ב־18 במאי 2014 עשתה מכבי תל־אביב את הבלתי ייאמן וזכתה באליפות אירופה, אחרי ניצחונות מזהירים על צסק"א מוסקבה וריאל מדריד, בפיינל פור שנערך במילאנו. דיוויד בלו, אחד משחקניה הבכירים, תרם 14 נקודות בגמר וסיים עונה חלומית מבחינתו. שבוע אחר כך הודיע שהוא תולה את נעליו ופורש סופית מכדורסל בגיל 33. במכבי עוד ניסו להציע לו מיליון דולר כדי שיסכים לשחק עונה נוספת, אבל בלו היה איתן בדעתו לסיים את הקריירה המקצוענית.
"השלב האחרון בקריירת המשחק שלי לא היה פשוט מבחינה פיזית", הוא מסביר בריאיון שאנחנו מקיימים איתו עכשיו, חמש שנים מאוחר יותר, "סבלתי מהרבה כאבים ולמזלי הייתה סביבי חבורה מוכשרת של אנשים, שעזרה לי לטפל בגוף שלי. אבל זה היה מאמץ גדול רק להביא אותי משולחן הטיפולים למגרש עצמו. ככל שאתה מתבגר כאתלט, רמת הכאב שלך עולה והגיע הרגע שהייתי צריך להחליט אם אני ממשיך להתמודד עם זה, בהנחה שיש סיכוי שבמידה ואמשיך, אתקשה ללכת כשאהיה בן 60.
"אני מאמין גדול בכך שכל דבר קורה מסיבה ואתה לא יכול להביט אחורה ולחוש חרטה כי זה רק יכול לגרום לך לעצב, ואני רוצה להיות שמח. בתור כדורסלן התשתי את הגוף שלי והייתי מחויב כולי למשחק, מה שגרם לי להיות פחות ער לחלקים אחרים בחיי. בחמש השנים מאז שפרשתי הגוף שלי מרגיש טוב, הייתה לי אפשרות לחוות דברים חדשים והזדמנות נהדרת למצוא את עצמי כבנאדם. בכל ענף ספורט מקצועני, זוכרים אותך לפי המשחק האחרון שלך ואני שמח שזוכרים אותי בתור ווינר".
אנחנו נפגשים בניו־יורק. בלו מגיע לכאן כדי לתת מספר הרצאות בפני סטודנטים יהודים. מהר מאוד אני מבין שנכון להיום, הכדורסל נשאר הרחק מאחור והמיקוד שלו נע סביב חיים בריאים, יוגה ונשימה נכונה. "אני רוצה ללמד בני נוער על חמשת החושים, שיֵצאו להריח פרחים, שיכירו את הגוף שלהם, יעזבו את הטלפונים והמסכים ויבינו שמדיה חברתית זו לא המציאות".
למרות שהוא מרגיש שלם עם ההחלטה שקיבל, היציאה לחיים חדשים לא הייתה פשוטה עבורו: "מאז שאני זוכר את עצמי כל מה שרציתי לעשות ועשה אותי שמח היה לשחק כדורסל, ופתאום בגיל 34 לא היה לי את זה יותר. המעבר לחיים אחרים היה אתגר מאוד גדול עבורי, שנמשך עד עכשיו".
כחלק מהחיפוש אחר השלב החדש בחייו, התנסה בלו בחמש השנים האחרונות במגוון עבודות – החל מעסקי הנדל"ן, ומשם תחומי ביטוחי החיים והייעוץ הפיננסי, שגם אותם בחר לעזוב בשלב מסוים. "את כל אחד מהתחומים שעסקתי בהם לקחתי בשיא הרצינות, אבל בשלב מסוים לקחתי צעד אחורה וביקשתי להבין מה באמת עומד מאחורי הרצון שלי להיות שם. הבנתי שהמוטיבציה הייתה להיות חלק מתעשיות שיש בהן הרבה מאוד כסף, ורק כשנכנסתי אליהן, גיליתי עד כמה הן קשות ומורכבות. אלו עבודות שבהן אתה נמצא בעיקר לבד והמטרה היחידה שלך היא למכור כל הזמן. הבנתי שהרצון האמיתי שלי מעבר לפרנסה, הוא לעשות משהו שאני נהנה ממנו ומרגיש בו טוב".
