לפני 37 שנים, בעיצומם של חגי תשרי, התעוררתי לכאב לא מוכר בברכיים ובקרסוליים. כאב עמוק שאין דרך לברוח ממנו וששום אקמול ודומיו לא יכולים לו. החודשים הבאים היו מלווים בכאבים הולכים וגוברים, כשעוד ועוד מפרקים בגוף מצטרפים לחגיגה עד להשתלטות מוחלטת. הרופאים חסרי האונים קבעו שיש חשש לדלקת מפרקים אבל הבהירו שהדבר אינו סביר בהתחשב בגילה של בת העשר המונחת על שולחן הטיפולים. כמה וכמה אשפוזים ממושכים ובדיקות מבדיקות שונות קבעו שאכן מדובר באחד מעשרות סוגי הראומטיזם המוכרים לעולם הרפואה של ראשית שנות השמונים.
המחלה הכרונית הזו מלווה אותי מאז בדרגות קושי שונות, מתנהלת לצד חיי שגרה פעילים בהחלט, ובכל זאת, זיכרונות הילדות שלי נצבעו בצבעי שחור־לבן: לבן של חלוקי הרופאים והאחיות, שחור של מגבעות הרבנים שבירכו והתפללו לרפואתי. אז עוד לא היו עמותות של הורים לילדים שמתמודדים עם המחלה הכרונית הזו, וגם לא היה "קיפו" – ספר הילדים שכתבו ציפי אגרט ורותי ויטמן ואייר בכישרון רב דרור אדם. ספר שמצליח לחבר את הילד הסובל מראומטיזם לחוויות המשונות שהוא עובר, ולהוסיף להן שלל צבעים מרהיבים ומאיימים הרבה פחות.
"הסיפור שלך משקף את המורכבות של המחלה הזו", אומרת אגרט. "יש המון ילדים שמסתובבים במשך שנה ושנתיים עד שהם מאובחנים, וגם אז לא מדובר במחלה שמטפלים בה באנטיביוטיקה וזהו. אחרי האבחון מתחיל תהליך ארוך עד שמוצאים את הטיפול המדויק לכל מקרה. רק בעשרים השנים האחרונות התחילו להבחין בין דלקת מפרקים של ילדים לדלקת של בוגרים, כשגם במחלת הילדים ישנה חלוקה לשבעה סוגים שונים של דלקת. לדוגמה, יש דלקת מעוטת מפרקים ויש דלקת מרובת מפרקים, שתוקפת כמה וכמה אזורים בגוף. כל סוג של דלקת שונה באפיון ובטיפול שלו, וכן בפרוגנוזה – תחזית סיכויי ההחלמה של מי שסובל מהמחלה".
אגרט בת ה־53 סבלה בילדותה מדלקת במפרקים. "אין לי טענות על משך האבחון והטיפול במקרה שלי, כי כשאני הייתי בת 11 לא היו לרופאים הכלים שיש היום", היא אומרת. "לראומטולוג לא היו פתרונות, אז פניתי שוב לרופא המשפחה. הוא נזכר שבמולדתו, הולנד, שכיחות דלקת המפרקים ירדה מאוד בזמן מלחמת העולם, בעקבות העוני ששרר ולא אִפשר לאוכלוסייה לקנות בשר. בהמלצתו הפכתי לצמחונית, וזה הקל מאוד על הדלקת. ממצב שהיה לי קשה לתפקד, ללכת או לפתוח דלת במפתח, המחלה נעלמה. יש לפעמים כאבים פה ושם, אבל זה לא דומה למה שהיה פעם".
לפני 12 שנים חזרה המחלה למשפחה, הפעם דרך הבן הצעיר מבין חמשת ילדיה של אגרט. "בוקר אחד שמואל בני התעורר ולא הצליח ללכת", היא נזכרת. "זה היה בחול המועד פסח, ולהפתעתי הוא לא הסתובב לנו בין הרגליים כשכולנו מתארגנים ליציאה, למרות שהיה ילד ערני בן שנתיים שכבר ידע ללכת היטב. כשבדקתי מה איתו והעמדתי אותו על הרגליים הוא פשוט קרס לרצפה. בדקתי את הגוף שלו וראיתי ששתי הברכיים שלו מנופחות כמו כדורי טניס. נסענו מיד לשערי צדק, שם הוא עבר בדיקות מקיפות, דקירות ומה לא. לקראת ערב הנפיחות התחילה לרדת. אמרו שזה אולי וירוס, שנעזוב את זה, ושאם זה יקרה שוב – שנחזור".
