קיץ 99'. אולפני הטלוויזיה החינוכית. חבורת בנות אולפנה מבריזות מבית הספר ומסתננות לצילומי תוכנית המערכונים "דומינו". רותם אבוהב היא פרח סטנד־אפ אנונימי. את עדי אשכנזי אף אחד עוד לא מזהה ברחוב. דקה לפני שהצילומים מתחילים, אנחנו עוד מבקשות מהבמאי שהמצלמה לא תתמקד בנו כדי שהמנהלת לא תדע.
חורף 2019. אנדרדוס משיקים את המופע "גברים שהשתיקה יפה להם". האולם מלא בכיסויי ראש ובכיפות. אף אחד לא מתבייש מהמצלמה. זו, בקליפת אגוז, תמונת המהפך.
במופע החדש ניכרים סימני ההשקעה. בין סצנה לסצנה נוספו גם קטעי מולטימדיה מושקעים, כמו למשל מדריך למתפלל המצוי בסגנון סרטוני הטיסה של אל־על. "החומרים המגזריים מהעולם הדתי הם אחלה קרקע לפיתוח הומור", אומר אשר בן־אבו, חבר ההרכב, "דווקא בגלל המוזרויות".
אבל במרוצת השנים אפשר להרגיש גם את השינוי. אם בהתחלה האנדרדוסים שאפו להיות יותר קונצנזואליים, עם הזמן החלו להפיק גם קטעים עם סאבטקסט ביקורתי, כמו "שיר הסמס" שמגחיך את אינפלציית שאלות השו"ת. במופע החדש משולב קטע שבו רבינא, מעורכי התלמוד הבבלי, מגיע לייעוץ בהוצאת "יריעות אחרונות", שמנסה להפוך את הגמרא שלו לאטרקטיבית יותר לצעירים.
"זה לא בא ממקום כזה", מסייג נדב נוה, "לא חשבנו שיש בעיה עם הגמרא".
"אם כבר, יש מי שיאמר שזו דווקא אמירה הפוכה", טוען יאיר יעקבי, "שלא צריך לנסות לשווק את הגמרא. בהומור הרבה פעמים משתמשים בהקצנה, וכשאתה מקצין, באופן טבעי נוצרת איזו אמירה. אצלנו זה לא מתחיל מהאמירה".
נקודה למחשבה
35 שנה קודם לכן, במחצית שנות השמונים, נרשמו סימני ההתעוררות הראשונים בעולם ההומור הדתי, כשהירחון "נקודה" – כתב העת שהופץ באותם ימים בהתנחלויות – החל לפרסם מדור בשם "פסיק". "נתקלתי בעמוד בעיתון זרעים (עיתון בני עקיבא, רמ"ב) שהיו בו קטעים קצרים שהיה חתום עליהם פלוני בשם אורי אורבך", נזכר העיתונאי ישראל הראל, מייסד ועורך נקודה. "התחלתי להתחקות אחריו והתברר שהוא מחנך של כיתה ד' בקריית־שמונה. שכנעתי אותו להגיע לעפרה. הוא כמובן מאוד שמח להתחיל לכתוב. שם הוא התגלה".
מאוחר יותר הצטרף לירחון גם מדורו של חגי סגל, היום עורך מקור ראשון, בשם "צורה לנו", שפרסם סיפורים בדיוניים על עולם הימין. לימים התפתח ועובד לשני ספריו – "התנחלות דמה" ו"חמש דקות מכפר־סבא".
אבל באותו זמן, לא כולם תמיד הבינו את ההומור. כך למשל, טור שניסה למתוח ביקורת על היחס החשדני של המתנחלים לעיתונאים שנכנסים ליישוב שלהם הכיל צרור עצות שימושיות למתנחל, כיצד יוכל להשניא את עצמו על התקשורת. בעיתון "הארץ" לא הבינו את הסרקזם וחשבו שהוא רציני. והייתה גם הדמות של הרב נחמיה, איש הלכה בדיוני ופרי מוחו הקודח של סגל, שאחד מפסקי ההלכה שהמציא לגביו התפרסמו בסוכנות הידיעות הסעודית שלקחה אותו לגמרי ברצינות.
הראל מצידו טוען שהתכנים שפורסמו אז לא היו מגזריים. "נקודה ניסה להיות כתב עת אינטלקטואלי, בדומה למה שהיה בתנועה הקיבוצית. לאנשים בקושי היה מה לאכול אבל לקחו מהם מיסים כדי שיהיו כתבי עת. בתוך כתבי העת האלה היו לפעמים גם מדורים סאטיריים, ואת הדוגמה לקחתי בעיקר מכתבי עת אמריקניים כמו הניו־יורקר, אבל ההומור לא היה מגזרי בהכרח. אני זוכר למשל שהחרדים היו שורפים תחנות אוטובוס בהפגנות שלהם, ואורי אורבך פרסם את זמני שריפת התחנות עד כניסת השבת".