עכשיו מכוון בלו למקומות שהרבה יותר קרובים לליבו: "אני אתלט שאוהב ספורט, להיות בכושר, לעשות מתיחות, להרים משקל ולאכול נכון. כשאתה בעולם העסקים באמריקה הדרישה ממך היא אחת – תהיה עסוק, אל תיקח זמן לעצמך, אל תשחה ואל תלך לחדר כושר, תהיה מול המחשב ותענה למיילים. הבנתי שאני רוצה ליהנות מחיי וללמד את הדברים שאני אוהב וששינו אותם, ולא לרדוף כל היום אחרי עוד ועוד כסף".
במקביל לפיתוח סדרת הרצאות – מהגיל הרך ועד לסטודנטים ואנשי עסקים – עבד בלו בשנה האחרונה כמוכר בחברת ההלבשה Lululemon. "אהבתי מאוד את האני מאמין שלהם שנע סביב חיים בריאים, אהבה ושלווה, דברים שכרגע אני מתמקד בהם. נהניתי לעבוד שם, זה היה כמו משחק עבורי, להגיע כל יום מוקדם לחדר העובדים, שהרגשתי בו כמו בחדר הלבשה, להיות עם החברים לקבוצה שלי שם, המוכרים האחרים. אהבתי להסביר ללקוחות על המוצרים השונים. בדיוק כמו בימיי ככדורסלן, אני מנסה להיות הכי טוב בכל מקום שאני נמצא, ועבורי יש חשיבות גדולה היום להיות בסביבת אנשים עם אותן מטרות וכוונות כמו שלי".
"אני אתלט שאוהב ספורט, להיות בכושר, לעשות מתיחות, להרים משקל ולאכול נכון. כשאתה בעולם העסקים באמריקה הדרישה ממך היא אחת – תהיה עסוק, אל תיקח זמן לעצמך, אל תשחה ואל תלך לחדר כושר, תהיה מול המחשב ותענה למיילים. הבנתי שאני רוצה ליהנות מחיי וללמד את הדברים שאני אוהב וששינו אותם, ולא לרדוף כל היום אחרי עוד ועוד כסף"
לא כמו כולם
דיוויד בלות'נטל נולד בלוס־אנג'לס ביולי, 1980, לסוזן אליזבת, יהודייה, ולראלף, אפרו־אמריקני שהתגייר. את שם משפחתו היהודי אימץ כמה דורות קודם לכן אחד מאבות אבותיו, שהיה נכד לאישה יהודייה וקיווה לקבל יחס טוב בסביבה שבה הוא חי. דיוויד נולד בשנים שבהן השושלת של הלוס אנג'לס לייקרס, עם מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'אבר ואחרים החלה לכתוב את ההיסטוריה שלה וסחפה אחריה מיליוני מעריצים.
"אחרי שהם זכו באליפות השלישית ב־1985, אבא שלי תלה סל בחצר הבית ומאותו רגע התאהבתי במשחק", הוא נזכר. העובדה שהוא היה ילד יהודי שחור לא הקלה על חייו: "כבר בגיל צעיר שיחקתי ברמה גבוהה, שיחקו שם מעט ילדים לבנים ורוב היריבים שלי היו אפרו־אמריקנים. הייתי שונה מהילדים האחרים, מאוד רזה עם אוזניים גדולות, ובתור ילד יהודי שחור, ילדים היו צוחקים עליי והגעתי להרבה מריבות פיזיות בעקבות זה. לא קיבלו אותי וזה היה קשה עבורי, אבל גם מאתגר. כששיחקתי בשכונה רציתי להיות הכי טוב שאפשר כדי שכולם ירצו אותי בקבוצה שלהם, וזה מה שקרה. ובזכות הכדורסל הצלחתי להשתלב חברתית טוב יותר. כשגדלתי למדתי להרגיש נוח עם השורשים שלי והיום אני מבין שאני אנושי. לא שחור או לבן, אלא בדיוק כמו כל אחד בעולם הזה".