וזה קרה שוב. כשנה לאחר אותו אירוע התפתחה נפיחות דומה בברך אחת והמשיכה בברך האחרת. החשד שמדובר בדלקת פרקים החל כבר אז, אבל רק כשמלאו לשמואל חמש שנים הגיע האבחון המיוחל. "יום אחד הוא התעלף בגן", מספרת אגרט. "התברר שהוא נדבק מאיזו מחלה של ילד אחר, וזה גרם להתפרצות של דלקת המפרקים. למזלנו, אז כבר היה בבית החולים פרופ' פנחס השקס, מומחה למחלה שחזר מהתמחות בחו"ל. פתחנו תהליך שנמשך שנה וחצי כדי לשלול מחלות אחרות. רק אז התחלנו את שרשרת התרופות עד למציאת הטיפול הנכון עבורנו. שמואל היום בן 13 וחצי והוא מקבל בדרך כלל זריקה פעם בשבוע. אבל המחלה בשליטה".
"כל טראומה – נפשית או פיזיולוגית – יכולה לעורר התפרצות של המחלה אם היא מקננת בגוף", מסבירה ויטמן (32), אם לחמישה מביתר עילית, שבתה בת השש סובלת גם היא מהמחלה. "שירה נפצעה בחופש הגדול ובעקבות זה התפרצה הדלקת בצורה מאוד דרמטית. גם במקרה שלנו הברך שלה התנפחה מאוד. בגלל שהמחלה לא מספיק מדוברת וידועה, עשו המון בדיקות כשבכלל חשבו שמדובר בסרטן. נסענו בשבת לבית החולים כשהיא צורחת מכאבים, וברוך השם גם אני נפלתי על פרופ' השקס שאבחן את המחלה בתוך כמה שבועות בלבד.
"הייתי עם ילדה בת שלוש שבתוך כמה שבועות עברה מפציעה למחלה כרונית, כשאנחנו לא מבינים מה קורה. בהתחלה היא קיבלה סטרואידים ואז עברו לזריקות כימיות, ואז הפניות לרופא עיניים. בתקופה הזו לא הבנו מה הם עושים בכלל. לא הבנתי למה לא נותנים לנו אנטיביוטיקה וזהו, כמו לילדים האחרים שהגיעו עם כל מיני כאבים דומים לבית החולים. פתאום שולחים אותי הביתה, וזהו. כאן את מתחילה את מסע יציאת מצרים שלך".
נס ושמו טיפול ביולוגי
יציאת מצרים שלי דומה מאוד למה שוויטמן ואגרט מתארות, וגם במקרה שלי קדמה להתפרצות הדרמטית של המחלה טראומה – הן פיזיולוגית בצורת מחלה אחרת, והן בתגובה רגישה לבהלה גדולה שחוויתי יום קודם לכן. בבת־אחת התנפחו הברכיים ולא שיתפו פעולה עם הוראות ההפעלה מלמעלה. אליהן הצטרפו המרפקים ושורשי כף היד, וכולם ביחד כונו על ידי הרופאים "הפרקים הגדולים".
במהלך חודשי האבחון, כאמור, החלו להיווצר בצקות בפרקים נוספים, שלוו בכאבי תופת. כל חיבור בין שתי עצמות בגוף – בכל אצבע ואצבע בידיים וברגליים, בקרקפת, ואפילו בחוליות הגרון – הכול כאב, האדים והתנפח. מהר מאוד נדרשתי לסיוע באכילה ובהליכה, ואפילו סדין דק היה כבד מדי ומכאיב לעצמות. רוב תנועות הגוף הפכו בלתי אפשריות לחלוטין. שום תרופה לא צלחה את הסימפטומים של המחלה למעט סטרואידים. שש שנות פרדניזון ליוו את שנות בגרותי, והסתיימו בגמילה בעזרת תזונה טבעית בגיל 16. מאז, דלקת הפרקים שולחת דרישת שלום מדי פעם – בביקורים באזורים שיש בהם לחות גבוהה, בעונות מעבר, כשהמזגן דולק על קירור וכשסתם קר או רטוב אחרי ביקור במעיין. עתה, אומרות ויטמן ואגרט, שרשרת הטיפול נראית אחרת.
