"ביום השמיני היה שלב שלא הייתי בטוח שאוכל להמשיך במסע. משהו במערכת הפנימית שלי לא היה מאוזן וסבלתי מהזיות ומקור, למרות שמזג האוויר היה נוח. הייתי חייב לשבת, לשים עליי שלושה סווצ'רים ולנוח. אכלתי קצת ובשלב מסוים חזרתי למסלול בהליכה ותוך עשרים דקות כבר התחלתי שוב לרוץ. זה לא ייאמן מה הגוף יכול לעשות אם מטפלים בו כמו שצריך", כך מתאר מייק וורדיאן, אצן עילית אמריקני שמתמחה בריצות ארוכות במיוחד, את הרגע הקשה ביותר במסע המדהים שערך בישראל לפני מספר שבועות. וורדיאן חצה את שביל ישראל בריצה, מאילת ועד קיבוץ דן הצפוני, כשהוא רץ במשך עשרה ימים 1,030 קילומטרים. מדובר בהישג ראשוני מסוגו ובשיא חדש, לאחר שקרלוס גולדברג עשה זאת בעבר ב־12 וחצי ימים, כשאורך המסלול עמד על 900 קילומטר בלבד.
בימים הראשונים הוא רץ בנוף מדברי, משם עבר להרי ירושלים, המשיך לרוץ בסמוך לים ולערי המרכז ומשם המשיך לקצה הצפוני של המדינה. "מה שעשיתי בישראל היה חלום שהתגשם, וללא ספק הדבר הכי קשה והכי קשוח שעשיתי בחיים עד היום. זה מירוץ ששילב את כל הדברים שעברתי בקריירה מבחינת האתגרים השונים ואני לא יכול להגדיר את אף אחד מהימים כיום קל. רצתי מהר, בגיאוגרפיה ובמזג אוויר משתנה, על מישור ובין הרים וסלעים, בעליות ובמורדות, והתמודדתי עם הרבה קשיים. אני שמח מאוד שהצלחתי לעמוד בכל המטרות שהצבתי בפניי ועל הדרך גם חיברתי יחד את קהילת הרצים בישראל".
את הלילות של המסע המתיש, שכלל לעיתים יותר ממאה קילומטר ריצה ביום, העביר וורדיאן בכל פעם במקום אחר. "ישנו בבתים של אנשים בדרך, באוהלים בשטח ולילה אחד גם על רצפה בחנות לציוד ריצה. כשהגעתי לסיום הייתי שמח וגאה אבל גם תשוש וריק לחלוטין. זה מה שקיוותי שיקרה, כי נתתי את כולי והרגשתי מסופק. העניין הוא פשוט להמשיך קדימה, בלי לדאוג מה יקרה מחר. אתה מתמקד במה שאתה צריך לעשות כדי להגיע לנקודה הבאה ומשם אתה פשוט ממשיך לנקודה אחריה. זה הכול צעדים קטנים שמתחברים יחדיו".
בכל אחד מימות המסע הצטרפה אל מייק חבורת רצים מקומיים, שנתנה לו רוח גבית להמשיך באתגר הלא פשוט שהציב בפניו. "זה היה נהדר מבחינתי שקהילת הרצים הישראלית תמכה בי לאורך כל המסע, ויצרתי בימים האלה הרבה חברויות חדשות וטובות. פגשתי אנשים מצוינים ולמדתי המון על ישראל ועל ההיסטוריה היהודית. בחור בשם ירום, שרץ איתי במשך 18 שעות, סיפר לי על היהדות, על השבטים, על הסיפור של יוסף ואחיו. למדתי על המלחמות השונות, החגים, מנהגי אבלות, והגענו עד לזמנים המודרניים. אני אדם מאוד חברותי שנהנה לתקשר עם הרבה אנשים ולשמוע את הסיפורים והשאיפות שלהם. זה היה בדיוק מה שקיוויתי לו. התאהבתי בישראל בימים שלי אצלכם. זו מדינה מיוחדת ומגוונת עם הרבה אנשים טובים ונוף מרהיב, שמאפשר לך תוך כל כמה שעות להיות במקום שונה לחלוטין מבחינה גיאוגרפית".
