בקיץ בין השישית לשביעית החליט יהודה פרומן, כמו הרבה בני נוער אחרים, לעלות לצפון. הוא יצא לדרך בטרמפים, כשהוא מצויד בשבעים שקלים בלבד. מזלו שיחק לו ותוך זמן קצר עצרה לו מכונית. בינו לבין הנהג התפתחה שיחת נימוסים מקובלת, והנהג התעניין מהיכן הוא בארץ. "מתקוע", סיפר הנער בן ה־16. "אה נו, היישוב של הרב פרומן", הפטיר הנהג בחוסר שביעות רצון. "אצלכם מקבלים אותו, אה?" תהה על דמותו של הרב השנוי במחלוקת, "שתדע לך שאצלנו היו מרביצים לו, זורקים עליו אבנים, בשום אופן לא היינו מקבלים אותו". וכך זה נמשך כל הדרך לצפון, ויהודה שמע את חרפתו של אביו ולא הגיב. "נתתי לו זמן, גם כדי שנגיע עד לצפון, וגם כדי שיאכל את הלב". לפני שירד אמר לנהג "אני הבן של הרב פרומן". הנהג המבועת ענה "אחי, לא לכלכתי, נכון?". "אני לא יודע איך אפשר לקרוא למה שהוא אמר במילה אחרת חוץ מללכלך", הוא נזכר בחיוך.
יהודה, 25, הוא בן הזקונים של הרב מנחם ז"ל והדסה פרומן. במשך כמעט שבע שנים הוא צילם את חייו על ציר תקוע-תל־אביב, תיעד את השיחות האחרונות עם אביו, הלימוד המשותף שלהם, הוויכוחים בנושא הדת והפרידה ממנו.
כשאביו נפטר הוא החליט להוריד את הכיפה ולהמשיך לתעד את חייו מנקודת המבט החדשה שלו על משפחתו ואורח חייהם, והציג גם את הקשר הזוגי המפתיע שנכנס לחייו. התיעוד הזה הפך לסרט "הדברים הקטנים", שבו גם באות לידי ביטוי השיחות עם מיכל אהרונסון, במאית תל־אביבית שלימדה אותו לצלם ועבדה איתו באופן צמוד על סרטו. הסרט יוקרן בהקרנת בכורה ב־28.5 ובהקרנה חוזרת ב־30.5 בפסטיבל דוקאביב, אהרונסון ביימה והפיקה אותו יחד עם עדי בר־יוסף, ובתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ומפעל הפיס.
שנוי במחלוקת
הרב פרומן נתפס לא פעם כקוריוז, סוג של ליצן החצר. המתנחל האהוב ביותר על השמאל זכה רק בשנים האחרונות לעדנה. לשיעוריו בספר הזוהר נהר קהל רב, ויוזמות השלום הבין־דתיות שלו החלו להתקדם. מטבע הדברים, המורכבות הזו היא חלק בלתי נפרד מחייו של יהודה. "אם תשאלי מישהו היום על הרב פרומן הוא יענה לך 'יהודי גדול', אבל אני גדלתי על 'הרב ההומופוב', 'הרב השמאלני', 'המתנחל שבטוח שהוא יכול לעשות שלום'. זו הייתה טראומה".
בגיל ההתבגרות צצו גם חיבוטי הנפש האמוניים של יהודה, והוא שאל את עצמו ואת אביו שאלות קיומיות, בניסיון למזג את הקצוות של העולמות השונים. "יש משהו לא כיף באבא גדול", הוא אומר ועיניו לחות. "לכל מקום שאתה מגיע יש למישהו דעה, משהו לומר עליו. זה לא היה פשוט לגדול ככה, במיוחד בזמן שהיו להרבה אנשים דברים רעים להגיד על אבא שלי".