"היום רוב הילדים שמאובחנים בגיל צעיר יכולים להגיע קרוב רמיסיה – הפוגה במחלה", מסבירה אגרט, שעל אף היותה מורה לתנ"ך נשמעת כמומחית בתחום. "הטיפול התרופתי הרבה יותר טוב היום. פעם היו נותנים 'זריקות זהב', שלא היו יעילות, וקורטיזון, שמסייע להפיג את הסימפטומים של המחלה, אבל לא מתיימר לרפא אותה".
"היום יש שלל טיפולים אפקטיביים מאוד. הטיפול לילד מתחיל מהתרופה הכי פחות מורכבת ומשם עולים ברמה לפי הצורך, אם התרופות לא מועילות", משלימה ויטמן, שגם היא כבר רכשה שיח רפואי מרשים בזכות עצמה. "מתחילים מנורופן במינון גבוה, והסטרואידים מלווים את הטיפול. אם זה לא עוזר, עוברים למטוטרקסט – תרופה כימותרפית שניתנת במינון נמוך, כדי לדכא את מערכת החיסון. במצב כזה, יש להרחיק את הילד המטופל מחולים או מילדים שהתחסנו, ממש כמו כל מי שמקבל טיפול כימותרפי. אם זה לא עוזר, עוברים לטיפול ביולוגי".
"הטיפול הביולוגי הוא נס גלוי ממש", אומרת אגרט. "הוא יודע לתקוף את תאי ה'טי' שגורמים לדלקת, בצורה ממוקדת. ילדים שהיו מרותקים למיטה רוקדים אחרי כמה טיפולים וחיים חיים מלאים. צריך להבין שדלקת פרקים היא מחלה אוטואימונית שאנטיביוטיקה לא יכולה לעזור בה, כי המערכת החיסונית של הגוף תוקפת את עצמה. כך שמנסים להחליש את המערכת החיסונית של הגוף. לא מבריאים אותם מהמחלה אבל מחלישים את העוצמה של הסימפטומים, וזה מאפשר לילדים תפקוד נורמלי בחיים. יש ילדים שמבריאים לגמרי, אבל עוד אין מספיק מחקר שמסביר למה אצל אחד זה עובר ואצל האחר לא".
"התרופה הביולוגית יקרה, זו הסיבה המרכזית שהיא לא ניתנת מיידית", אומרת ויטמן, "אבל זו לא הסיבה היחידה. יש עליה פחות מחקרים מאשר על האלטרנטיבות. מה גם שיש כאלה שהכימו עוזר להם מאוד. הבעיה היא שכדי לקבל את הטיפול הבא באישור משרד הבריאות, יש להוכיח שטיפול קודם לא הצליח במשך שלושה חודשים. רק אחרי כישלון כזה מעבירים את המטופל לשלב הבא. בינתיים הילד כמובן סובל מאוד".
"ברוב ארצות אירופה יש סולם טיפולי כזה, וישראל נמצאת במקום טוב יחסית", אומרת אגרט. "בהולנד הכישלון מוצהר רק אחרי חצי שנה. ילד יושב בכיסא גלגלים שנה עד שיסכימו לאשר לו תרופה ביולוגית. בארץ זה לא ככה. בעבר חלק מהטיפול בילד היה להכין אותו לחיים עם קביים או עם כיסא גלגלים. היום, ברוך השם, זה אחרת. אין כמעט ילדים שמגיעים לנכות".
ויטמן: "אנחנו שומעות הרבה את הטענה שהכול בראש של הילד או של ההורים, מצד רופאים שלא מכירים את המחלה, אבל צריך להבין ולדעת: כן, למרות שהמחלה מזוהה כמחלה של קשישים, גם ילד בן שנתיים יכול להיות חולה במחלה ראומטית"
על גג העולם
את הפגישה בינינו אנחנו מקיימות לקראת יום המודעות הבינלאומי הראשון למחלת דלקת הפרקים בקרב ילדים, שיתקיים השבוע, ב־18 במרס. הקריטריון שמגדיר כך את המחלה הוא אבחון בגיל שנה ועד גיל 16. כך, ילד שאובחן בגיל צעיר יוגדר כמי שסובל מדלקת פרקים של ילדים גם כשהוא כבר מבוגר.
אחד התוצרים של המחלה הוא "אוביאיטיס" – דלקת עיניים או פגיעה אחרת בעיניים, מה שאומר שהילד הסובל מהמחלה יכיר היטב בשנות נעוריו גם את רופא העיניים בקופת החולים המטפלת בו.