למסע הנוכחי קדם ביקור של וורדיאן בישראל לפני כשלושה חודשים. אז הוא רץ 80 ק"מ, במסגרת מירוץ היירוס, אולטרה מרתון שנתי שמתקיים בירושלים. "המטרה העיקרית שלי בביקור הקודם הייתה להכיר את ישראל ולהבין מה אני עומד לעבור בחודש מארס ואם אני הולך על זה. החדשות שמגיעות אלינו לארה"ב מרתיעות הרבה פעמים בכל הנוגע למה שקורה אצלכם, אשתי הייתה בלחץ היסטרי מכל העניין והייתי חייב לבדוק שאני מרגיש בטוח אצלכם. מהרגע שהגעתי הבנתי מהר מאוד שלא תהיה לי שום בעיה בעניין הזה.
"בנוסף, בתור צמחוני, רציתי לבדוק שאוכל להסתדר מבחינת התזונה שאני זקוק לה למסע כזה, וגיליתי אצלכם גן עדן למישהו כמוני. חומוס, פירות וירקות הם המאכלים האהובים עליי ובישראל יש מבחר נהדר. אני צמחוני משנות התשעים ויש לי כבר הבנה עמוקה עד כמה זה משפיע טוב על הגוף שלי. זה מאפשר לי לאושש אותו בצורה מהירה ועוזר לי להרגיש חזק, מהיר וקל ובשבילי זה עובד מצוין".
כמה זמן לוקח להתאושש ממסע כמו שעברת?
"מאז שסיימתי אני נח יותר והולך לישון מוקדם. ניסיתי לרוץ עשרים קילומטר לפני כמה ימים וזה היה קשוח למדי. אז כרגע אני בעיקר רוכב על אופניים, אוכל הרבה ומנסה להחזיר את הגוף שלי למצב נורמלי. בשבועות הקרובים אני חוזר לריצות ולמרתונים והכול ממשיך קדימה".
להגיע לפסגה
מייקל וורדיאן, שחוגג היום יום הולדת 45, נולד, גדל וחי בארלינגטון, בדרומה של וירג'יניה, ארה"ב. הוא מתנשא לגובה של 1.83 מטר, שוקל 66 ק"ג, והספורט הפך לחלק בלתי נפרד מחייו כבר בגיל מאוד צעיר. "בתור ילד עסקתי הרבה בספורט, שיחקתי כדורגל ובגיל שמונה התחלתי לשחק לַקרוֹס (ספורט קבוצתי שבו השחקנים אוחזים מקל עם רשת בקצה, והם מתמסרים ביניהם באמצעותו במטרה להבקיע שערים, ד"מ). הלקרוס הפך בגיל 12 לעיסוק המרכזי שלי. במקביל, הייתי תלמיד טוב שאהב לקרוא, שיחקתי שחמט ומשחקי וידאו וניסיתי להפוך לשחקן לקרוס הכי טוב שאני יכול".
היכולת הגבוהה שהציג וורדיאן הובילה את אוניברסיטת מישיגן סטייט להעניק לו מלגת לימודים בתמורה לכך שישחק בנבחרת שלה. "הגעתי לרמות הכי גבוהות של הענף אבל בשנה האחרונה בקולג' החלטתי להפסיק לשחק. אין עולם מקצועני בתחום הזה ורציתי שבשנה האחרונה שלי בלימודים לא תהיה לי מחויבות של אתלט מקצוען, רציתי הפסקה וזה היה נהדר וכל מה שחלמתי שיהיה".
בסיום הקולג' ב־1996 החליט מייק שהוא רוצה לרוץ מרתון. "התחלתי להתאמן כדי לרוץ פעם אחת את מרתון בוסטון ואחרי שעשיתי את זה, השתתפתי פעם אחת בתחרות 'איש הברזל' (4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים, 42 ק"מ ריצה, ד"מ) ומשם חזרתי להתמקד רק בריצה".