מדוע אם כן בחר הראל להכניס הומור אל העיתון הרציני והנחשב שלו? את התשובה ניתן למצוא ברגע אחד שאירע הרחק מהמולדת, בקליפורניה. "הייתי בשליחות כשהסרט סאלח שבתי הגיע לפסטיבל סן־פרנסיסקו", נזכר הראל, "אני צועד בשדרות הטלגרף ונתקל בחיים טופול ואפרים קישון. הם ראו מישהו עם כיפה ומכנסיים קצרים ומיד ניגשו אליי והזמינו אותי לבוא לבכורה שלהם. ישבנו באולם ענק, רובו ככולו יהודים, והם התגלגלו מצחוק. רק אני התביישתי כולי. אמרתי 'זאת ארץ ישראל? זה הקיבוץ? זה המעברות? זה מה שהם מציגים?' אבל הסרט קיבל את הפרס הראשון של הפסטיבל. שנים אחר כך הבנתי שלא רק שזה היה לגיטימי, אלא שהוא עשה שירות הרבה יותר טוב לישראל ממה שעשו סרטים נוסח אקסודוס. כשחברה יודעת לצחוק על עצמה, סימן שהיא משתחררת".
אמנות והרינג
לפני מספר שבועות עלתה למסכים הסדרה "פאנץ'", שמתארת את תחילתם של ימי הסטנד־אפ המחתרתיים של ראשית שנות התשעים ומאבקי האינטריגות בין המועדונים. הסדרה מבוססת על סיפורה של פיצה דומינו, שהייתה אז בבעלות משפחת גרוס – מועדון קטן שטיפח בשעתו את רוב השמות הגדולים המוכרים לנו היום. שם הסצנה לוותה בחיי לילה סוערים, סמים ומכות בהופעות של גיל קופטש.
בעולם הדתי לעומת זאת, היו עדיין בקטע של הרינג וצ'יפס. "זה התחיל ממועדון קטן בירושלים שנקרא זושא", נזכר הקומיקאי ואיש התקשורת ג'קי לוי, "הוא העניק במה לאמנים בתחילת דרכם והתיימר להיות בית מרזח. יכולת לבוא לשתות אלכוהול, לאכול דג מלוח, קיגל, אבל הרוב הזמינו צ׳יפס. שם החלו הניצנים הראשונים של מה שאנחנו מזהים היום כמוזיקה הרוחנית החדשה בסגנון האחים רזאל".
בין לבין היו גם מופעי הומור. לוי ואהרן פוירשטיין (היום מנהל הסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים) על הטקסטים, המוזיקאי ניצן פרי על המוזיקה. "קראנו לעצמנו 'סיטרא קמא', כדי שהדתיים יחשבו שזה סיטרא אחרא, והחילונים יחשבו שזה קאמה סוטרה", צוחק לוי, "ואז הגיע מגלה כישרונות מטעם 'הבימה' והחתים אותנו במקום על ארבעים הופעות".
"גלגלנו ספקולציה ותהינו למה יש פסוקים שצמד רעים מלחינים ופסוקים שלא. התחלנו לשיר פסוקים שלא נהוג לשיר אותם במנגינת 'אומצה אומצה' הרגילה של צמד רעים. נניח 'במדבר הזה יפלו פגריכם'. קמו אנשים מהקהל ושאגו עלינו שאל תיגעו במשיחיי. היו כאלה שהטיחו בנו ששמנו כיפה רק כדי לשטות בהם"
ימי שנות התשעים היו די אכזריים בשעתו לקומיקאים דתיים. "שאפתי להופיע בפני כל הקהלים, אבל היו תקרות זכוכית. בגדול, לא ציפו מדתיים ללכת לסאטירה. יש לך כישרון לעמוד ולדבר? תעשה תוכניות על יהדות, כי זה מה שאנחנו צריכים. את ההומור יעשה קיציס".
גם בהופעות עצמן לא היה קל. "היו הופעות שהתפוצצו. כשאני מנסה להיזכר על מה, אני נקרע מצחוק. אנשים פוצצו לנו הופעה בגלל שעשינו צחוק מצמד רעים. היום, אם היית אומרת את אותם דברים על הרבנים הראשיים אף אחד לא היה מפוצץ לך את ההופעה".
מה כבר אמרתם?
"גלגלנו ספקולציה ותהינו למה יש פסוקים שצמד רעים מלחינים ופסוקים שלא", נזכר לוי, "התחלנו לשיר פסוקים שלא נהוג לשיר במנגינת 'אומצה אומצה' הרגילה של צמד רעים. לדוגמה 'במדבר הזה יפלו פגריכם'. קמו אנשים מהקהל ושאגו עלינו 'אל תיגעו במשיחיי'. היו כאלה שהטיחו בנו ששמנו כיפה רק כדי לשטות בהם".