ליהודה תשעה אחים גדולים. את הבית שגדל בו הוא מתאר כבית פשוט מאוד, שהעניק הרבה חופש ביחס לבתים אחרים. אביו היה אב אוהב. הוא לא עשה כלים או כביסה, אלא היה עסוק בלימוד או בניסיון לעשות שלום. ”לא חוויתי את הרב פרומן הפרסונה, את זה חוויתי רק מהאמירות סביב. חוויתי אבא אוהב, קצת פולני, יהודי דרמטי מאוד. תומך ומתמסר בדרך שלו".
מתוך הסרט עולה הקשר המיוחד של האב אל בנו הצעיר – קשר שמזכיר את זה שהיה בין יעקב ליוסף. בן זקונים אהוב מחד, ומאידך זה שכל האחים מאוחדים מולו. "האחות שמעליי מבוגרת ממני בחמש שנים, כך יצא שכל שאר האחים גדלו יחד, ואני הייתי לבד. ילד זקונים שאסור לריב איתו, סוג של בן מועדף על ידי אבא, שזרקו אותו לבור – הייתי מחוץ לקבוצה של האחים הגדולים, רחוק מהם בגיל. למזלנו בסופו של דבר הייתה לנו התנהלות נורמלית של אחים".
מגיל צעיר הוא זוכר את אביו עוסק בפוליטיקה. "אבא היה אומר שהוא הזבל של הדורות הבאים, הדשן, הקומפוסט שנועד להצמיח עתיד טוב יותר". את הילדות שלו הוא מתאר כשמחה, עם אבא שעושה פדיחות. כשיהודה שיחק בהצגה בישיבת מקור חיים, עלה הרב פרומן לבמה מיד אחרי שבנו ירד, ובזמן שההצגה הייתה אמורה להימשך החל לנאום וסיפר עד כמה הישיבה קידמה את הבן שלו. "זה למשל היה טראומטי יותר מהאיומים בנשק על חייו של אבא. הוא פשוט עלה לבמה לדבר בלי שאף אחד הזמין אותו. היו גם פעמים שזרקו לנו אבנים על הבית, גם החוויה הזו לא זכורה לי כטראומה".
איך לא?
"כי נולדתי לזה".
לדבריו, הקפדנות של אביו על החובות הדתיים ההלכתיים הביאה אותו להתרחק מהדת. "היו לו החמרות קיצוניות. למשל בפסח היינו מחמירים יותר ממנהג חב"ד. ההקפדה הזו הביאה אותי לכעס גדול. לשנאה, למשל, לגבי התפילות". גם העמדות הפוליטיות היו לעיתים מקור בלתי אכזב לוויכוחים. "היו תקופות שהייתי נער גבעות, היו תקופות שהייתי שמאלני יותר, והיו ויכוחים שתמיד עלו ביני לבין אבא. לא קיבלתי למשל את היחס הנורא שלו להומואים ולסביות".
אביו הקשיב לו, גם אם לא תמיד הסכים. "לפעמים הוא היה עונה לי 'אם לא חושבים על זה הרבה, יכול להיות שאתה צודק'".
בתום לימודיו במקור חיים, יהודה המשיך למכינה הקדם־צבאית "בית ישראל", ולאחריה התגייס לצנחנים, אבל מהר מאוד גילה שהוא לא מתאים לשם. "לא התאמתי להיות חייל, ובטח שלא להיות קרבי, אז שוחררתי ועשיתי תפקידים מונפצים, כמו צלם למשל. זאת נקודה שחורה בחיים שלי". אחרי השירות הצבאי למד עיסוי וכיום הוא מעסה מקצועי ולומד אוסטיאופתיה.
פרומן: "אם תשאלי מישהו היום על הרב פרומן הוא יענה לך "יהודי גדול", אבל אני גדלתי על "הרב ההומופוב", "הרב השמאלני" "המתנחל שבטוח שהוא יכול לעשות שלום". זו הייתה טראומה".