מהר מאוד ריצת מרתון רגילה כבר לא אתגרה אותו ובתחילת שנות האלפיים, אז גם הפך לאצן מקצועי באופן רשמי, החל להשתתף במירוצים ל־50 ול־100 קילומטר, שם הראה עליונות ושבר מספר שיאים. ההצלחה הובילה אותו להיבחר לאולטרה אתלט של השנה ב־2011 ולייצג את נבחרת ארה"ב שלוש פעמים באליפות העולם בריצות הרים, בנוסף לשש פעמים שרץ במדיה באליפות ל־100 קילומטר. ב־2009 הוא סיים שלישי באליפות העולם בגיברלטר במירוץ ל־50 קילומטר וב־2011 זכה במדליית הכסף באליפות העולם ב־100 ק"מ בהולנד. "לייצג את המדינה שלי בתחרויות שונות ולזכות עבורה במדליות, היה אחד הדברים המדהימים ביותר שעברתי לאורך השנים. זה היה כבוד וזכות גדולה".
מה לדעתך כל כך חיבר אותך לריצה?
"אני פשוט אוהב לרוץ ואת העובדה שלא צריך לעשות יותר מדי בשביל זה. אתה אפילו לא חייב נעליים אם אתה יכול לרוץ יחף. לא צריך ציוד או הרבה כסף, וזה ספורט נהדר והוגן, שמודד אם אתה רץ מהר או לא. זה לא משנה מה הרקע שלך, מאיפה באת או מה עשית בעבר. השאלה היא רק אם אתה מסוגל לעשות את זה".
עם השנים המשיך וורדיאן להעלות את הרף של עצמו, הוא החל לטייל בעולם ולהשתתף במירוצים של 160, 216, 240 ואפילו 400 קילומטר, כשלפעמים הוא רץ יממה ברציפות. "עד היום רצתי יותר מ־300 מרתונים רגילים ויותר ממאה אולטרה־מרתונים בקרוב לחמישים מדינות שבהן ביקרתי ורצתי עד היום".
מה מושך אותך להשתתף במירוצים במרחקים כל כך גדולים?
"אני אוהב לאתגר את עצמי וזו גם דרך לראות הרבה דברים מאוד מהר. אתה מתחיל בנקודה אחת, מסיים בנקודה אחרת לגמרי ועושה את זה לגמרי לבדך. יש בזה משהו מאוד פרימיטיבי שאני אוהב. לפעמים אני בעצמי חושב שזה שיגעון שרצתי מרחק מסוים והרבה פעמים אני שואל את עצמי 'זה באמת קרה עכשיו?', אני חושב שזה מקסים ואני אוהב להפתיע את עצמי".
על מה חושבים אחרי 21 שעות ריצה כשלילה ואתה לבד על איזה הר?
"זה אחד הרגעים האהובים עליי, תלוי כמובן באיזה שלב אני ואיך אני מרגיש פיזית, אבל זה כמו לנהוג ברכב שלי. אני מתאים את עצמי לאיפה שאני נמצא מבחינת הקצב ודואג למה שאני צריך; אוכל, שיהיה לי חם ושאדע לאן אני רץ. אני תמיד משתדל גם ליהנות ואם אני על ראש הר, אני יודע שהגעתי לשם בזכות עצמי, מביט מסביב ונהנה ממה שאני רואה".
יש רגעים שאתה לא מבין מה אתה עושה שם?
"ברור שיש רגעים שבהם אני מרגיש שאני לא מספיק טוב, או שפתאום אני מתגעגע ורוצה להיות בבית עם המשפחה שלי. ברגעים האלה אני מזכיר לעצמי שאני צריך להיות אסיר תודה על כל החוויות שעברתי, על כל העבודה שהשקעתי כדי להגיע לזה, ומנסה להתמקד בחיובי".
עד כמה ממכר מה שאתה עושה?
"אני מניח שזה מאוד ממכר. אני אוהב את איך שאני מרגיש, איך שהגוף שלי מרגיש, להיות עייף בסיום. אני אוהב כל פרט ופרט מהעולם הזה".
לרוץ על הירח
הצורך של וורדיאן להמשיך לאתגר את עצמו, הוביל אותו גם לסדרת מירוצים משעשעת למדי שבהם רץ מרתון בתחפושות של אלביס וספיידרמן, סיים תוך 3:06 שעות ריצת 50 קילומטר באולם עם מסלול של 200 מטר, דחף עגלת תינוק בריצת 42 ק"מ עם שיא עולמי של 2:45 דקות, קבע שיא עולמי בריצת 50 ק"מ על מסילה (2:49 שעות), ושבר שיא נוסף כשהוא רץ מרתון באורך מלא על מכשיר ריצה בחדר כושר.
