יום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת. השחקן וודי אלן יושב לארוחת ערב במסעדה ניו־יורקית עם ראש עיריית ירושלים דאז ניר ברקת, ועם היועצת שלו לקשרי חוץ ברכי ספרונג. אלן וברקת אוכלים ממטעמי המסעדה, בזמן שספרונג מסתפקת בסלט קר. "וודי אלן הסתכל עליי ושאל למה אני לא אוכלת, הסברתי לו שאני אוכלת רק כשר, וש'הכול בסדר – אני מסתדרת'". אלן חשב רגע והשיב: "עוד שנייה נכנסת השבת, את מתכוונת לחזור לחדר המלון שלך ולאכול קוגל בחושך?". ספרונג מחייכת כשהיא נזכרת במפגש ההוא: "וודי אלן כתב עבורי בדיחה – בשבילי זה היה שווה הכול".
מטרת הפגישה הייתה לשכנע את הבמאי ההוליוודי להפיק סרט בירושלים. "אלן התעניין מאוד במה שקורה בארץ, ואפילו אמר לנו שלדעתו אנטי־ציונות היא האנטישמיות החדשה", מספרת ספרונג, "חזרתי למלון ברגל, לא יכולתי להתקשר או לכתוב לאף אחד. חשבתי לעצמי, 'זה באמת קרה לי?'. וזו סיטואציה שקרתה לי המון בתפקיד שלי בשנים האחרונות, למשל הקשר שהיה לנו עם אלי ויזל ז"ל ואשתו, עם הנרי קיסינג'ר ואחרים. לפעמים הייתי אומרת לניר בסוף ביקור בחו"ל: 'איך נסביר לכולם מה עברנו פה?' הוא אמר לי תמיד: 'עזבי, הם לא יאמינו'. לא יצאנו לתקשורת כל פעם או כתבנו הודעה לעיתונות. ידענו שמה שאנחנו עושים טוב לירושלים".
ספרונג (36) נשואה לארי, מהנדס תוכנה, ואם לשלושה בנים. היא מתגוררת בשנים האחרונות בריברדייל שבניו־יורק, ובקיץ הקרוב תחזור לישראל. בימים אלו היא מסיימת את כהונתה כמנהלת "המשרד לשותפויות בינלאומיות בירושלים", שמטרתו לגייס כספים עבור הבירה הישראלית. בתפקידה היא עבדה צמוד עם ברקת במשך חמש שנים. "הבנתי שאת התקשורת הזרה לא אעשה בצורה הכי טובה שיש, שאולי היו לפניי אנשים טובים יותר, אבל באתי עם דרייב ועם אג'נדה, וההצלחה הכי גדולה שלנו אלה דווקא אותם סיפורים שלא תקראו עליהם בתקשורת".
בסיורים בחו"ל, נפגשנו עם הדרגים הבכירים ביותר. "היינו נפגשים עם עורכים ראשיים של כלי תקשורת מרכזיים, כמו למשל עורך הניו־יורקר. העורך אולי לא יסכים עם ניר, אבל זו הייתה ההזדמנות שלנו לתדרך אותו על מה שקורה באמת בעיר שלנו. הרי בעולם מה ששומעים על ירושלים זה בעיקר פיגועים, דקירות, עניים, חרדים וערבים. פתאום הגענו עם סיפור על רנסנס תרבותי ששייך לכולם, העיר שיש בה יותר מוסדות דת מאשר כל עיר אחרת בעולם. עיר שאתה יכול לרוץ בה מרתון עם אנשים מכל הדתות, חרדים ודתיים, שהעיר היא של כל אחד ואחת מהם".
בלי ספר הוראות
אנחנו נפגשים בבית קפה ירושלמי. למרות העיסוק, ספרונג אינה ירושלמית מלידה. היא גדלה במושב מבוא־מודיעים שיוּשב מחדש על ידי הרב שלמה קרליבך וחסידיו מארה"ב בשנות השבעים, וזכה לכינוי "המושב". "זה המקום הכי לא רגיל שיש; זו הייתה ילדות מיוחדת ושונה", היא מעידה. הוריה התגרשו כשהייתה צעירה, והיא גדלה כבת יחידה עם אביה, שהתחתן מחדש כשהייתה בת שמונה. "אני לגמרי הבת של אבא שלי, וזה היה בשבילו גם לא פשוט לגדל אותי. תחשוב שהוא היה עולה חדש מניו־יורק, ובלי משפחה בארץ. מה שקרה זה שה'מושב' הפך להיות כמו משפחה אחת גדולה. כמובן שדיברנו באנגלית בבית".