בגיל 14 חווה דיוויד טראומה שהשפיעה על כל מסלול חייו. "אמא שלי נפטרה אחרי כמה שנים של התמודדות עם מחלת הסרטן. היא הייתה אדם מאוד טוב ואכפתי, אחות במקצועה. אף פעם היא לא צעקה והייתה ההפך המוחלט מאבא שלי – איש קשוח שגדל בשכונה קשה בלוס־אנג'לס, לחם בוויאטנם והיה לקצין המשטרה השחור הראשון בלוס אנג'לס. אני גדלתי עם שני ההפכים האלה ושניהם נמצאים בתוכי עד היום, וכשהייתי על המגרש, יכולתי להיות מאוד אגרסיבי ורע ולדבר טראש לעבר היריבים שלי, ומחוץ המגרש להיות שקט, רגוע ואמפתי כלפי אנשים".
אלא שמהר מאוד החל האובדן הגדול להשפיע על בלות'נטל הצעיר. "אמא שלי נפטרה ביום שישי וביום שני חזרתי ללימודים, הלכתי לאימון והכנתי שיעורים כאילו כלום לא קרה, אבל זה היה רחוק מלהיות נכון והיום אני יודע עד כמה האובדן שלה היה טראומטי. ברגע אחד איבדתי את האדם החשוב בחיי, שלימד אותי להיות אדיב ונחמד, ובנוסף, לא היה מי שילמד אותי איך לכבד ולהתנהג בצורה ראויה לנשים. התחליף עבורי היה מוזיקת היפ הופ ומה ששמעתי מחברים בחדר ההלבשה, וכל זה הוביל אותי לפתח הרגלים רעים, שלמדתי לתקן בהמשך.
"אחרי שהיא נפטרה הכדורסל הפך אפילו ליותר משמעותי עבורי ולכלי התמודדות עם הטראומה שחוויתי. זה היה מקום שהוצאתי בו הרבה כעס ותסכול, עבדתי קשה על המגרש ובחדר הכושר, כי רציתי להיות הכי חזק שאפשר. זה הפך אותי למאוד קשוח ומאוד אגרסיבי על המגרש, שם הוצאתי את כל הזעם שהיה טעון בי, בין השאר בגלל מכות חזקות שחטפתי כל הזמן מאבא שלי. המשחק הפך להכול בשבילי ורציתי להיות הכי טוב מכולם. לאורך השנים, אם היה לי יום רע או רבתי עם אשתי, הלכתי לחדר כושר או למגרש וזרקתי אלף פעם לסל כי שם לא הייתי צריך לחשוב על על המציאות שבחוץ והפכתי את הכדורסל למטפל שלי".
לאחר שסיים את לימודיי התיכון שלו קיבל דיוויד, שהפך לפאוור פורוורד בגובה 2.01 מ', מלגת לימודים מאוניברסיטת דרום קליפורניה והצטרף לקבוצת הכדורסל שלה. "מהרגע הראשון שהתחלתי לשחק כדורסל האמנתי שאני יכול להפוך לשחקן הכי טוב בעולם ושאבּחר ראשון בדראפט ה־NBA, והמשכתי להאמין בכך עד שזה לא קרה בפועל", הוא צוחק, "בשנה הראשונה בקולג' נשרנו ברבע הגמר והאמנתי שהשנה השנייה תהפוך אותי לשחקן הטוב ביותר בכדורסל המכללות. אבל הזמן עבר ובעונה האחרונה שלי לא שיחקתי טוב כמו שציפיתי וכשהיא הסתיימה, הסוכן שלי אמר שיש כמה קבוצות שאולי יבחרו בי בסיבוב השני, ואז הבנתי שכנראה החלום לא יתגשם".
היה שלב שחשבת להפסיק לשחק?
"לא, כי ידעתי עדיין שאוכל להפוך למקצוען ורציתי להפוך לשחקן הכי טוב באירופה, ועד היום אני חושב שהייתי אחד השחקנים הטובים ביבשת. ידעתי את זה כי הבנתי שיש לי כישרון ובמקביל עבדתי מאוד קשה. אנשים ראו אותי קולע שלשות במשחק, אבל רק השחקנים בקבוצות שלי ידעו כמה שעות, בימים ובלילות, עבדתי כדי שאוכל לקלוע את הסלים האלה".