"אני מקבל השראה מאחרים ומנסה לעשות את זה טיפה יותר טוב מהם, מה שדוחף את כל הקהילה קדימה. ראיתי מישהו רץ מרתון בחדר כושר, אז החלטתי לנסות בעצמי, ספיידרמן היה אחד מגיבורי ילדותי, וחשבתי שיהיה כיף לרוץ מרתון עם תחפושת שלו. וכשראיתי מישהו רץ כשהוא דוחף את עגלת התינוק שלו, אמרתי לעצמי שכשיהיו לי ילדים, אעשה זאת, וכך עשיתי. עד היום קבעתי שישה שיאי גינס, שחלקם נשברו עם הזמן".
שיאי גינס נוספים שקבע, שאחד מהם יאושר בקרוב, התקבלו לאחר שרץ שבעה מרתונים בשבעה ימים בשבע יבשות שונות (במקרה הזה, יבשת אמריקה נחשבת לשתיים), והזמן הממוצע שהשיג עומד על 2:45 שעות למרתון, כשהוא טס ליבשת אחרת בסיום כל ריצה. "חלק מהטיסות היו גם של 24 שעות וזה הרבה מאוד, אבל לשמחתי אני תמיד מוקף באנשים טובים ובסביבה תומכת שמאוד עוזרת לי, ומציבה אותי בפוזיציה הטובה ביותר – פשוט לצאת לדרך ולהראות את היכולות שלי. כשאתה עושה משהו כזה אתה הופך לאזרח העולם והשינויים בשעות בין המקומות פחות משנים, זה מדהים למה שהגוף שלנו מסוגל".
חודשיים לפני שהגיע לישראל, הלך מייק צעד קדימה ורץ עשרה מרתונים בעשרה ימים, ושבר שוב כל קונספציה שמוכרת מעולם הריצה העולמית. "מה שחשוב לי הוא להוכיח לעצמי שזה אפשרי, ואני פחות מוטרד ממה שאנשים אחרים אומרים. תמיד יש מישהו עם דעה אחרת המנוגדת לשלך. אני רוצה להיות מי שאני ולעקוב אחרי הכוכב שלי. אם אנשים מתחברים לזה, אני שמח, ואם לא, זה גם בסדר. האתגרים דוחפים אותי קדימה ומשפרים אותי כאדם וכאתלט. אם לא תדחוף את עצמך לקצוות אז גם אף פעם לא תיכשל ואתה פשוט חי נוח מדי, או רק על מה שעשית בעבר".
עד כמה זה בריא לגוף לרוץ כל כך הרבה?
"אני משתדל להיות כמה שיותר זהיר ונעזר באנשי מקצוע טובים שמסייעים לגוף שלי להתאושש. זה לא שונה ממאמץ גדול בכל דבר אחר שאתה עושה. אני לא רואה בזה משהו לא בריא ולמזלי לא סבלתי מהרבה פציעות לאורך השנים, פרט לפעם אחת ב־2012".
ברוקר ביום
במקביל לאתגרים הבלתי נתפסים שהוא מציב בפניו מנהל וורדיאן גם חיים רגילים, הוא נשוי לג'ניפר ואב לשני בנים, פירסן בן ה־12 וגרנט בן ה־10. "אשתי מאוד תומכת במה שאני עושה ועוזרת לי בכל מה שהיא יכולה, והילדים שלי גם הם אוהדים נלהבים של העניין, שניהם גם התחילו לרוץ בשנים האחרונות, ובזכות הריצה כבר ביקרנו יחד ב־19 מדינות שונות. אני עובד בחברת פיננסים בינלאומית כברוקר ונמצא במשרד מדי יום כמו כל אחד אחר, ומצליח לשלב היטב בין שני העולמות שלי".
איפה המקום הכי יפה שרצת בו?
"בשבילי הכי מדהים היה באנטארקטיקה. זה מקום יפה בצורה מדהימה, זה ממש סוריאליסטי ואתה מרגיש שאתה בכלל לא אמור להיות שם. מקום כל כך מיוחד וראשוני".