אלו היו ההתנסויות הראשונות של קהל חי מול סאטירה יהודית־דתית על הבמה. "הרבה פעמים הופענו מול קהל שזאת הפעם הראשונה שיוצא לו בכלל לראות מופע סאטירי. זה לא שלא היה הומור, אבל ההומור שהיה לפנינו בציבור הדתי לרוב היה מילולי – אבשלום קור, יחיאל ספרא ויענקלה פרוינד יושבים ועושים סוג של 'יתוש בראש' (תוכנית הומור ששודרה ברשת ב', רמ"ב)".
המופע של השלושה לא פעם אתגר את הקהל שכלל דתיים וחילונים. "פתחנו את המופע עם דרשה של רב מחופף על כל השכל, מין תערובת בין אמנון יצחק להשד יודע מי. קראנו לו 'שר שלום שאר ישוב שעשוע שרשבסקי', אם היו לי עוד ש"ינים הייתי מכניס. הייתי מציג איך הוא מתפלח לתוך האוניברסיטה להרצאה על דרווין ומחזיר את המרצה ואת הסטודנטים שלו בתשובה. זה היה נונסנס מטורף. גם ההוכחות שבהן הוא השתמש כביכול היו כל כך מטומטמות, וחלק מהחילונים חשדו בי שזו באמת שיחת החזרה בתשובה. לא קלטו. זו הייתה תקופה בתולית מאוד. אנחנו היינו חדשים להם והם היו חדשים לנו".
אם דובר על מיניות, זה נעשה במרומז בלבד. "חנוך דאום, כדי להיות מסוגל לדבר על שז"ל, היה צריך להוריד את הכיפה", אומר לוי, "אנחנו ניסינו להראות שאנשים לא מורידים את הכיפה בגלל משבר תיאולוגי־פילוסופי אלא בגלל שהם רוצים להתחיל עם בחורה בפאב. עשינו קטע על שני בחורים שנכנסים לפאב נטולי כיפה, רואים שתי בנות ומתחילים איתן, והכול מלווה במנגינת 'תפסתי ראש טוב על הבר' של שלום חנוך. בסוף מתגלה שגם הן שתי בנות דתיות ששמו מכנסיים והסתננו לשם וקוראים להן בכלל ברוריה ויסכה. הפרפראזה הייתה על 'זה לא גברת זה אדון' של שלום חנוך. אז אצלנו 'זה לא שרשוחה זה שידוך".
הקהל של שנות התשעים בוודאי היה שיפוטי יותר. "הופענו פעם מול קבוצה של אנשי חינוך בכירים. הקהל ישב בנפרד ולא הוציא חיוך אחד במשך שעה וחצי. רצינו כבר לקפל את הדברים, אבל ביקשו שנישאר לשיחה קצרה על המסר. היה אז מין קוד פנימי מגזרי שבסוף כל הופעה חייבת להיות שיחה על המסר. הנוהל היה שאהרל'ה ואני משיבים לשאלות וניצן פרי החילוני, שלא מצא עניין, היה מקפל את הכבלים. אדם עם זקן עבות מרים את היד ואומר 'אתם מוכשרים מאוד, הבדיחות טובות, אבל אתם צוחקים על דתיים, ולצחוק על דתיים זה לא הגון. זה כמו לצחוק על נכים'. באותו רגע עשרה קילו כבלים נפלו מהידיים של ניצן על הבמה. נשארנו המומים.
"אמרנו לו אדוני – אתה גאון. אנשים מתביישים לומר את זה, אבל הרבה מאוד בעצם חושבים כמוך. חלק גדול מהדתיים משוכנעים שהדתיות שלהם היא נכות. לכן הם דורשים שיתחשבו בהם כל הזמן. התרגלנו שכמו שיש מעליות של נכים יש גם מעליות שבת. אנשים באמת התרגלו לחשוב שהדתיות שלהם היא לא בחירה אלא מום, ואז כשבאים אנשים וצוחקים איתם על זה הם לא מבינים באיזו זכות. זה אחד הרגעים שבו הבנתי שמה שאנחנו עושים חשוב.
"אף סאטיריקן לא יבין מה עובר על הקומיקאים הדתיים", הוא מסכם. "כל הסאטיריקנים חושבים שהם שוחטים פרות קדושות, שעה שלא נשארה פרה אחת קדושה. אנחנו באנו לעולם אחרי שחנוך לוין כבר שחט כל פרה קדושה פה. המקומות האחרונים שבהם אתה עוד מרגיש את החשמל של רצח הפרות הקדושות זה אצלנו".
תקרת זכוכית
נויה מנדל עוד זוכרת את השער בשבעה ימים שבו כיכבה יחד עם שותפתה נורית (היום הדר גלרון). "כתבו עלינו שאנחנו דבי ונולי של הדתיות", היא מתארת. למופע הבידור שלהן קראו "בידור כהלכה". "זה היה מאוד נדיר ושונה, שדתיות יצחיקו ולא יתפללו. האווירה הייתה שאם אתה מצחיק אז תעשה את זה בשבת ארגון, אבל החיים יותר רציניים".