ההחמצה הגדולה
בשנת 2002, כשהוא בן 22, חתם דיוויד לראשונה במכבי ת"א, עשה עלייה והחל לשחק במדיה כמתאזרח. "הגעתי בפעם הראשונה לישראל בגיל 16, במסגרת נבחרת ארצות־הברית בכדורסל במשחקי המכביה וזו הייתה חוויה נהדרת בשבילי. הרגשתי אצלכם בבית מהרגע הראשון ואחרי הקולג' שמחתי מאוד להצטרף למכבי. עבורי לשחק שם היה כמו להיות חלק ממשפחה, הרגשתי בטוח ואהבתי את האנשים שאיתי. במועדונים אחרים באירופה הרבה פעמים אתה צריך לדאוג להכל והשחקנים המקומיים פחות קשורים לאמריקנים. במכבי להנהלה אכפת מהשחקנים; משלמים בזמן, דואגים לכל בעיה שיש לך בכל שעה ביום, השחקנים הישראלים מדברים אנגלית וכולם מבלים יחד ומפתחים קשרי חברות. אני זוכר שבעונה הראשונה דרק שארפ אמר לי שאני צריך להיות ראוי לשחק טוב, כשהכוונה שלו הייתה צריך לעבוד קשה בשביל זה. הדברים שלו נדבקו אליי ועזרו לי מאוד".
בקדנציה הראשונה שלו בצהוב, שנמשכה שנתיים, השתלב דיוויד כשחקן משלים ובסיום העונה הראשונה אף זכה בתואר תגלית השנה בכדורסל הישראלי. מי שעזר לו להתאקלם, היה מנהל הקבוצה דאז, מוני פנאן, זכרונו לברכה. "כבר שנים שאני לא בקשר עם אבי הביולוגי, ובמכבי מוני היה בשבילי כמו אבא. הוא עזר לי בכל דבר, דיברנו הרבה על החיים, רגב ולירון היו כמו אחים שלי ומאוד אהבתי להיות איתם. כל הסיפור שקרה איתו קשור לכסף, שמשחית ולפעמים גורם לאנשים לעשות דברים שבאופן נורמלי הם לא יעשו. אבל כבנאדם הוא היה אדם טוב, שמאוד אהב את הקבוצה והפך אותנו למשפחה. אני חושב עליו הרבה ומאוד מתגעגע אליו".
בעונה השנייה של דיוויד במכבי הוא זכה ל־15 דקות בממוצע בליגה, שבהן תרם 9.3 נקודות ו־2.6 אסיסטים. באירופה, בעונה שהסתיימה בזכייה הראשונה שלו ביורוליג תחת פיני גרשון, תרם 6.2 למשחק וקלע ב־42 אחוזים מהשלוש, במה שהפך לאחד הכלים הקטלניים שלו. בסיומה של העונה החליט לעזוב את מכבי.
"החלום הגדול שלי היה לשחק ב־NBA, הייתה לי אפשרות להגשים אותו והחלטתי לנסות", הוא מסביר. ובאמת, לאחר שהצטיין בליגת הקיץ במדי סקרמנטו, קיבל דיוויד זימון למחנה הסופי של הקבוצה אבל יכולת חלשה שהציג שם הובילו אותה לשחרר אותו יום לפני פתיחת העונה.
"אחד הכאבים הגדולים שאני נושא איתי עד היום הוא העובדה שלא זכיתי לשחק אפילו משחק ליגה אחד ב־NBA. ועדיין, כשאני מסתכל אחורה על חיי, אני יודע להעריך את זה שזכיתי לשחק ולראות את העולם, להכיר ולחוות תרבויות שונות ולטייל במקומות שאליהם רוב האמריקנים לא מגיעים".
השחרור המאכזב הוביל את דיוויד לרוסיה ולדינמו סנט־פטרבורג, שם שב לשתף פעולה עם דיוויד בלאט. "אחרי ששוחררתי, מכבי כבר סגרה את הסגל ושמחתי לפגוש שוב את דיוויד. הוא היה אחד המאמנים המועדפים עליי, אדם טוב וחכם עם אינטליגנציה רגשית גבוהה והבנה גדולה באנשים ובניהול אגואים. אני לא מכיר מאמן שמבין את המשחק טוב ממנו, ועוד עם מוסר עבודה כל כך גבוה. לאורך כל השנים שלנו יחד הוא הבין אותי, סמך עליי שאעשה את ההחלטות הנכונות וידע שאני לא מסוג השחקנים שצריך לצעוק עליהם ולגרום להם להרגיש רע, להפך, אותי היה צריך לעזוב בשקט".
