סוף־סוף יש סושי טוב בירושלים. סוף־סוף יש סושי טוב בירושלים, כשר. סוף־סוף יש סושי טוב בירושלים, כשר, שגם מגיש משקאות מוקפדים לצלילים של מוזיקת דיסקו, או פאנק.
מה שאני מנסה לומר זה שסוף־סוף מישהו שובר את הכלים. אין חוקים ב"ג'קו סאן", האח הקטן והשובב של ה"ג'קו סטריט". ארבעת השותפים – זכאי חוג'ה, רפי רביבו, אורי ארבס ויותם ניסים – הקימו מקום סודי, כמעט בלתי נראה, שבועט בכל החושים והמוסכמות.
דלת הכניסה למקום היא בעצם מקרר משקאות, והדבר הבא שאתם רואים זה משפט בסגול זרחני תלוי על קיר לבן – "PAS PAS IT’S A COME". רוב האנשים בעולם ככל הנראה יקראו את המשפט הזה ויתהו לעצמם בשקט מה הסיפור. גם אני לא רציתי לצאת בורה אז שתקתי. ומזלי שאלון גאון, והתחיל לספר על שחקן כדורגל ישראלי (לא חשוב שמות) ששיחק בבלגיה ובאחד הראיונות שלו באנגלית הוא ענה בביטחון באנגלית עילגת, וניסה לומר "עוד מסירה ועוד מסירה ובסוף זה יגיע".
זה בקצרה הסיפור של המקום הזה: באנו לעשות כיף, בלי לדפוק חשבון לאף אחד – לא בגזרת העיצוב (תקרה עגולה, מצופה ספוג אקוסטי, מקושקשת גרפיטי צבעוני להחריד, עם מראות שנותנות לך תחושה שאתה אוכל סושי באינסוף), לא בגזרת הקוקטיילים המשוגעים (שערות סבתא בצבעי כחול־ורוד, כוסות בצורות של אריה תמים או דוב פנדה מבסוט) ולא בגזרת הסינרים היפהפיים של השפים והמלצרים (את זה תצטרכו לבוא לראות בעצמכם).
בר ארוך, תפריט קצר (גם הוא בלי חוקים) – חמש מנות, כל אחת היא קטגוריה בפני עצמה – וארבעה רולים של סושי. הזמנו את כל התפריט, אבל לא נצליח לסקור את כולו. התחלנו עם קרפצ'יו דג ים – פרוסות דג נא בדיוק בעובי הנכון, פיצוחים מקורמלים חרפרפים, ויניגרט ואסאבי וסחוג של פיסטוק עז טעם. כל כך עדין וכל כך בועט בטעמים. זו מנה מעולה, ואם אתם צמחונים אז היא זמינה גם בגרסת סלט מצוינת – במקום פרוסות של דג, יש חסה סלנובה וצנון יפני מוחמץ.
כל מנה בג'קו סאן מונחת ומוגשת בכלי המדויק לה. אני לא אתפלא אם כמו הסינרים שעוצבו במיוחד, גם הכלים הם הזמנה אישית. גם הקוקטיילים מגיעים בכלים מיוחדים, והם טעימים כמו שהם יפים, ומתחת לכוס אנחנו מקבלים מוטו חדש – טוב ומטומטם בו־זמנית – מודפס על מפית: מי שהולך לישון עם ילדים שלא יתפלא שהוא קם רטוב.
המשכנו עם קצת סושי. כל הסושי בג'קו סאן הם בגרסת "אינסייד־אאוט" – כלומר, האורז עוטף את האצה ולא להפך. יש שני רולים במילוי טרטר – סלמון או טונה אדומה, רול אחד של דניס בטמפורה, ורול רביעי צמחוני – זוקיני בטמפורה.
ארבעת הרולים היו מעולים. כל כך שמחתי לגלות שסוף־סוף מישהו למד לעשות סושי כמו שצריך לפני שהוא תלה שלט "פתוח". לא מדובר בסושי קלאסי של דג, אורז וירק. האורז עשוי טוב, הדג טרי, הגלגול מהודק, החיתוך מדויק, אבל על הסושי תוכלו למצוא תוספות כמו רוטב עמבה עדין, פרוסות של פלפל שיפקה, סומק, או רוטב כמהין – שילובים מוטרפים שעושים חגיגות בגוף, דיסקוטק.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל הסושי הצמחוני היה אחד הטובים שאכלתי מימי. גאונות לשמה שלא חסרה דבר. משהו במרקם, בטמפורה המדויקת, ובתיבול, גרם לי להרגיש את הדג שלא היה שם. לנשק את השף שהכין את הרול הזה.
עוד מנה מופלאה הייתה הטאקו אסאדו – שלושה טאקוס קטנים ובתוכם בשר אסאדו מפורק, רך וענוג, עם קרם אבוקדו ובצל כבוש בלי לפחד. מדי פעם הברמן מנקה את האזור שלנו ומחליף מפיות, ואנו זוכים למוטו נוסף להערב – לא כל טונה היא אדומה. רפי, אחד הבעלים, מספר לנו שמדי פעם יודפסו מפיות חדשות עם משפטי "חוכמה" של לקוחות – אז כשאתם באים, חפשו את המפית שחתומה ח.ק.