מי שכתב איתן את המופע, אגב, היה חנן גולדבלט. הימים ימי רצח רבין. האווירה הטעונה בין דתיים לחילונים הייתה בשיאה והטקסטים בהתאם. "דיבור כהלכה עסק בעיקר בסיטואציות של אי־הבנות בין דתיים לחילונים. כמו למשל המשפט העתיק 'את לא נראית דתייה'. היה לנו מונולוג מאוד עוצמתי שבו עמדנו בצד ימין ושמאל של הבמה, שתי נשים. בן של אחת חזר בתשובה, ושל השנייה יצא בשאלה, ודיברנו את אותו טקסט פחות או יותר. 'הוא הולך עם כיפה, הוא הולך בלי'. עמעמנו אורות והייתה שם צמרמורת".
אבל כשמנדל נזכרת במה שהיו צריכות לעשות כדי להתפרסם היא כמעט על סף בכי. "זה לא כמו המדיה של היום, שאת מקפידה לכתוב ברשתות החבריות כמה את מצחיקה ובסוף אנשים משתכנעים. באותה תקופה, אם לא היית בעיתון ובטלוויזיה את לא היית קיימת. תפסו אותנו כגימיק, והיו אומרים 'פעם אחת נכניס אתכן וזהו, כי כבר הבנו שאתן קיימות'. זו הייתה עבודה מאוד קשה רק להכניס את השם שלך.
"זה סיפור כואב. בא לי לבכות. הייתה שם עוגמת נפש. המדיה בשנות התשעים דחתה אותנו על הסף. רציתי להגיד לך שאני כבר צוחקת על זה אבל את רואה שאני לא. בתקופה הזאת את רוצה לכבוש ולהמשיך לצמוח, אבל יש לך כל הזמן את תקרת הזכוכית של הדוסית, וזה הטריף אותי. את אומרת לעצמך 'לא יכול להיות שאני גימיק'. את רואה אמנים אחרים שהתחילו במקביל אלייך ואת תקועה, כי הפלטפורמה היחידה שלך זו הטלוויזיה".
ב־98' התפצלו השתיים, ומנדל פנתה למחוזות הסטנד־אפ והייתה צריכה לעבוד קשה מאוד כדי להישאר בתודעה. "התחלתי ללכת למועדוני סטנד־אפ חילוניים בתל־אביב. הייתי הדתייה היחידה. הופעתי עם עדי אשכנזי, אסי וגורי, כל מי שאת רוצה. דמייני לעצמך דוסית עם כיסוי ראש ושמלות עד הרצפה הולכת למועדונים חילוניים עם קהל חילוני. ישבו שם חבר'ה עם קעקועים. על הבמה היו גסויות שהאוזן לא יכולה לשמוע. בנוסף גם לא משלמים לך. במשך שנתיים, עם ילדים קטנים בבית, רצתי פעמיים בשבוע לצוותא תל־אביב כדי לעשות פרקטיקה".
היום, כך היא מתארת, הקומיקאים הרבה פחות תלויים במדיות הישנות. סרטון ויראלי שלה על קבלת שבת עדיין ממשיך להקליק כניסות. המופע המעודכן שלה, פרנויה, מעז לדבר לא רק על יחסי דתיים־חילונים אלא גם על הורות ועל הגירושין שעברה לפני מספר שנים. "זה נורא מעניין", היא טוענת, "הקהל מקבל קצת עצירות כשאת אומרת שאת גרושה. אנשים לוקחים את זה נורא ללב. איך אני אומרת? בבדיחות על גירושין החילונים מתים מצחוק והדתיים רק מתים".
צוחקים עלינו
במקביל לכוכבי הבמה הראשונים שעלו עם כיפה, ברחבי האימיילים של אז מתגלגל לו ניוזלטר חתרני העונה לשם "אפעס", ומצליח לעורר עניין בכל המיליה העיתונאי. "זה התחיל בנובמבר 2000, במייל ששלחתי לקובי אריאלי ביום שהשתחררתי מהצבא משירות בעיתון 'במחנה'", נזכר העיתונאי ידידיה מאיר, עורך ומייסד המדור. "שלחתי לו מאמר נשכני ואז גיליתי שיש פונקציה במייל שמאפשרת להעביר אותו לתפוצה רחבה בעותק נסתר. התחלתי להוסיף לתפוצה את החברים הדתיים שלי, ואחר כך קצת עיתונאים חילונים. אחרי שנה וחצי בערך, כתבתי משהו נגד אלעזר שטרן בתקופת כהונתו כקח"ר, ושלחתי אותו לעשרים איש. יום אחד אני פותח את המוסף לשבת של 'ידיעות אחרונות', ונתקל בריאיון של ירון לונדון עם אלעזר שטרן. לונדון אומר לו שם: 'לא כולם מסכימים איתך. במנשר הסאטירה 'אפעס' דווקא ביקרו אותך השבוע'. זה עשה לי תיאבון. הבנתי את התשתית – שבעצם אתה לא צריך לכתוב לעם, מספיק שאתה כותב לכמה קובעי דעת קהל וזה כבר עף".