"בדרך כלל הרופאים והמטופלים מתנהלים בשתי קבוצות שונות", אומרת אגרט. "אבל בשנים האחרונות בהנהלת ארגון הרופאים הראומטולוגים של ילדים
באירופה – שישראל היא חלק ממנו – החליטו לעודד את עמותות ההורים השונות לילדים החולים במחלה, מתוך תחושה שככל ששיתוף הפעולה איתנו יהיה טוב יותר, כך ייטב לילדים. יום המודעות הוא חלק משיתוף הפעולה הזה. המודעות והאבחון המוקדם מסייעים לקצר את הסבל, ומזרזים טיפול לפני שייגרם נזק לעיניים ולמפרקים".
הספר "קיפו" הוא יוזמה של ויטמן ואגרט – החברות בשני ארגוני הורים שונים, עמותת ענבר ועמותת מפרקים צעירים – אבל הוא לווה בעצות של הרופאים באיגוד ובסיוע מקצועי רב. "כשנקלעים לסיפור של מחלה כרונית, נמצאים בסיטואציה לא מוכרת. הילד לא מבין מה קורה איתו וההורה לא יודע מה לומר לו כי הוא עצמו לא מבין", מסבירה אגרט. "בחוג ההורים של מחלות ראומטיות אנחנו מנסים לתמוך זה בזה ובעיקר באלה שזה חדש להם. השנה הראשונה היא הכי קשה, עד שמבינים מה קורה פה ולאן ממשיכים מכאן. בשלב הזה אתה עוד בטוח שזה תכף ייעלם, אתה לא יודע שזה הולך להישאר איתך בכל מיני דרכים לאורך שנים. הקשר עם הורים ותיקים בסיפור הזה נותן כלים ותמיכה".
התמיכה ההורית מתנהלת גם דרך הרשתות החברתיות, וכך למעשה חברו ויטמן ואגרט. "דרך פייסבוק הגעתי לכמה עמותות שנותנות תמיכה, ושם שלחתי שאלה באיזה עניין", אומרת ויטמן. "בעלה של ציפי הגיב ונתן לי את המספר שלה, וכך נוצר הקשר בינינו. ציפי כבר הייתה ותיקה בתחום, וכחלק מההתייעצויות שלי איתה עלה נושא השיח מול הילדים, וכמה קשה להסביר להם מה עובר עליהם. מתוך השיחה העלינו את הצורך בספר ילדים שיסייע להם ולנו".
"מטרת הספר הייתה להעביר מידע בצורה מונגשת לילד, ובו זמנית לתת להורים כלי יעיל לדבר איתו על מה שעובר עליו", מסבירה אגרט. "ילד שסובל מהמחלה לא יכול לומר לך שכואב לו המפרק, כי הוא לא מכיר את המילה בכלל. בספר הזה ביקשנו לתת מקום גם להתמודדות שלו בגן, להתמודדות עם הכאב, עם הצוות הרפואי וכל מה שקשור בתהליך".
אגרט: "חשבנו ששמואל בן השמונה יודע ומבין מה יש לו. ואז נתתי לו לקרוא את הספר היחיד שהיה קיים, והוא ישב על הספה וקרא אותו עד הסוף. פתאום הפנים שלו היו רגועות. רק אז הבנתי באיזה לחץ הוא היה, כמה שאלות וחששות היו לו שהוא לא ידע לבטא"
"קיפו" מספר על קופיף חמוד שיום אחד לא מצליח להצטרף לארוחת הבוקר המשפחתית בשל כאבים ונפיחות ברגליים. בהמשך יצליח קיפו לחבור לחבריו בגן – חיות מגוונות וצבעוניות – וגם ללמוד לחיות עם המחלה שמלווה את חייו. בעמוד האחרון לא תמצאו אותו נקי ממנה, אבל הוא בהחלט עומד על גג העולם, או לפחות על גג בית העץ שהוא וחבריו בנו, ונהנה משגרת חיים טובה.
אגב, בין דפי הספר לא נעשה שימוש בפועל חולה בהתייחס לקיפו, אלא הוקפד להתייחס לקיפו כמי שיש לו דלקת מפרקים. "ילד הוא ילד, הוא לא חולה", אומרת אגרט. "ביקשנו בספר הזה להדגיש את הצורך באמון ביכולות של הילד ולא להוריד אותו. כשנפלה ההחלטה לכתוב את הספר, ישבנו וכתבנו רשימה של ערכים שאנחנו מבקשות להכניס אליו. רותי עוד הייתה בשנה הראשונה למחלת בתה ואני כבר הייתי למודת שנים, וזה עזר מאוד לִבנות את הספר כך שיתאים לשלל ההתמודדויות שצצות בדרך, וכן שיתאים לילדים בני שנתיים עד שמונה שזה הכי נדרש אצלם".