כבת לחוזר בתשובה, החינוך שלה גם עבר תהפוכות: "התחלתי ללמוד במסגרות של חב"ד בלוד, כי כחוזר בתשובה זה מה שהוא הכיר". לאחר מכן למדה במשך שנתיים ב"בית יעקב" החרדי ביישוב חשמונאים, וסיימה את לימודיה באולפנת צביה שברחובות.
נקודת המפנה בחייה, ולטענתה מה שהתווה את מסלול הקריירה שלה, היו שנתיים של שירות לאומי. "בשנה הראשונה ריכזתי ארגון שנקרא 'קדמה' ליהודים אמריקנים שמגיעים לארץ לשנת ישיבה או מדרשה. בשנה השנייה שלי הייתי שליחה בלוס־אנג'לס. זה היה הלם תרבות בשבילי: כצעירה שגדלה במושב קטן, לעבוד בבית ספר בבוורלי־הילס, עם כל אותן משפחות משפיעות, זה משהו שפתח לי את הראש. זו הייתה החשיפה הראשונה שלי לקהילה יהודית חזקה, וההבנה שבאמת נוח להם שם. שאכפת להם מאוד מישראל ומהציונות, אבל שעלייה לארץ זה לא באג'נדה שלהם – זה היה בשבילי בית ספר".
במהלך השירות הלאומי היא גם פגשה את ארי, שהפך להיות בעלה. "חברתי אריאלה, שהייתה איתי בשליחות, ואני פגשנו שני חבר'ה דתיים שהיו בטיול אחרי הצבא לארה"ב, ויצא ששתינו התחתנו איתם. שני חבר'ה שגדלו בקטמון בירושלים, שהיינו צריכות כנראה לפגוש דווקא בארה"ב".
ספרונג חזרה לארץ ולמדה מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר־אילן. אחרי הלימודים היה עליה לעשות סטאז' בתחום התקשורת, ופנתה לחברים שעבדו בלשכה של אחד, בנימין נתניהו, בזמן שהיה באופוזיציה. "אופיר אקוניס היה אז הדובר של ביבי, והכרתי את ארי הרו, שאמר לי 'תעבדי עם אופיר בדוברות ותתחילי להכיר את העולם הפוליטי'. זה היה לזמן קצר, אבל הבנתי שזה לא בדיוק בשבילי".
בהמשך עבדה בחברת רודר פין (כיום "פין פרטנרס"), חברת יחסי ציבור ישראלית שמחברת בין חברות ישראליות לתקשורת הבינלאומית, ובין חברות מהעולם לישראל. התחנה המקצועית הבאה הייתה ארגון "פרזנט טנס", המקדם יזמות חברתית. היא התחילה לעבוד בארגון, וסיימה כעבור ארבע שנים כסמנכ"ל פיתוח עסקי. וכך היא הגיעה מצוידת היטב לתחנה המקצועית הבאה והמשמעותית בחייה.
זה קרה כאשר הוזמנה למשרדו של ניר ברקת, לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו כראש עיר. "היה לנו קליק מיידי", נזכרת ספרונג, "תוך שבועיים כבר הייתי יועצת קשרי החוץ שלו".
הכניסה לתפקיד התובעני לא הייתה קלה. "אין איזה ספר הוראות של 'כך תהיי יועצת קשרי חוץ של ראש עיר', בטח לא של ראש עיריית ירושלים. זו העיר הכי מדהימה, אך גם הכי מורכבת בעולם".
את עבודתה היא מגדירה כ"משרד חוץ קטן בתוך בניין העירייה". במסגרת התפקיד שימשה דוברת תקשורת זרה לעירייה, עבדה מול שגרירויות ומול אח"מים שביקרו בעיר ואף ניהלה את הנסיעות הבינלאומיות של ראש העיר. "היו צריכים להיות לדעתי עשרים איש במשרד הקטן הזה, אבל נאלצתי לעבוד עם מה שאפשר".
במקביל, החלה להכיר מקרוב את עולם הפילנתרופיה. "גיליתי שיש קהילה מחויבת מאוד לירושלים ברחבי העולם, שהייתה מעוניינת במיוחד לתרום דווקא לבירה הנצחית של ישראל. זה כאילו אקס־טריטוריה, מקום מיוחד שכולם נמשכים אליו. ניר יודע לדבר על ישראל ועל ירושלים בפני קהל בינלאומי, בצורה שבודדים יכולים לעשות כמותו. הרי ירושלים היא לא רק של ישראל ושל הישראלים, אלא של כולם. רבים מאוד רוצים להיות מעין 'מחזיקי המניות' של ירושלים, והתפקיד שלנו היה לאפשר להם להיות כאלה".