הקדנציה של דיוויד ברוסיה הייתה קצרה, בעיקר בשל העובדה שהגיע לסנט־פטרבורג בתקופה שבה יש חושך מסביב לשעון, מה שפחות מתאים למי שגדל בקליפורניה החמימה. משם עבר לכמה קדנציות מוצלחות למדי בקבוצות באיטליה, במדי בנטון טרוויזו, וירטוס בולוניה ופורטיטודו בולוניה ובתחילת עונת 2006־7, חזר לקדנציה שנייה במדי מכבי תל־ֿאביב.
"עודד קטש, שמונה למאמן, הציע לי לחזור ומאוד שמחתי. אחרי שצביקה שרף החליף אותו, הוא הוריד אותי לספסל וטען שאני לא עושה הגנה, ובזכותו עשיתי סוויץ' בראש. ראיתי קטעי וידאו שלי משחק ובכל יום, במשך שעות, עשיתי מתיחות בבית כדי לנוע טוב יותר והלכתי והשתפרתי כמגן. במקביל פיתחתי הרגלי תזונה טובים יותר, שמהם אני נהנה עד היום. בסיום העונה, אחרי שהפסדנו בחצי גמר היורוליג לפנאתינייקוס, אפי בירנבוים קיבל את תפקיד המאמן והחליט לוותר עליי ועברתי לשחק בצרפת במדי לה־מאן".
הפרידה השנייה של דיוויד ממכבי החזיקה בדיוק שנה, אז חזר לקדנציה שלישית, אחרי טלפון שקיבל מפיני גרשון. "כשהגעתי למכבי בגיל 22 רציתי להיות הכוכב באופן מיידי, במטרה להגיע במהירות ל־NBA, והתנהלתי בצורה מסוימת, אבל כשהתבגרתי כבר הבנתי שאני במעמד של מנהיג בקבוצה שצריך לעזור לשחקנים הצעירים יותר ולשתף אותם בידע שלי כדי שנשתפר יחד באימונים ובמשחקים. באותה שנה גם התחלתי לעסוק במדיטציה, קונג פו וטאי צ'י ולמדתי מה גורם לי להיות שמח ולהעריך את המקום שאני נמצא בו וזה עזר לי להפוך חיובי יותר. כשאתה נותן כבוד לאחרים אתה גם מקבל בחזרה, והתהליך שעברתי גרם לי להעריך יותר את מכבי ובמקביל, הם התחילו להעריך אותי יותר".
דיוויד הגיע לקדנציה השלישית שלו בצהוב, שנמשכה שלוש עונות, עם מבנה אתלטי יותר, שם משפחה שונה, שאותו קיצר לבלו, בתקווה להשתלב בעתיד בתעשיית הבידור האמריקנית. את העונה האחרונה הוא סיים כשחקן מוביל עם 11.7 נקודות בממוצע בליגה, לצד 4.1 ריבאונדים ו־44.2 אחוזים מטווח השלוש ונתונים זהים כמעט לחלוטין ביורוליג.
"בסיום העונה ב־2012, הפסדנו לפנאתינייקוס בחצי גמר הפיינל פור בברצלונה ונבחרתי ל־MVP של משחק הגמר בליגת־העל. הגעתי לנקודה שהרגשתי שאני שחקן מצוין והאמנתי שמועדונים בכירים ירצו להחתים אותי בתמורה לחוזה גדול, מה שהתגלה כלא נכון. מכבי הייתה הקבוצה היחידה שהציעה לי חוזה ובסכום מסוים, והתחושה שלי הייתה שאין לי יותר לאן להתפתח ולהתקדם בעולם הכדורסל והחלטתי לעזוב. במקביל, אשתי לשעבר לחצה שנתחיל את החיים שלנו בלוס־אנג'לס ולא רציתי להיות רחוק ממנה ומהילדים שלנו, ובנוסף זו הייתה השנה האחרונה שבה יכולתי לחזור לאוניברסיטה להשלים תואר בחינם, אז החלטתי לפרוש מכדורסל".