אפשר לומר שגילית את הקונספט של הטוויטר עוד לפני שהיה קיים.
"יש בזה משהו, אם כי אני מוכרח לומר שאני די נמנע היום מהשימוש בטוויטר, כי אני מרגיש שאני בן אדם חלש, אני יותר מושפע מאשר משפיע, ולא רוצה בתודעה שלי את כל הקולות האלה כל הזמן".
בכתיבת המדור השתתפו מיטב הכותבים הדתיים דאז – קובי אריאלי, יאיר חסדיאל, ג'קי לוי, אורי אורבך, שהרה בלאו ואחרים. מי שהחליט להעביר אותו לעיתונות הכתובה היה לא אחר ממבקר הטלוויזיה רוגל אלפר, שבדיוק התמנה לעורך מוסף הארץ.
אתה חושב שהוא היה עושה את זה היום?
"צריך לשאול אותו. לא בטוח. אני זוכר שנפגשנו בבית הקפה הכשר היחידי בערך בתל־אביב. אמרתי לו 'תגיד, אתה נותן את קודש הקודשים של עיתון הארץ לחבר'ה דתיים וימנים?' ואז הוא אמר לי דבר מדהים: 'אני חושב שהעמדה הטובה ביותר לעשות סאטירה היא ממבט של אאוטסיידר'. היום זה עוד יותר מדהים אותי, כי זה רוגל. אחר כך רון ירון עורך ידיעות אחרונות העביר אותנו למוסף הפוליטי אצלו".
מה היו הגבולות של אפעס?
"קודם כול, היה לנו הסכם לא כתוב שלא יהיו בדיחות גסות, לא בתמונות ולא בטקסט, וזה כובד גם ב'הארץ' וגם ב'ידיעות'. אבל המטרה הייתה להצחיק מכיוון פחות צפוי, מהזווית שלנו. הרי הסאטירה תמיד ירדה על אנשים מכיוון חילוני־שמאלני. רציתי לגוון. אני זוכר שעשינו דמות על רינו צרור, ממש נכנסנו לתודעה שלו, לתת־מודע. יום אחד אני פוגש אותו והוא אומר לנו 'וואו, איך אני נהנה מזה'. זה קצת ביאס אותי. פרסמנו אז טורים שלמים שכאילו יאיר לפיד כתב. אבל אני מודה שהטקסטים שהוא עצמו מפרסם היום הם הרבה יותר מצחיקים וסאטיריים".
הסאטיריקן קובי אריאלי טוען שבהומור הדתי יש קושי עם עיסוק בפוליטיקה. "הומור שמאופיין בהרבה ימניות לא מצליח", הוא סבור. "יש משהו בימניות שמפריע לזה להצחיק. אולי הזעם, לא יודע. זעם הוא לא חומר טוב להומור, למרות שנשמע שכן. מה שיוצר הומור טוב זה נינוחות, אולי טיפה זחיחות.
"הימניות, איך שלא נסתכל עליה, זו חבילה ערכית. ריקודים של הרב לוינגר על הכתפיים זה לא מצחיק ולא קול, אז זה סובל מאיזושהי נחיתות מסוימת. הרבה יותר כיף לעשות הומור משוחרר על עובדות החיים, על זוגיות, ועם שמן שמחליק על בננה. הדבר הכי מצחיק בעולם היום זו רביעיית 'כחול לבן'. עוד לא היה דבר מצחיק כזה. אבל אני לא יכול לכתוב על זה נקי מזעם".
והייתה כתיבה סאטירית שבאה כתגובת נגד לתחושה של האשמה כוללת של הציבור הדתי. לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, חגי סגל פרסם ב"מעריב" מאמר שכותרתו "כבשת הרשע". אורי אורבך הרחיב אותו לספרון בשם "כבשה טרפה זאב", שהיה משל מחורז ומחויך על האשמת עם הכבשים כולו במעשה הנורא שעשתה כבשה אחת. לאחר רצח רבין, אורבך גם ערך במשך שנתיים עיתון סאטירי שצורף לנקודה, בשם "הלחי השנייה", שבכותרת המשנה שבו נכתב: "אין סאטירה בימין". בכתיבת העיתון השתתפו אשתו מיכל, עדי גרסיאל, אבי סגל, יחיאל ספרא ועוד. "כציבור שהואשם ברצח באופן קולקטיבי היה נחוץ אז אומץ כדי לרדת על ההון הפוליטי שמנסים לגרוף בצד השמאלי של המפה, עם אמירות כמו 'רבין מת – הצבע אמת'", אומרת מיכל אורבך. "הייתה בו גם ביקורת עצמית חריפה עם משפטים כמו 'איפה הימים שכל הדתיים היו גנבים' ובין השאר היה טור אהוב בשם 'חשש, דאגה, תדהמה וזעם' עם כותרות כאילו־חדשותיות הגחיך דיווחים מוגזמים בתקשורת".