איך אתה מממן את כל הנסיעות האלה?
"יש לי עשרים גורמים מסחריים שתומכים בפעילות שלי, וזו משרה מלאה רק לשלב בין כולם. אני מרגיש הרבה גאווה שאנשים סומכים עליי, בכל מה שנוגע למותג שלהם, ומאפשרים לי לממש את כל האפשרויות שעומדות לפניי".
מה ההורים שלך חושבים על מה שאתה עושה?
"ההורים שלי היו מאוד מודאגים כשהתחלתי לרוץ וזה נכון גם להיום. רק עכשיו סיימתי שיחה עם אמא שלי, שביקשה ממני לטפל בעצמי ולנוח כדי להתאושש. מצד שני, הם גם תומכים ועוזרים לי מהשנייה הראשונה ומאוד גאים במה שאני עושה. הם אף פעם לא פספסו משחקים שלי בלקרוס וזה נכון גם לגבי הריצה, כשאבא שלי היה הראשון שהפך לעוזר שלי במירוצים. אם תהיה איתם במסיבה, תהיה בטוח שבשלב מסוים הם יספרו לך עליי".
אחד החלומות שמייק לא יצליח להגשים הוא להיות חלק מריצת המרתון באולימפיאדה. "השיא שלי במרתון רגיל הוא 2:17 שעות, ואמרו לי הרבה פעמים לאורך השנים שאולי אם הייתי רץ פחות, יכולתי לשפר את התוצאה שלי בחמש דקות לפחות. הייתי שמח להיות שם אבל מצד שני, הייתי מחמיץ הרבה מאוד אפשרויות אחרות שהיו לי, ואף פעם לא רציתי לוותר על זה. אז אני אולי לא מהיר כמו שיכולתי להיות וזה בסדר גמור מבחינתי, לפחות רצתי בכמה מסלולים אולימפיים".
וורדיאן, שהפך לדמות מפורסמת מאוד בעולם הריצה, הוא גם מרצה מבוקש. "אני מרצה בנושאי מוטיבציה בפני חברות, כנסים, בתי ספר ובנוסף אני שגריר בענייני כושר של משרד המדינה האמריקני. שולחים אותי למדינות כדי לדבר ולקדם מספר נושאים, ביניהם קידום מעמד האישה בספורט ברחבי העולם".
אתה נהנה מהעובדה שאתה מהווה השראה לרבים?
"אני מקווה שזה נכון ושאני גורם לאנשים להיפגש ולדבר. המטרה היא לקדם את קהילת הרצים, ויחד אנחנו יכולים לעשות דברים נהדרים. ריצה שוברת הרבה מחסומים לא רשמיים. לאף אחד לא אכפת אם אתה עשיר או עני, מה הצבע שלך או אם אתה דתי, זה רק משנה אם אתה רץ או לא, וזה נהדר".
מה האתגר הגדול הבא?
"החלום הגדול הבא שלי הוא לרוץ מסביב לארצות־הברית ומשם סביב כל היבשות. עכשיו אני צריך לראות איך אני משלב פרויקט כזה עם העבודה, כי זה שונה אם אני נעדר עשרה ימים או ארבעים. אני גם חולם לרוץ בחלל, על הירח ועל מאדים".
עד מתי תמשיך לרוץ?
"אני מקווה לא להפסיק אף פעם ואני מקווה שהגוף שלי יאפשר לי לעשות את זה".
יש לך תחביבים חוץ מריצה?
"יש לי תשוקה גדולה לשחמט ואחת המטרות שלי בעתיד הוא להפוך למאסטר בתחום. אני עדיין אוהב משחקי וידאו ומשלב את זה כיום עם הילדים שלי. אני גם מאוד חזק ברשתות החברתיות, מקשיב להרבה פודקאסטים ואוהב מאוד לקרוא ספרים וללמוד כמה שיותר בכל נושא שהוא".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני לפחות בחמש אם זה הכי גבוה בסולם שלך. אני מרגיש נהדר עם החיים באופן כללי, נמצא במקום טוב ורק חזרתי מחוויה מקסימה בישראל. אני שמח להיות עם המשפחה שלי ואין לי שום סיבה לא להיות שמח".