שלוש, ארבע, אקשן
המפגש הראשון של פרומן ואהרונסון (37) היה כשהיא התבקשה לתעד מסע לפולין של שמונה בני נוער מכל רחבי הארץ. אלו היו בני נוער דעתנים מרקעים שונים, שיצאו למסע אישי בעקבות "תנועת הבריחה" – תנועה שרוב פעיליה היו בגילם כשעזרו בהבאת יהודי אירופה לארץ אחרי השואה. את בני הנוער שהיו מועמדים להשתתף בסרט, וביניהם יהודה, הזמינה אהרונסון לפגישת היכרות בדירתה שבמרכז תל־אביב, ובה אנחנו יושבים לריאיון.
יהודה היה אז בן 18, והכימיה בין הבמאית לתלמיד הישיבה הייתה מיידית. אהרונסון מתארת שיהודה נכנס לבית "לא כמו שאר הנערים, אלא מבולגן כזה, שהכול מתנדנד ממנו", ומיד שיתף בחוויות שלו מהדרך. "זה נראה כאילו הוא עבר מסע בדרך לתל־אביב. מה שהדליק אותי היה כששאלתי את יהודה מה החלום שלו, הוא אמר שני דברים שנגעו לליבי: הראשון הוא לעבוד את השם – לפתור בעיות שיש לו בעבודת השם, גם אם יֵצא חילוני מהתהליך הזה, והשני היה שהוא מתפלל שאבא שלו יבריא. מעבר לכך היה משהו באופן שבו הוא דיבר על עצמו ועל החלומות שלו והשאלות שלו. לא פגשתי מעולם כנות, פתיחות ורגישות כזאת, שנגעו לליבי מאוד, היה לי ברור שאני רוצה להכיר לעומק את הבנאדם הזה".
גם היום, ממרחק שבע שנים, פרומן נבוך כשהוא נזכר בפגישה הזאת: "הייתי אז בייניש. נכנסתי לחדר וראיתי תמונה של בחורה לא לבושה", הוא אומר ומחווה בידו על אחת התמונות בחדר.
אהרונסון: "יהודה! זאת אמנות!"
פרומן: “הרגשתי מאוד מותקף, התלבטתי אם בכלל להצטרף לסרט ולמסע, ולבסוף החלטתי שכן. הייתי שם המתנחל היחיד וכולם די טרפו אותי – לדוגמה, כעסו על זה שאני שומר נגיעה. מיכל הייתה סוג של אחראית עליי – גם שלא אשכח דברים כי אני מאוד רחפן, וגם לימדה אותי המון דברים כבר במסע בפולין. היא לימדה אותי להתבונן. שבעזרת המצלמה אתה מייצר פתיחות מול אנשים. הם נפתחים, אבל עדיין אתה לא נכנס להם לחיים. זה הלימוד הכי גדול שהיא לימדה אותי עד היום – איך להיות הכי בתוך האדם גם כשאתה מחוצה לו. 'קרוב ולא מתערבב'". אחרי שהסתיים הפרויקט ופרומן כבר היה תלמיד מכינה, נפגשה איתו אהרונסון וביקשה לעשות עליו סרט. היא עשתה זאת בלי להכיר לעומק את התיק המשפחתי שפרומן נושא – פשוט כי חשבה שהוא מעניין מספיק כדי להחזיק סרט. יהודה לא התלהב מהרעיון להיות מושא לסרט, ובמקום זה ביקש מאהרונסון שתלמד אותו צילום בתקווה שאולי יעשה סרט על אביו או על אמו.
מיכל, התבאסת?
"כן זה ממש אכזב אותי, כי הצבת השאלות של יהודה נבעה ממקום מאוד אמיתי. הוא הצטייר בעיניי כבן אדם הכי אמיתי וער שפגשתי, זו הייתה נוכחות מאוד חדשה בחיים שלי, הערוּת הזאת. אבל בגלל שבפולין יהודה היה עסוק הרבה בהתבוננות, היה טבעי לי שאלמד אותו צילום".