עם הזמן החלה לקבל פניות מאנשי עסקים ופילנתרופים מרכזיים מרחבי העולם, שביקשו לדעת כיצד יוכלו לסייע לבירה הישראלית. "נפגשנו עם בעלי קבוצות ספורט גדולות, בעלי חברות היי־טק, מולטי מיליונרים ומיליארדרים – כולם רצו להיפגש איתנו כדי להיות חלק מירושלים ולשמוע תדרוך של ראש העיר. הסתערנו על זה באופן טוטאלי". על הנסיעות עם ברקת לחו"ל מספרת ספרונג: "ניר עובד קשה, מתחילים בחמש בבוקר ומסיימים בחצות. את הבוקר מתחילים עם תדרוך ואולי גם עם ריאיון בתוכנית בוקר, ורק לאחר מכן ארוחת בוקר עם תורם פוטנציאלי. נפגשנו תמיד עם צעירים, ועם ראשי הקהילות היהודיות.
"תמיד היו אומרים לניר, מה תעשה עם העיר הזאת, ישנן הבעיות עם החרדים והערבים, והוא היה אומר, להפך, זה היתרון שלנו. זה לא באג, אלא תוכנה. זה מושג שהוא לקח מההיי־טק ויישם בירושלים. התחלנו לעבוד גם עם ראשי מדינות, והבנו שיש כאן פוטנציאל אינסופי שאף אחד לא מממש אותו".
"גיליתי שיש קהילה מחויבת מאוד ברחבי העולם, שהייתה מעוניינת לתרום דווקא לירושלים. זה כאילו אקס–טריטוריה, מקום מיוחד שכולם נמשכים אליו. הרי ירושלים היא לא רק של ישראל ושל הישראלים, אלא של כולם"
כמו מדונה וביונסה
במהלך הריאיון, ספרונג נשמעת לפעמים כאילו היא נואמת בעולם – היא מנסה להסביר בלהט למה ירושלים היא העיר המיוחדת בתבל. "כתב של רשת הרדיו האמריקנית הציבורית NPR אמר לי ולניר בפגישה: 'ירושלים היא כמו מדונה וביונסה, אתה לא צריך להסביר מיהן. זה המותג הכי חזק שיכול להיות'.
"ירושלים היא לא שחקנית קטנה, אלא כזו המשחקת תפקיד היסטורי. ניר היה יכול לפתוח את הבוקר בבורסה בניו־יורק, שם הוא לחץ על הפעמון המפורסם, אך במקביל גם להיפגש עם העיתונאי הבכיר פאריד זכריה מה־CNN ועם שלל עיתונאים יהודים".
חלק מהביקורים כללו כמובן גם מפגשים עם קהילות יהודיות: "יצרנו עבור יהודי העולם אפשרויות גישה לירושלים. הרי הם לא מבינים לרוב שירושלים היא עשרה אחוזים מאזרחי מדינת ישראל. שהיא העיר הכי חילונית, הכי חרדית והכי ערבית בישראל. ניר היה אומר להם 'אני אסביר לכם מה באמת קורה בירושלים'. הוא רצה לשבור סטיגמות. לשנות את הנרטיב על ירושלים".
היא יורה שמות של פילנתרופים יהודיים שברקת היה עמם בקשר באותן השנים – רק על קצה המזלג: "שלדון אדלסון, חיים סבן, לין שוסטרמן, רוברט קראפט, צ'ארלס ברונפמן – כל אחד מהם עם רקע פוליטי אחר. במקביל, היו המון תורמים שאנשים לא מכירים אותם, שהם דרג אחד פחות מאלה שהזכרתי. אני חושבת שהחוכמה היא דווקא ללכת לאותם תורמים – אלה אנשים שאכפת להם מישראל, ובניגוד לרון לאודר, לא כולם עומדים אצלם בתור".
ולצד הפילנתרופים האנונימיים, ספרונג כאמור נפגשה גם עם סלבריטאים. אחת המפורסמות ביניהן היא ג'וליה רוברטס, עימה נפגשה באירוע לזכר ניצול השואה המפורסם בעולם, אלי ויזל ז"ל. "העניקו פרס על שמו של אלי ויזל, ומי שאירחה את האירוע הייתה אופרה ווינפרי. זה היה אירוע קטן מאוד של 100 איש בספרייה ניו־יורקית. ג'וליה הייתה שם, וניגשתי אליה, התחלנו לדבר על ירושלים. הרי אלי ויזל היה חבר מאוד טוב של העיר, וחשבתי שבסיטואציה הזו זה היה בסדר. לדעתי היא פי עשר יותר יפה במציאות. היא מאוד התעניינה, שאלה שאלות ורצתה לשמוע".