סטנד–אפ בחיתולים
2004. על המסך הישראלי צצות הסנוניות הראשונות של הריאליטי. בחור דתי צעיר ונמרץ בשם יאיר אורבך מצליח לעורר תשומת לב בתוכנית המציאות "האקדמיה לצחוק", ששודרה בערוץ ביפ. לקח זמן מאז התוכנית עד שהרמת מופע.
"נכון. כשסיימתי את התוכנית בכלל עבדתי בשדה התעופה כסלקטור. אנשים אמרו לי 'מה אתה עושה פה? לך תצחיק אנשים'. ראיתי שמבחינת הכתיבה הרבה יותר קל לי להופיע בפני דתיים, כי פתאום יש עולם שלם שאני יכול לכתוב עליו, וגם הרגשתי שהדתיים חייבים עוד אופציות תרבותיות מעבר לבאולינג, סרטים ובתי קפה".
אם יש משהו שמתגלה גם לגבי הקומיקאים הצעירים של היום, הוא שהתוכן הנקי עדיין חשוב להם. "הייתה בדיחה שנהגתי לספר על כך שבתורה אין סמול טוק. לא כתוב שאנשים יצאו לשירותים, שיחקו משחקים או הלכו לבלות. אני אומר שם שזה לא נראה לי הגיוני, כלומר הם כן יצאו לבלות, אבל כנראה הורידו את זה בעריכה של התנ"ך. ואז אני מוסיף שחבל, כי דווקא יכול היה להיות מגניב לשמוע את הקורא בתורה אומר 'ויאמר משה לאהרן חאלס עם כל העם הזה, בוא נצא לבלות'. בפעמים הראשונות שעשיתי את זה נורא הפריע לקהל שאני מדבר על משה ואהרן. אז החלפתי את זה לנדב ואביהוא, ובגלל שהם חוטאים זה התקבל. זה שינוי קטן שעוזר לקהל להרגיש בנוח, בלי שהוא פוגע לי בבדיחה".
אורבך היה גם בין הראשונים לדבר על מדיניות התשלומים הבעייתית של המגזר לאמנים. "אצל הדתיים הכול נתפס כקטן, סחבקי, שכונה שבה כולם מכירים את כולם. תפיסה של 'בוא תעשה לי מחיר'. אין להם תפיסה שמעריכה מספיק אמנות. בגלל זה אנשים לא היו פותחים פעם קופות, כי זה נשמע להם כמו משהו נורא ממוסד, הם העדיפו את החלטורות".
"יכול היה להיות מגניב לשמוע את הקורא בתורה אומר 'ויאמר משה לאהרן חאלס עם כל העם הזה, בוא נצא לבלות'. בפעמים הראשונות שעשיתי את זה נורא הפריע לקהל שאני מדבר על משה ואהרן. אז החלפתי את זה לנדב ואביהוא, ובגלל שהם חוטאים זה התקבל. זה שינוי קטן שעוזר לקהל להרגיש בנוח, בלי שהוא פוגע לי בבדיחה"
"יחידי סגולה מצליחים להתפרנס מזה באופן מלא לאורך יותר מחמש שנים", מודה הסטנדאפיסט אמיר מויאל. "היום אתה לא יכול לחיות רק מזה, וצריך לעשות עוד עבודות. אני כותב היום לחנוך דאום, למשרדי פרסום, מכין תסריטים לבר מצווה, דברים שנוגעים בהומור – אבל לא רק במה".
איך אתה מסביר את העובדה שבמגזר החילוני הסטנדאפיסטים המצליחים נוסעים במכוניות יוקרה, ובמגזר הדתי הם עדיין נשארים תפרנים?
"המגזר משלם הרבה פחות. אני זוכר כנס של רכזי תרבות יהודית באשקלון, זה אירוע שמתקיים פעם בשנה ואנשים מנסים להיכנס אליו בעור שיניהם, כי זו חשיפה מאוד גדולה. אחת הרכזות מגוש עציון מספרת שהביאה את אבי נוסבאום ב־25 אלף שקל למופע ואומרת – 'אני מוכנה לשלם לסטנדאפיסט דתי אולי חמישית מזה'. כי אנחנו לא מוּכרים. כי אנחנו לא בטלוויזיה. ישי ריבו וחנן בן־ארי כן מקבלים סכומים כאלה, אבל בסטנד־אפ אנחנו עדיין לא שם. עוד לא הצלחנו לייצר את החנן בן־ארי של הסטנד־אפ".
