שהיא מתאמנת יחד איתי במכבי תל־אביב. בזכות העובדה שגם היא רצה, אנחנו יוצאים יחד למחנות אימון וזה הופך את הכול ליותר קל. אנחנו מתאמנים וגרים בבן־שמן וכשאין אימונים, אנחנו גרים אצל אבא שלי בקריית־חיים".
טפרי החל השנה גם ללמוד חינוך גופני במכון וינגייט. "קשה מאוד לשלב את הלימודים יחד עם הריצה, מה שגרם לזה שלא ניגשתי למבחנים של סמסטר א'. אבל עדיין, עוזרים לי ואני מאמין שזה יסתדר".
בשנתיים האחרונות מתקיימת לסירוגין מחאה מצד עולי אתיופיה, שמוחים על אפליה, גזענות ואלימות משטרתית מוגזמת, שלטענתם מופנית כלפיהם. טפרי לא אדיש אליה. "בזמן ההפגנות הייתי בקניה, אבל אני מזדהה איתם באופן מוחלט ויודע שעכשיו אני יכול לצאת לרחוב וזה יקרה גם לי, בדיוק כמו הבחור האתיופי בבת ים, ששוטר ירה בו למוות ברחוב לפני כמה שבועות. באופן אישי מעולם לא סבלתי מאפליה או אלימות משטרתית, אבל אני זה הם והם זה ואני מרגיש את מה שהם מרגישים".
בסולם האושר, מאחת עד חמש, איפה אתה?
"אני בחמש. אני שמח שהעלייה נתנה לי הזדמנות לעשות משהו מיוחד בחיים, בינתיים אני מצליח להגשים את החלומות והמטרות שאני מציב בפניי, ומבחינתי אין דבר משמח יותר. אני צעיר ויכול להמשיך להתקדם, והעיקר שנישאר בריאים".