במהלך השנה בקולג', החל בלו לחפש את השלב הבא בחייו. "באותה השנה בדקתי אופציה להפוך למאמן, סוכן שחקנים ושדרן בטלוויזיה. האמנתי אז שהניסיון והחוכמה שלי בכדורסל יאפשרו לי להשיג עבודה טובה באחת התעשיות האלה ושהכדורסל האמריקני יקבל בברכה את החזרה שלי לארצות הברית, כמישהו שיכול לעזור לדור הבא של הכדורסלנים. אבל בכל פגישה אליה הלכתי נאמר לי שאין לי ניסיון מתאים, או שהעבודה הובטחה למישהו אחר, שאולי חבר שלהם. הבנתי שאחרי עשור בכדורסל האירופי תעשיית הכדורסל האמריקני לא העריכה אותי כשחקן בעל יכולת לפתח שחקנים, זה היה מאוד קשה ועצוב עבורי והוביל אותי חזרה למכבי לקדנציה נוספת".
באמצע ספטמבר 2013, חתם בלו אצל הצהובים וחזר לקדנציה רביעית, שהסתיימה בצורה הכי מפוארת שאפשר. הוא היה אחד ממנהיגי הקבוצה, שכיכב ברגע האמת בניצחון המפתיע מול צסק"א בחצי גמר היורוליג, עם שלשה מכריעה, חטיפה ואסיסט לטייריס רייס, שהכריע את המשחק.
"הזכייה ביורוליג היה המשחק האחרון שלי באירופה, זה הזיכרון הכי קרוב שיש לי לדברים שקרו וזה נראה כרגע הכי גדול שלי בקריירה. מצד שני, יש כמה הפסדים שמלווים אותי עד היום, לפחות כמו הזכייה ביורוליג". את הקריירה המפוארת שלו סיים בלו עם שני גביעי אירופה, חמש אליפויות, שישה גביעים, 24 הופעות בנבחרת ישראל (235 נקודות, 9.8 בממוצע למשחק) ומקום תשיעי בכל הזמנים, בין קלעי השלשות ביורוליג. העובדה שהפך לאחד השחקנים הכי מזוהים והאהובים בצהוב גם הכניסה אותו ב־2015 להיכל התהילה של המועדון. "זה היה מאוד מרגש ותמיד אשאר אוהד של מכבי. בשבילי הם משפחה ואשמח לעזור להם בכל דבר".
בוחר בשמחה
בחמש השנים מאז עזב בלו את מכבי היא עברה כמה תקופות משבר קשות ולא חזרה ולו פעם אחת למעמד ארבע הגדולות באירופה. "אני יודע שעברו עליהם שנים קשות ובעונות הראשונות אחרי הפרישה ידעתי יותר, כי עדיין קיוויתי שמישהו יציע לי להצטרף לעולם הזה ורציתי להישאר בעניינים. כשזה לא קרה, המרחק ביני ובין הכדורסל הלך וגדל, ואם לא היית מספר לי שהם לא העפילו השנה לרבע הגמר, גם לא הייתי יודע. אני לא מכיר את השחקנים שם וחוץ מכמה רגעים פה ושם של הלייקרס, רק בגלל לברון ג'יימס, אני לא צופה בכלל במשחקים. אני מניח שמדובר באכזבה גדולה עבור האנשים במועדון".
אתה מתגעגע לפעמים לימים שבהם שיחקת?
"אם יש משהו שאני מתגעגע אליו אלו הפריבילגיות שאתה זוכה להן אם אתה שחקן טוב, כמו צוות מטפלים נהדר שעבד איתי, להיכנס למסעדה ולקבל אהבה והערכה מאנשים, זה משהו שאני לא זוכה לו בחיים שלי עכשיו בלוס־אנג'לס. להצליח ככדורסלן היה לי מצוין לאגו אבל כאדם גיליתי כמה אני זקוק לבית וכמה ישראל היא בית בשבילי, ואני כבר מחכה לביקור הבא שלי. אני מתגעגע גם לחוויות עם הקבוצה, חדר הלבשה, בתי המלון, השיחות והצחוק".
זה נכון שיש לכם קבוצת ווטסאפ של זוכי היורוליג ב־2014?
"זה נכון אבל במציאות שבה החיים כל כך עמוסים אני לא יכול להיות בקשר עם כל מי שפגשתי במהלך חיי, זה פשוט בלתי אפשרי. חברות לוקחת זמן ואנרגיה וכרגע יש לי עדיפויות אחרות, מאשר לשמר קשר עם אנשים שהייתי בקשר איתם לפני כמה שנים. אני כרגע מרוכז כל כולי בעצמי ולהיות בשביל הילדים שלי בריא ושמח".