וכך, פעם בשבוע נסע יהודה לתל־אביב בטרמפים ללמוד אצל אהרונסון. זאת הייתה התקופה הקשה בחייו. אביו היה חולה בסרטן – "מסורטן, גוסס ועובר כימותרפיה", הוא עצמו היה נתון במאבקים פנימיים – דת, אמונה, שמאל־ימין. אבל למרות הקשיים הרבים, המצלמה הצליחה לפתח דיבור בין השניים. בתרגיליו הראשונים הוא צילם את אביו. בכל שבוע נסע שלוש פעמים מן המכינה שבה למד כדי לסעוד אותו. האב התמסר למצלמה, למרות שהיא נכנסה לתוך המרחב הפרטי שלו – חדר השינה, כשהוא רחוק מלהיות במיטבו. אלו דקות לא ארוכות בסרט, אך המעניינות ביותר בו. "אבא שלי היה כל החיים שלי אז. וכשבאתי הביתה – צילמתי", הוא אומר ומוסיף בחיוך: "אבא היה רגיל למצלמות. הוא אהב את זה, ובכלל הוא הגיב באופן חיובי לכל דבר שלמדתי ועשיתי. אני זוכר שבתור ילד אהבתי לקרוא מיתולוגיה יוונית והוא תמיד עודד אותי גם אם זה לא היה הכי מקובל".
אהרונסון לא גדלה בעולם הדתי, וכשפגשה את יהודה לראשונה לא שמעה בכלל על הרב פרומן. "נתתי ליהודה כל מיני תרגילים בצילום, והוא עשה את זה בשלב הראשון בצילומים של אביו. כשראיתי את התרגילים ואת האינטימיות והאהבה שיהודה הביא דרך החומרים, זה גרם לי מין געגוע למשהו. גרם לי להרגיש משהו שהיה לי פעם ושכחתי ממנו, זה היה מרגש מאוד בשבילי. בסופו של דבר קיבלתי פתח למשפחה מדהימה ולנקודת המבט של יהודה בתוך זה".
געגוע למה?
"אני מגיעה ממשפחה מאוד חמה ומשפחתית, ועדיין כשראיתי את סוג השיח בין יהודה לאבא שלו – כל כך אינטימי וחשוף ועדין, זה היה מרגש עבורי. כשרק התחלנו וראיתי את התרגילים, הרגשתי שאני נמצאת בתוך חדר השינה של הרב. חשבתי לרגע, 'אולי אני לא אמורה לראות את זה', אבל יהודה ישר שאל שם את אביו אם זה בסדר שהוא מצלם. הרגשתי שהחשיפה למשפחה הייתה כמו מתנה מאוד גדולה, וזה גם שלח אותי החוצה ועורר אותי לחקור עוד על אבא של יהודה ולעסוק בדברים שלא עסקתי בהם בלימודים, ביניהם גם הזוהר. ישבתי ולמדתי שיעורים של הרב פרומן באינטרנט וגם הלכתי לכמה שיעורים בסוף ימיו".
אהרונסון: "כששאלתי את יהודה מה החלום שלו, הוא אמר שני דברים שנגעו לליבי, הדבר הראשון החלום שלו לעבוד את השם לפתור בעיות שיש לו בעבודת השם גם אם הוא יצא חילוני מהתהליך הזה, והדבר השני היה שהוא מתפלל שאבא שלו יבריא".
פיסות החיים שתועדו צולמו במצלמת כף־יד של פנסוניק. בכל יום חמישי נפגשו השניים לצפות בתרגילים, ניתחו את המבע הקולנועי של החומרים, דיברו על נקודת המבט, מה מותר ומה אסור להכניס ולהוציא לפריים, אור וצל ועוד.
מיכל, מתי הבנת שמהתרגילים יצא סרט?