עד ל"קיפו", היה בשוק הספרים ספר אחד בלבד מסדרת "מדיקידס" שעסק במחלה. פרופ' השקס נתן לאגרט את הספר, ושמואל שהיה בן שמונה קרא בו. "תמיד דיברנו בגלוי על המחלה", אומרת אגרט, "לא באופן מיוחד אלא כחלק מהחיים. חשבנו ששמואל יודע ומבין מה יש לו. ואז נתתי לו לקרוא את הספר, והוא ישב על הספה וקרא אותו עד הסוף. ואז התחיל מההתחלה וקרא ברצף פעם נוספת ואז פעם שלישית. ופתאום הפנים שלו היו רגועות. רק אז הבנתי באיזה לחץ הוא היה, כמה שאלות וחששות היו לו שהוא לא ידע לבטא. אפילו שאלות בסיסיות לא היו ברורות לו. איפה זה ייגמר? מה המשמעות של המחלה? זה מסוכן? הוא לא ידע לשאול אפילו אם הוא עומד למות מזה. פתאום יש ספר על גיבורי־על שאחת מהם חולה במה שיש לו והיא נכנסת למסע בתוך הגוף, לומדת על התאים הטובים והרעים ונחשפת למה שעובר עליה מבפנים. אבל הספר לא מתאים לילדים קטנים יותר, כך שמשם התחלנו לעבוד".
"הכול בראש"
ויטמן ואגרט דאגו שהספר לא יהיה ספציפי לסוג מסוים של דלקת פרקים של ילדים, כך שהוא יוכל להועיל לכל הורה וילד שמתמודדים עם מחלה ארוכת שנים. "במסגרת העבודה אני מטפלת בילדים ונעזרת בספרות טיפולית", אומרת ויטמן, המשמשת כעובדת סוציאלית קלינית, ומתמחה בטראומה ובפגיעות מיניות. "כך שאני מבינה היטב את היכולת שיש לספר כזה לסייע לילדים".
בתוך הספר מסתתרים מסרים סמויים שנועדו לקרוץ להורים ולמטפלים כאחד. לדוגמה, הצורך בדיבור רפואי בגובה העיניים, עבודת הצוות הנדרשת מהרופאים השונים שנוגעים לטיפול, מסרים למשפחה וכמובן לילד. עבודת האיור גם היא הייתה חלק משמעותי בכתיבת הספר, שכן האיורים הם חלק בלתי נפרד מהסיפור. לא פעם הכותבות ויתרו במתכוון על מבע מפורש ודאגו שהוא יופיע באיור דווקא. "דרור עבד איתנו בסבלנות רבה", הן אומרות. "שיגענו אותו. בדרך כלל נותנים למאייר טקסט והוא עובד איתו. הסברנו לו שפה זה תהליך צמוד. והתוצאה מצוינת. הוא הצליח להעביר המון מסרים בהבעות הפנים ובפרטים הקטנים שיש בחדר".
"למחלה יש השפעה על המשפחה כולה, והספר מצליח לפתוח שיח גם עם בני המשפחה או החברים בגן ובבית הספר", אומרת ויטמן. "התחלנו טיפול משפחתי עם פסיכולוגית רפואית. בעקבות זה כל אחד מהתאומים שלי, בני העשר, כתב גרסה משלו שאפשר לכנות אותה 'האחים של קיפו'. הבת כתבה על ילדה שאף אחד לא רואה שהיא בוכה כי כולם עסוקים באחותה החולה. הבן כתב על טיול מאוד מיוחד שהמשפחה מתכננת ובדיוק אז לקיפו כואב ואז מתעכבים וכמעט מפסידים את הטיול הזה. יש המון צדדים למחלה הזו שהם סיפור בפני עצמם".