סלבריטאי נוסף הוא ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, שאף על פי שהוא מדינאי הוא בהחלט מככב לא מעט במדורי הרכילות. "זה היה בלוויה של נשיא המדינה שמעון פרס ז"ל, וטרודו היה ממש טרי בתפקיד שלו, ובארץ לא ממש הכירו אותו. כיוון שהיו באירוע כל כך הרבה מנהיגים מוכרים, אף אחד לא ניגש אליו. עמדנו האחד ליד השני והתחלנו לדבר, כמובן שהשחלתי לו הרבה מאוד מידע על ירושלים. הוא היה מותק". את הפגישה של ברקת עם מלכת הטראש קים קרדשיאן ובעלה הזמר קניה ווסט היא נאלצה לפספס כי הייתה בחו"ל, אך דווקא התלוותה לראש העיר לפגישה עם השחקן אשטון קוצ'ר בלוס־אנג'לס, "לפני כמה שנים היינו בפגישה בלוס־אנג'לס עם אשטון. ישבתי בספה על ידו, והייתי צריכה לצבוט את עצמי. לא האמנתי שזה קורה. הוא לעס טבק ולא שמתי לב, באיזה שלב אמרתי לו 'יש לך משהו בשיניים' והוא חייך ואמר 'לא, אני לועס טבק'".
השחקנית שרון סטון וברקת זכו באותו הפרס לפני כמה שנים, ואז הייתה לו הזדמנות לדבר עם הכוכבת, וגם עם ברברה סטרייסנד. עוד היא מספרת כי "כשריצ'ארד גיר צילם את 'נורמן' בירושלים, היינו על הסט שהיה בהאנגר של 'תחנה ראשונה' שם בנו את השדרה החמישית. זה היה מרגש מאוד, במיוחד שהם צילמו בעיר".
חלק מהתרומות שהשיגה היו מאוד מאתגרות. "היו חגיגות מאה שנה לפדרציית ניו־יורק, והם חיפשו דרך לציין זאת בישראל. אמרתי להם בפגישה 'בואו לירושלים'. הצעתי שלושה פרויקטים והם סירבו בנימוס. הסברתי להם למה בכל זאת הם צריכים לרצות להשקיע אצלנו. דיברתי בדיוק את השפה שהם מדברים, על החזון שיש להם. הסברתי למה הם צריכים להשקיע בקמפוס של סם שפיגל וניסן נתיב – כי זה דבר שיהפוך את ירושלים לעיר שהם רוצים שהיא תהיה – כזו שמושכת אנשים מכל הרקעים. בסוף הם השתכנעו והשקיעו 20 מיליון דולר".
פרויקט נוסף שהיא מתהדרת בו הוא מרכז הספורטק שנחנך בשנת 2017 בעמק הארזים בירושלים: "ידעתי שהפילנתרופ רוברט קראפט מעוניין לבנות מגרש פוטבול תקני בירושלים, ולא יכולנו להגדיל את מגרש 'קראפט' שכבר קיים ליד גן סאקר, אז הצעתי לו לסייע לנו בבניית הספורטק החדש שיהיו בו מגרשים מקצועיים בשלל ענפי ספורט כמו כדורגל וכדורסל. אמרתי לו 'בוא תשקיע איתנו חמישה מיליון דולר. השאר היסטוריה. עכשיו הספורטק קרוי על שמו".
"אחרי הפגישה עם וודי אלן חזרתי למלון ברגל, לא יכולתי להתקשר או לכתוב לאף אחד. חשבתי לעצמי – 'זה באמת קרה לי?'. וזו סיטואציה שקרתה לי המון בתפקיד שלי בשנים האחרונות"
בין שני ראשים
בחמש השנים בתפקיד, נאלצה ספרונג להתמודד גם עם משברים ועם אירועים דחופים. "יום אחד אני מקבלת שיחת טלפון בחמש בבוקר. זה היה ראש הצוות של ראש עיריית ניו־יורק מייקל בלומברג, שסיפר לי שבלומברג נמצא במטוס בדרכו לישראל. היה זה בשיא מבצע עופרת יצוקה, והוא החליט לטוס לארץ במטוסו הפרטי כדי להביע הזדהות. ראש הצוות אמר שלרוב הם שולחים צוות מקדים שיכין את הביקור, ושהכול היה ברגע האחרון. הם אמרו שאין להם לו"ז וצריכים עזרה. אמרתי לו 'אני חוזרת אליך תוך שעה – אני על זה'. תכננתי לו את הביקור מא' ועד ת', וכמובן היה לי אינטרס שהוא יהיה בעיקר בירושלים, שיצטלם בכותל ושניר ילווה אותו לכל אורך הביקור". בלומברג היה בארץ סך הכול ארבע שעות, אך ספרונג שלטה באירוע.