מויאל הוא אחד מאלו שעשו את הדרך ההפוכה, בין השאר ביוזמת "קורעים רשתות" שהוציאה כישרונות מתוך הפייסבוק לבמות הסטנד־אפ.
"המעבר קשה", הוא מודה, "מה שעובד בכתב לא תמיד עובד בעל פה. כשחיממתי את יאיר אורבך עשיתי את הבדיחות הרגילות שלי וזה לא עבד. ממש התייבשתי פיזית על הבמה. הרגשתי שאין לי רוק בפה. אז החלטתי להשתפר, אבל לא לכולם זה עבד. חצי מהחבר'ה של קורעים רשתות פרשו".
גם הוא מרגיש שלמרות עלייה גבוהה בצרכנות ההומור בקרב המגזר, ההתמודדות עם הקהל עדיין קשה מבחינת התכנים. "אני לא מרגיש שהמגזר נפתח לשיח על מיניות. עדיין יש קבוצות מאוד סגורות, ולכן אני משתדל מאוד לא להגיע למקומות האלה. יש לי בדיחה על כך שהבת של שרית חדד לא ינקה מיד אחרי הלידה, כי היא הייתה בשרית. בעיניי אין בזה שום דבר בעייתי, אבל כשהופעתי מול חרדים היו כמה שאמרו שהנקה מעלה קונוטציות בעייתיות, אז אני לא עושה את הבדיחה הזאת, וזה בסדר. זה קצת מתסכל אותי, כי אני חושב שיש בדיחות מאוד טובות שאני מוותר עליהן. אז אני פשוט כותב אותן בטוויטר, שם יש קהל יותר פתוח ומכיל".
לשבור את הרשת
ניתן לומר שבתוך עולם הסטנד־אפ הדתי המתחדש מתקיימים שני זרמים במקביל. ישנם הרכבים נוסח אנדרדוס שדבקים בהומור המגזרי, לצד אושיות סטנד־אפ כמו חנוך דאום ורביטל ויטלזון־יעקבס שפרצו את חומות המגזר ובחרו בתכנים אוניברסליים, ובקהל שלהם יושבים היום חילונים לצד דתיים.
"מה שנתן לי את הקפיצה השנה אלו שני הקליפים האחרונים שהפקתי – הרפרנס שלי ל'So Low' והמונולוג על יום האם", אומרת ויטלזון־יעקבס. "אם זה מצחיק, זה עובד. לא מסתכלים מי עומד מאחורי זה".
מה שעוד השתנה הוא שרוב הקומיקאים, גם המוצלחים שבהם, מתחזקים נוכחות בפייסבוק. בין אם זה שחר חסון שמעלה קטעים נבחרים מהמופע שלו, או אמירם טובים שמפיק תוכן עצמאי בעמוד הפייסבוק שלו כדי לקדם הופעות.
"אני שייכת לסוג אחר", טוענת ויטלזון־יעקבס, "יותר כמו מני עוזרי, בן בן־ברוך. עשינו את הדרך ההפוכה מהפייסבוק לבמה. זה הקסם בוויראליות – אי אפשר לצפות את זה, ויש שם גם אפקט מצטבר. אחרי So Low חשבתי שזהו, זה השיא, אפשר לסגור את האינטרנט. ואז הגיע 'יום האם' עם חצי מיליון צפיות, וזה רק אצלי בפייסבוק. עזבי שזה רץ בכל הווטסאפ, וכל סרטון כזה נותן לך גם קפיצה בעוקבים וגם בכרטיסים".
ויטלזון־יעקבס מציגה הסבר משלה לעלייה בביקוש למופעי הומור בקרב הציבור הסרוג. "הצעירות נהיו צרכניות של סטנד־אפ. אני לא זוכרת את עצמי בגיל עשרים־שלושים הולכת וקונה כרטיסים. היום, כשיש לך מקום כמו 'הגולה', שהוא כמו הקאמל קומדי קלאב שלנו, זה מביא אנשים. כבר אין הקטע של 'בנות לא מצחיקות', 'צריכה להתחתן או לא צריכה להתחתן'. אם אני הייתי צריכה בגיל 35 ללכת לקאמל קומדי קלאב ולנסות קטעים מול חיילים בני 18 – על מה אני אדבר? על הנקה? אין שום סיכוי שהייתי עושה את זה".
ובתוך הרנסנס הקומי קם גם דור חדש של יוצרות דתיות, שרוצות להביא לקדמת הבמה חומרים איכותיים לצד הופעה מהודקת ומקצועית.
"במופע שלי יש קטע שבו אני מתארת איך נראה בית לפני הדלקת נרות", מספרת השחקנית חנה כהן־אלורו, "בסוף המופע אומרת לי הרכזת שהיה לה מאוד עצוב שהצגתי את זה, כי היא רוצה להראות לבנות כמה ערב שבת הוא רגע קדוש וזמן משפחתי יקר. אמרתי לה – נכון, אבל זה גם זמן שיש בו הרבה ריבים והוא מועד לפורענות'. והיא עונה לי 'כן, אבל אני לא רוצה שהבנות ידעו את זה'. צחקתי ואמרתי לה – 'אני ממש מתנגדת אלייך אידיאולוגית. בגלל אנשים כמוך אני התנפצתי אחרי החתונה, כי לא מדברים על זה'.