"אחרי שאבא של יהודה נפטר התחלנו לאסוף את התרגילים במחשבה לעשות סרט על אבא שלו, הכנו טריילרים והראינו אותם לאנשים, שהתרגשו מאוד. החלטנו שנעשה יצירה משותפת, ויהודה קיבל לידיו את המצלמה כדי לצלם את נקודת המבט שלו על חייו. הסרט הזה מאוד שינה את התפיסה שלי בנוגע לאיך לעשות קולנוע. למדתי מה זו עשייה משותפת. בבית ספר לקולנוע למדתי שיש דמות ויש במאי, ויש חלוקה אחרת של כוח בין דמות לבמאי, וכאן משהו היטשטש, כי זה נעשה מאוד ביחד. אני מרגישה שזו הייתה חוויה לימודית. כל הזמן שאלנו על מה הסרט והתשובה הייתה משתנה דרך חקירה משותפת ודרך לימוד משותף, לא הדרך שלמדתי לעשיית סרט".
יהודה, איך אמך הגיבה לצילומים ולסרט שיצא בסופו של דבר?
"אמא שלי רחפנית וקולית, זו הסיבה שלא הצלחתי לעשות עליה סרט, לא הצלחתי לייצר רצף של צילומים משמעותיים איתה. למרות שבצילומים שכן עשינו היא מתמסרת, היא האמינה שיכול לצאת מזה משהו ובסופו של דבר גם אהבה מאוד את התוצאה, כל המשפחה אהבה את הסרט".
באחת הסצנות המרגשות בסרט עוקבת המצלמה אחר תפילתה של הדסה מול החלון הפתוח. האם חולקת עם בנה את העובדה שהיא מתפללת עם התפילין של בעלה ז"ל. יהודה דווקא פחד מהכנסת הסצנה הזו לסרט, מתוך חשש שלא תתפרש כראוי. "אמא מניחה את התפילין של אבא מתוך אקט של התחברות עם אבא שלי. לא בקטע פמיניסטי או רפורמי מתריס. זה לא שהיא מאמינה שאישה צריכה להניח תפילין, אבל זה אקט של התחברות לאבא דרך התפילין והטלית שלו. היא מאמינה שהיא מתקשרת איתו ומתוך זה היא עושה במציאות. אמא שלי יותר כמו מים והוא היה יותר אש, וזה הניב חיבור מיוחד. חלק מכך זה להניח את התפילין של אבא שלי, להמשיך את החיבור הזה".
חיים אחרים
כשאביו נפטר, יהודה היה בן 19. "זה היה כמו למות ולהיוולד מחדש. אבא שלי היה דמות מאוד משמעותית בחיים שלי. הייתי ילד של אבא, ואחר כך נהייתי ילד של אמא כי אבא מת. אני דומה מאוד לאבא שלי, עיצבתי את מי שאני במידה רבה לפיו, גם בקונטרה. כשהוא מת, הקרקע נשמטה מתחת לרגליי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. יש קטע בסרט שאחותי אומרת לי 'אתה הבן הכי יתום', וזה נכון כי כל האחים שלי היו נשואים ואני הכי הרגשתי את היתמות".
באותה שיחה בסרט הוא חולק עם אחותו את התחושה שלקח מאביו את "כל מה שדפוק בו" – טוטאליות היתר, חוסר האיזון, הנטייה לדרמטיות, הצבת שאלות. "אני לא מקבל שום דבר כמובן מאליו, ואני עקשן כמוהו".
כבר בהלוויה בחר יהודה להסיר את הכיפה. "זו הייתה למעשה היציאה שלי מהארון. החלטתי לפני כן, פשוט לא רציתי לצער את אבא".
המוות שלו היה גורם בתוך ההחלטה הזאת?
"זה לא היה גורם בכלל, אם הוא היה בריא זה היה קורה קודם".
