גילוי נאות – אל ארוחת הבוקר שלנו ב"שביל עיזים" ניגשתי בכעס. התפריט היה כתוב כל כך יפה. קראנו אותו בשלווה, ועם כל מנה שבחרנו (שקשוקה לבנה, סלט שביל עיזים, בריק חצילים, קרפצ'יו סלמון נחלים ופיצה ירוקה) התחילו להיבנות זה על גבי זה הרעב והציפייה. ואז הגיע המלצר ואמר: "עד שעה 12:00 אתם יכולים לבחור רק מהקטגוריה הראשונה", שזה אומר בעצם רק את השקשוקה הלבנה. באחת התפנצ'רה לי כל החדווה.
השעה הייתה תשע. לא אחכה שלוש שעות, למרות שיפה פה מאוד. וכעסתי, כי התקשרנו להזמין מקום, פינינו בוקר, נסענו עד טל־שחר, באנו רעבים, ואף אחד לא טרח להגיד לנו שאנחנו יכולים להזמין רק ארבע שורות מתוך כל התפריט. אני נשבעת שאילו ידעתי מראש הייתי באה ב־12:00 (כששאלתי את האחראית היא הודיעה שזה כתוב באתר. כשחזרתי הביתה בדקתי באתר, וכך כתוב: "ארוחת הבוקר מוגשת עד השעה 12". ומה לגבי כל השאר?). אני מתעכבת על כך כי זה זלזול בלקוח שנכנס לאוטו ונסע במיוחד לטל־שחר, ובעיניי זה חמור הרבה יותר מהביצה הקשה בשקשוקה, או משלושת הזיתים הבודדים שהיו בצלוחית. אבל כבר היינו שם, אז הזמנו כמעט את כל מה שהיה להם בתפריט ארוחת הבוקר וקיווינו לטוב.
ארוחת הבוקר הקלאסית ב"שביל עיזים" נקראת "ביצים לטעמכם" – אתם תבחרו איך אתם אוהבים את החביתה שלכם והם כבר ידאגו לכל השאר. כלומר, רשימת המטבלים לא מופיעה בתפריט. מחשיד, אבל זה מה יש, וזה מה שקיבלנו: צלוחית עם חמאה רכה מזולפת, צלוחית עם ריבת תפוזים עייפים שהייתה מרירה ומתוקה בדיוק במידה הנכונה, אבוקדו, כנראה משלשום, סלסת עגבניות סמיכה וטובה, גבינת שמנת די משעממת, סלט טונה שפרגנתי לו רצח כשקראתי לו "סלט" (או "טונה") כי זו הייתה פשוט שליכטה בגוון אפרפר עם קצת בצל סגול ישן וקצת מיונז, וצלוחית אחרונה עם שלושה זיתים (היינו ארבעה אנשים סביב השולחן, אבל זו הייתה ארוחת בוקר ליחיד). כל אלה הגיעו עשר דקות לפני הביצים, שהגיעו דקה לפני כל המנות שהזמנו.
ארוחת בוקר מאוד מבלבלת, מאוד לא אחידה, כאילו עבדו עליה ארבעה אנשים (לא בהכרח טבחים) במקביל. ואז הגיעו השקשוקה הלבנה והקרואסון בנדיקט שטרפו את כל הקלפים (הייתה גם שקשוקה אדומה שעדיף שלא נדבר עליה יותר מדי – פשוט רסק סמיך ומשעמם עם חומציות שנותרה גבוהה מדי כי לא נתנו לרוטב את זמן הבישול שהוא צריך, ובתוכו שתי ביצים קשות. מה זה קשות? השלב שהחלמון מתחיל להפוך לאפור, ואז עוד קצת. די דומה לשקשוקות שאכלנו בצבא).
הקרואסון היה מושלם. הבצק עשוי מעולה, רוטב ההולנדייז היה סמיך ועם טעמים טובים, תרד חלוט רענן וביצים עלומות – בדיוק כמו שמְנת "אגז בנדיקט" כשרה אמורה להיות. ועם טוויסט קטן – הסלמון המעושן היה קצוץ גס ולא מונח בשלמותו, מה ששיפר מאוד את חוויית החיתוך והאכילה.
גם השקשוקה הלבנה הייתה מפתיעה באיכותה (אם שוב נתעלם מהביצים הקשות, וחבל, כי כל עניינה של שקשוקה הוא ביצים רכות שנפצעות לתוך רוטב סמיך ומתמזגות עימו) – רוטב שמנתי וסמיך, עמוק בטעמיו, עם בצלצלי שאלוטס מוקפצים למידת רכות מדויקת. מנה שפשוט כיף לנגב עוד ועוד, עד שבצער מתגלה מחבת נקייה לגמרי. אגב, גם הסלט הקצוץ שהגיע עם כל אחת מהמנות היה עשוי טוב – טרי, מלפפונים פריכים, קצת נענע, קצת פטרוזיליה, בדיוק מה שסלט צריך.
לקינוח הזמנו עוגת גבינה. הגיע משהו כה ורוד שאם הייתי צריכה לנחש את טעמיו, ככל הנראה הייתי מנחשת תות. אבל זרמנו, כי מה עוד יכול כבר לקרות? אז הנה: מתחת למעטה הוורוד הפציח התגלתה עוגת גבינה רכה ואוורירית, שיחד עם כל שאר המרכיבים בצלחת הפכה לקינוח מופלא (שהבעיה הכי גדולה שלו הייתה הקראמבל הורוד), שמעכשיו בכל פעם שאסע להורים על הכביש מול טל שחר אצטרך להחזיק את עצמי חזק לא להיכנס ל"שביל עיזים" להזמין את המנה הזו. ונסגור בגילוי נאות נוסף – את הקינוח קיבלנו על חשבון הבית, כי הם ראו כמה התבאסתי עליהם בהתחלה.