"את שואלת אותי למה דוסים מתחברים אליי? כי אני באה עם הגרביים שלי, בכיסוי ראש מלא, חנוטה במיטב מחלצותיי, ועדיין מביאה איזו פשטות ושמחה ופתיחות ומוכיחה שזה אפשרי. אמר לי פעם מנהל אולפנה – מעבר לזה שאת מצחיקה, עצם זה שבנות בגיל הזה פוגשות מישהי שנמצאת בפייסבוק ובטלוויזיה ועדיין מאוד ברורה לה הדרך שלה – זה העניין. זו ההשראה".
אידיאולוגיה או החיים עצמם
בדומה לגל הקומיקאים בעולם החילוני, גם הסטנדאפיסטים הדתיים הבינו שכדאי להתמקד במכנה המשותף הרחב, והעיתונאי ישראל הראל לא חוסך מהם ביקורת. "אני לא לגמרי מתלהב מהרמה של הסטנד־אפ", הוא טוען, "ההופעות שכן ראיתי לא תמיד עוסקות בנקודות הנכונות והולכות יותר לכיוון המשפחתי־בורגני, אבל אין מספיק אמירה על הממסד הדתי. הייתי רוצה לראות יותר התייחסות לתופעות של שחיתות בכשרות ובגיור. כל השלמונים והדברים האלה. עליהם לא יורדים, לפחות לא נתקלתי בזה. הם עושים את העבודה הקלה שעושים מקביליהם הלא־דתיים. מתמקדים במשפחה ובזוגיות ובילדים, אבל לדברים האמיתיים שמהם באמת אפשר להשיג תוצאות, אני לפחות לא ראיתי התייחסות".
"גדלתי בציבור אידיאליסטי", אומרת כהן־אלורו, "הרב קוק, כלליות נשמת האומה, המעיין הנובע. כשהתחתנתי ונולדו לי ילדים הרגשתי שזה מתנפץ לי בפרצוף. כשאני באה להרדים את הילד והוא לא נרדם, כשהוא צורח מכאבי שיניים בלילות, ועוד היריון ועוד לידה. לא נשאר לי מהתורות ומהאורות הגבוהים האלה. הרגשתי שאני צריכה משהו שפוגש אותי ביומיום. אני מרגישה שאנשים מחפשים היום אותנטיות. אנשים רוצים לשמוע אותי בגלל שאני מביאה את החיים עצמם, כמו שהם. הבעל שם טוב אומר שכל מה שקורה לך בחיים – זאת התורה. זה מקום שאני מאוד מתחברת אליו".
בערוץ 13 משודרת כרגע גרסת הבחירות של התוכנית "המתנחל", בכיכובו של חנוך דאום. בין הסרוגים הבודדים שהצליחו למצב את עצמם כקומיקאים נטולי זהות מגזרית כמעט. נכון, ב"עד כאן" משתתפים קומיקאים חובשי כיפה, אך הם לא הגיעו עדיין לממדים של כוכבות.
אז האם הסטנד־אפ הדתי נמצא בפריחה או בהתכנסות מגזרית? האם יבוא היום שבוא אחד מחובשי הכיפה יגלם דמויות בארץ נהדרת?
"יש טענות שההומור היהודי בפריחה", מסכם יאיר יעקבי מאנדרדוס, "אני טוען שזה לא נכון. אמנם יש סטנדאפיסטים, ויש גם צעירים שמתחילים בבמות כמו 'הקומדיסטן' של אור רייכרט, אבל זה לא ברמת התופעה, יותר ברמת החריגה הסטטיסטית. התחלנו לפני שבע שנים ואנחנו מצליחים. היית מצפה לאיזשהו גל של יוזמות דומות, ולא ממש רואים שזה קורה. בטח לא אנשים ששמים הכול בצד ומסתערים על האתגר הזה. אחת הסיבות היא שהמסלול הדתי לא משאיר לך מקום לטעויות. אתה מסיים את כל המסגרות שלך ואתה כבר בן 24־25. יש לך זמן קצר ללמוד מקצוע וזהו – אם אתה מתחתן עוד שנייה, זה יהיה המקצוע שלך. אין זמן להתקשקש עם ניסיונות בקומדיה. הסיבה השנייה היא שבשביל להיות סטנדאפיסט מצליח לא מספיק רק להיות מצחיק, אתה צריך להיות גם חכם. ואנשים חכמים, אם הם הולכים בסוף לקומדיה ולא להנדסת מחשבים – אמא שלהם תהרוג אותם".