"אני לא רוצה לנסות לחזור לכדורסל כי אני חושש מדחייה נוספת, שהסבה לי הרבה כאב ואין בי שום תשוקה להיות חלק מעולם, שבו אני צריך להכיר מישהו, רק כדי לקבל הזדמנות לאמן. היום זה הכול סביב כסף והמטרה שלי היא שונה לחלוטין"
מה דעתך על ההצלחה הגדולה של ג'ו אינגלס?
"ג'ו הוא בחור נהדר, שחקן מוכשר, איש חכם ומצחיק ואני אוהב אותו. הוא משחק נהדר ב־NBA ועוזר מאוד לקדם את הליגה באוסטרליה".
הצלחת מאז הפרישה למצוא תחליף הולם לאדרנלין והרגעים הגדולים שחווית?
"נשימה נכונה, שלווה ושמחה הם הדברים שאני חי למענם כיום ואני חושב שאפשר להשוות את התחושה שהם משרים, לרגעים הגדולים שלי בקריירת המשחק".
בעולם הכדורסל, ככל הנראה, לא נראה את בלו בחזרה בקרוב, "אני לא רוצה לנסות שוב כי אני חושש מדחייה נוספת, שהסבה לי הרבה כאב ואין בי שום תשוקה להיות חלק מעולם, שבו אני צריך להכיר מישהו, רק כדי לקבל הזדמנות לאמן. היום זה הכול סביב כסף והמטרה שלי היא שונה לחלוטין. אני רוצה ללמד בני נוער להפוך לאנשים בריאים וטובים ויותר ושיש דרכים אחרות להתמודד עם מצבי טראומה ואובדן מאשר כעס ואלימות. אני רוצה לתת להם כלים שלי לא נתנו, כמו חשיבה חיובית ונשימה נכונה".
יש לך היום קשר ליהדות?
"כשאמא שלי הייתה בחיים הלכנו מדי פעם לבית כנסת וחגגנו חגים, אבל אחרי שהיא נפטרה איבדתי את הקשר ברגע אחד. במהלך השנים שיחקתי במרכז היהודי, אהבתי להיות בנבחרת ארצות־הברית למכביה והרגשתי שמקבלים אותי. בימי הקולג' שלי שמעתי הרבה פעמים דברים לא יפים בנוגע ליהודים, שפגעו ברגשותיי, ובהרבה מקרים שמרתי לעצמי את העובדה שאני יהודי. אחרי שעליתי לארץ והפכתי לישראלי, הרגשתי שוב חיבור דרך היהודים שחיים שם והקשר שלי היום יותר תרבותי ממעשי".
על מה אתה חולם?
"זו שאלה גדולה בשבילי כי אני חולם שיהיה שלום עולמי, שאנשים ימצאו דרך לתקשר ולהפוך את העולם לטוב יותר ושהפולטיקאים ימצאו דרך לעשות את העולם לטוב יותר במקום להפריד אותו, ושהורים יפעילו פחות לחץ על הילדים שלהם. מבחינה אישית אני חי את החלום, מרגיש נהדר, בכושר מצוין, אוכל בריא ונהנה להיות ממוקד בהווה".
בלו הוא גם אב לשלושה ילדים. בת בכורה בת 17, זכר לימיו בקולג', בת נוספת בת עשר ובן, בן שבע. "בזכות הילדים למדתי עד כמה אני יכול לדחוף את עצמי קדימה. הייתי חוזר אחרי משחקים והייתי חייב לטפל בתינוק שלי. וגם אם הייתי עייף ולא ישנתי מספיק, למחרת הייתי צריך ללכת לשחק כדורסל ולא רציתי לתת תירוצים. זה לימד אותי הרבה, גם להתגבר על קשיים וגם לאהוב. זו חוויה פנטסטית עבורי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה היום?
"אני בחמש כי הבנתי שאושר זה משהו שאני גורם לו לקרות. אם אני יושב על ספסל בפארק ואומר לעצמי שזה הדבר הכי מהנה שעשיתי מזה זמן, אני אאמין לזה. תת־ המודע שלנו כבני אדם הוא מאוד חזק, ואושר זה משהו נשלט. גם כשקורה לך משהו רע, אתה יכול להבין שאפשר רק ללמוד מזה, ולא לגרום לדבר להפיל אותך ועדיף להישאר בטוח ושמח. אני בוחר להיות שמח".