הספר ניתן בחינם לכל ילד שאובחן במחלה, בחלק ניכר מבתי החולים בארץ וגם בכמה מקומות בחו"ל. בפתיחתו כפולת עמודים שמנחה את ההורים כיצד להפיק את המרב מכל עמוד בספר לטובת שיח עם הילד. "כשמגיעים לטיפול או לבדיקות, ההורה עסוק מאוד בניירת. הוא צריך למלא טפסים ולסדר תורים", מסבירה אגרט. "הילד בינתיים מבוהל, הכול זר לו. אבל בבית אפשר לשבת עם הספר ולדבר על הכול".
"הספר יכול להעביר למשל את הנקודה שזה שהתחלת את הבוקר עם נוקשות בעצמות – תופעה שכיחה לסובלים מהמחלה – זה לא אומר שהיום הזה נגמר", אומרת ויטמן. "הילד צריך לדעת שבעוד חצי שעה אפשר כבר להרגיש טוב יותר ולשחק עם כולם".
הספר תורגם לאנגלית ולערבית, ובאירלנד, לדוגמה, העמותה הנוגעת למחלה הדפיסה את הספר עם תיקוני סלנג מתאימים. בעמוד האחרון של הספר מופיעה רשימת העמותות המתאימה לכל שפה. דרך הארגונים ובעזרת הספר, נוצרים חיבורים שונים שככל הנראה לא היו מתקיימים באופן טבעי בדרך אחרת.
"התקשרה אליי אמא של ילדה ערבייה־ישראלית מהצפון", מספרת אגרט. "היא סיפרה לי באנגלית שהבת שלה בת השנתיים הפסיקה ללכת. היו לה כאבים ולרופאים לא היו תשובות. בשלב כלשהו אמרו לה שהילדה פשוט מפונקת. היא בת זקונים, והתרגלה שמרימים אותה יותר מדי על הידיים. שלחו את האמא לטיפול פסיכולוגי וטענו שהילדה בסדר גמור. לאמא היה ברור שהילדה חולה.
"בסוף הם הגיעו להדסה עין־כרם, שם אבחנו את הילדה כסובלת מדלקת מפרקים. דווקא האמא לא הסכימה לקבל שמדובר במחלה כרונית. האבא לקח אותה לבדיקות, אבל האמא לא הסכימה לתת לה את התרופה. הילדה בכיסא גלגלים, והאמא לא מוכנה להשלים עם זה שמדובר במחלה שלא תחלוף מיד. הרופא הבין שאי אפשר לטפל בילדה בלי לטפל באמא. במסגרת הזו הוא נתן להם את הספר המתורגם לערבית, והיא קראה בו עם הבת שלה. ופתאום הבת שלה התחילה לדבר ולספר מה עובר עליה. זה אִפשר לאמא לקבל את המצב ולהתמודד איתו. היא התקשרה אליי להודות לנו והתחילה לסייע לאחרים".
"אנחנו שומעות הרבה את הטענה שהכול בראש של הילד או של ההורים, מצד רופאים שלא מכירים את המחלה", אומרת ויטמן. "אבל צריך להבין ולדעת: כן, למרות שהמחלה מזוהה כמחלה של קשישים, גם ילד בן שנתיים יכול להיות חולה במחלה ראומטית".
אז מה מצפה לילד שחולה במחלה כרונית כמו דלקת מפרקים? הרבה פרצופים זרים שסובבים אותו, נוגעים בו ומחטטים בגוף שלו. הוא מבין שזה לטובתו, אבל גם מרגיש שהפקיעו ממנו את הדבר הכי אישי ואינטימי שלו עם עצמו. הוא צפוי לפתח מסלול התגברות נפשית קצת שונה, שמלווה באיזו זרות לחברים בשכבת גילו, הרחוקים כל כך מעולם המבוגרים הרציני שנקלע אליו פתאום. אבל הוא גם צפוי לצבור חוויות יוצאות דופן, להכיר המון אנשים טובי פנים שרוצים בטובתו ונלחמים לצידו.
אכן, לפני 37 שנים, בעיצומם של חגי תשרי, התעוררתי לכאב לא מוכר והחיים קיבלו כיוון לא צפוי שנע במסלול מקביל לחיים עצמם – פעילות תוססת בתנועת נוער, הקמת משפחה, לימודים ועבודה. חלק ניכר מידידיי לא יודעים בכלל מה הולך בנתיב הנגדי והלא דומיננטי של חיי עד לקריאת שורות אלה. סתם, כי לא יצא לנו לדבר על זה אף פעם. במבט מלמעלה על שני הנתיבים, יש מגוון צבעים מרהיב וחיים טובים ומלאים.
