אני נוטה להחזיק מעצמי אחת שמכירה כל פינה קולינרית באזור שלה, כל מסעדה חדשה שנפתחת, כל מנה במוסדות האוכל הוותיקים.
ואז הסתבר לי שלא. ברחוב הערמונים שיוצא מהשוק אני עוברת בממוצע שש פעמים ביום ויודעת שיש שם מסעדת בשרים בשם "יהודית", אבל מעולם לא נכנסתי אליה. אלון לימד אותי כלל חשוב בחיים: אם עוברים ליד מסעדה שנראית טוב, אבל היא ריקה – היא כנראה לא משהו (ברור שיש יוצאים מן הכלל, אבל ממילא "יהודית" לא היתה מושכת מספיק). ככה היה במשך שנים, הייתי עוברת ומציצה, היא עמדה בדד ואני לא העזתי לגאול אותה מבדידותה.
ופתאום, ראיתי איך לאט לאט היא מתמלאת, אנשים נכנסים ויוצאים, והסקרנות שלי גברה. עוד באותו ערב מצאנו את עצמנו יושבים לשולחנה.
שני דברים הסתברו בן רגע: האחד – שיהודית היא אישה של ממש, עומדת במטבח, מגלגלת קציצות וממלאת קאדה בתערובת של בשר ושומן, השני – נעשה פה שיפוץ רציני. כלומר, זו עדין מסעדת בשרים, אבל יפה.
עוד לא הספקנו להבין מי נגד מי וכבר השולחן שלנו התמלא מזטים צבעוניים, רק תקשיבו לזה: טאבולה לימונית וטרייה, קרם חצילים ושום, סלט עגבניות ופלפלים, חציל שרוף בטחינה, שום קונפי, סלט טורקי, עמבה, חצילים מטוגנים באריסה, סחוג, קוביות סלק, סלט כרוב והשוס: סלט משוויה מפורק – עגבניות, פלפלים חריפים ושום צלויים היטב, מונחים על כמות יפה של ראשד. לא מתוחכם מדי, פשוט טוב. כל הסלטים היו טריים ומתובלים ביד מדויקת, ולמרות שהיה כבר סוף היום, אף עגבניה לא נבלה בצלחתה.
לא היינו צריכים לטעום את הבשר כדי להבין שמדובר במסעדה שמכבדת את הלקוחות שלה, עובדת עם חומרי גלם טובים (בכל זאת שוק), לא מגישה בערב סלט שנחתך בבוקר (מה שקורה לא מעט בשיפודיות), ומשקיעה תשומת לב בכל צלוחית קטנה שמגיעה אל השולחן.
הסלטים הוגשו עם לחם עיראקי הקרוי בעגה הירושלמית "אש־תנור", שנאפה בטאבון ממש פה מעבר לקיר זכוכית.
המשכנו את הארוחה עם כרובית מטוגנת וגם עם קאדה. שלושה פרחים גדולים של כרובית מטוגנים לפריכות מושלמת הוגשו עם טחינה, עמבה ובצל ירוק על צלחת תכלת. מנה יפהפיה וטעימה. הקאדה היה מושלם – בצק רך־רך, לפרקים שחום וקריספי, ככל הנראה מהצלייה על הגריל, ובתוכו בשר מתובל, רותח ומדהים. מנה לחלום עליה בלילות.
ב"יהודית" אפשר להזמין חצאי מנות, אז הלכנו על ארבעה שיפודים: כבש, פילה, קציצות (של יהודית, ברור) ואנטריקוט. אני נורא רציתי שומן טלה, אבל אלון לא זרם. במטבח כנראה שמעו את האכזבה שלי וזרקו אל המגש של הבשרים שתי קוביות שומן טלה. הבשרים היו מעולים, הפילה רך ומושלם, האנטריקוט צלוי במידה הנכונה, הכבש מענג והקציצות… וואי וואי וואי, יבורכו ידייך יהודית. הבשרים הוגשו עם מג'דרה אלוהית, סלט ירקות קצוץ וצ'יפס, שהיה הכלאה של כל מה שטוב בצ'יפס ביתי עם כל מה שטוב בציפס קנוי (שחום, פריך וגם רך במקומות הנכונים).
הסלט היה כמו כל השאר – פשוט אבל מושלם. זיהיתי את המלפפונים בלאדי של עיסא, שהם ממש לא עניין לא מה בכך כי מדובר במלפפונים הכי טובים בכל השוק, הכי קטנים והכי פריכים. וכמה שזה עצוב להזכיר את המובן מאליו (בעיקר כי זה אומר משהו על מסעדות אחרות) – תיבלו את הסלט בלימון טרי (טרי!), וזה כל מה שסלט אמור להיות – ירקות טובים, תיבול מתאים. זהו.
ואם עד עכשיו לא שכנעתי אתכם שמדובר במסעדה יוצאת דופן, אז לכו תטעמו רק את הקרם ברולה שלהם. הוא גאוני ומדהים, ואני לגמרי הולכת להכניס אותו לרשימת הקינוחים הכי טובים בירושלים.