ואז הדסה שברה את הרגל, ויהודה התמסר לטיפול בה, ובין היתר ליווה אותה לשבת במושב שובה בנגב. שם פגש את אלישבע, לשעבר קורל, חוזרת בתשובה שהתייתמה מאמה. אחרי חודש וחצי יחד נפרדו, ורק שנתיים אחר כך חזרו – והחליטו להינשא. "הרגשתי שיש שם משהו נכון", הוא אומר על הקשר ביניהם.
בחופה לבש את הבגדים של אביו, כולל השטריימל הלבן המפורסם, וקידש את אשתו בשני שמותיה. "אמרתי 'הרי את מקודשת לי אלישבע־קורל'. התחתנתי עם שני השמות שלה ועם שני העולמות שלה".
יהודה: "באופן כללי אני שומר שבת וחי אורח חיים דתי. לא יצאתי בשאלה כדי לעשות חטאים, חזרתי מתוך מקום פלספני ושואל. לא אכפת לי לשמור שבת כדי לחיות עם מישהי שאני אוהב"
עשיתם למעשה מסלול הפוך. איך חיים יחד?
"אני חושב שההבדל העיקרי בינינו הוא לא הדתי, אלא העובדה שאני גבר שבא מיישוב והיא אישה ועירוניסטית. אצלי אני לא יוצא לטיול שהוא פחות מעשרים קילומטר. אלישבע – אחרי שלושה קילומטר, גמרת אותה. היא אוהבת מלונות ואני לא. באופן כללי אני שומר שבת וחי אורח חיים דתי. לא יצאתי בשאלה כדי לעשות חטאים, יצאתי מתוך מקום פלספני ושואל. המצוות פחות חשובות לי. לא אכפת לי לשמור שבת כדי לחיות עם מישהי שאני אוהב, אבל מאוד חשוב לי למשל שהילדים לא ילכו לשבת זכור, אני לא מעוניין שהם ישמעו שהם צריכים למחות עם אחר.
"אני לא דתי כל כך, אבל גם לא כל כך חילוני, אז בסופו של דבר לא ממש מרגישים את הפערים. אני יודע הלכה יותר טוב מאלישבע, אז אני עוזר לה לשמור שבת".
עד כמה היתמות היא גורם מחבר?
"אני לא יודע לענות על השאלה הזאת. היתמות של כל אחד מאיתנו היא חלק מהחיים שלנו, בהרבה דברים היא עצמה מזכירה לי את אבא שלי, זה מעורר געגוע".
הוא משער שכשיהיו להם ילדים הפערים הדתיים יהיו משמעותיים יותר. "אני מניח שיהיה דיון באיזה בית ספר הם ילמדו. אני מאמין שתהיה התחשבות הדדית, וברגע שהילד יוכל להחליט על עצמו הוא יבחר. בסופו של דבר אני מדבר את השפה הרוחנית, זו הסיבה שאנחנו מצליחים להסתדר. המחשבה שלי היא 'אני לא כמו האחר, ולמרות זאת אני צריך לתת לאחר להיות מה שהוא'. אתה לומד להתפשר ולהעצים את האחר למרות שהוא לא כמוך".
הוא מתגורר עם אלישבע באלקנה ובקרוב יחברו לשבט פרומן ויעברו לתקוע. הוא כבר לא מתעד את החיים, אך בזכותו אהרונסון מלמדת צילום: "יהודה הפך אותי למורה והכתיר אותי ככזו. לפני כן לא הדרכתי ולא לימדתי, אני ביישנית באופן עקרוני, אבל המפגש הפך אותי למורה לצילום".
כעת, כשהסרט הושלם והמשימה המשותפת הסתיימה, הם עדיין שומרים על קשר.
אהרונסון: "אני מחוברת ליהודה וגם לאלישבע. אנחנו חברים טובים, יהודה הוא בהחלט חבר שאני יכולה להתקשר אליו לשפוך את הלב".
פרומן (צוחק): "שמעתי שיש דיבור שתעברי לתקוע".
אהרונסון (צוחקת): "אני לא יודעת לגבי זה".