איך אמא צעירה מסתדרת עם עבודה כה תובענית?
"החיים שלי משוגעים. אני יכולה לעשות אמבטיה לילדים ולקיים במקביל שיחה עם פילנתרופ בקנה מידה עולמי. נעלתי את עצמי כמה פעמים בשירותים כדי שיהיה לי שקט ואוּכל לנהל שיחה טלפונית חשובה. ההורים שלי גאים בי מאוד. נדב הגדול שלי כיום בן עשר, והוא תמיד אומר לי כמה שהוא גאה במה שאני עושה.
"זה עוזר ששלושת הבנים שלי אוהבים ספורט והרבה מהתורמים שאני בקשר איתם הם בעלי קבוצות ספורט. הילדים שלי הגיעו למירוץ פורמולה 1 בירושלים והבינו שאמא שלהם עוזרת לבנות מחדש את העיר. כמובן יש לי תמיכה של בעל מדהים. הוא הבין שאני עושה עבודה חשובה, וההורים שלו תמיד עזרו. הייתי יוצאת בשבע בבוקר וחוזרת בחצות, הייתי מגיעה לפעמים לבית הספר של הבן שלי והיו שואלים: 'אמא של מי את?'".
דמותה של ספרונג כל כך דומיננטית ומשכנעת, שהיא היוותה השראה לתפקיד שגילמה השחקנית נטע ריסקין בסרט "נורמן" של יוסף סידר. בריאיון עם ריסקין במקור ראשון, היא סיפרה על המפגש שלה עם ספרונג, שבו למדה המון ניואנסים קטנים. "אחד הדברים שברכי לימדה אותי הוא שהתיק שלך חשוב מאוד", סיפרה ריסקין, "התיק של העוזרים הוא סוג של סמל סטטוס, לפיו רואים אם אתה מישהו או לא. שנית, התיק הוא סוג של הגנה. כשאת נושאת תיק גדול הוא משמש סוג של חציצה והגנה ממי שבא מולך".
"סידר שוחח איתי על הדמות של היועצת בסרט ושאל אם אני מוכנה לאמן את נטע", נזכרת ספרונג, "היא הצטרפה אליי לפגישות והסברתי לה על התפקיד. זה היה כיף. היא שאלה אותי למשל איפה אני יושבת בחדר".
מפגש מעניין אחר היה לה עם השחקנית היהודייה־ישראלית־אמריקנית נטלי פורטמן. "תמיד אמרו לי שאני דומה לנטלי, ותמיד אהבתי אותה. שתינו נולדנו בבית החולים הדסה, ואנחנו אמריקניות־ישראליות. היא הצטלמה לסרט 'סיפור על אהבה וחושך' בירושלים, וכיוון שההפקה קיבלה תמיכה ירושלמית, היא נפגשה עם ראש העיר. כל כך התרגשתי מהפגישה, שבמעלית, כשהיינו רק אני והיא, אמרתי לה 'תמיד אמרו לי שאנחנו דומות', היא לא התלהבה כמוני, כנראה לא ראתה את זה".
לפני כשלוש שנים עברה ספרונג עם משפחתה לניו־יורק בשליחותו של ברקת, והחלה לעבוד בקרן למען ירושלים. "הבנו שיש עבודה רבה לעשות למען ירושלים והזדמנות לגייס כסף למוסדות ולפרויקטים בעיר. ניר אמר שלדעתו אנחנו צריכים נציג בשטח, להבין מה אותם תורמים רוצים, לשבת איתם כל הזמן. הפכתי להיות הנציגה של ירושלים באמריקה. עבדתי בשותפות קרובה עם כמה קרנות שהיינו בקשר איתן והקמנו מעין קרן שמטרתה הבאת פילנתרופיה נוספת לירושלים. היא פועלת ממשרדי קרן לייכטאג, ומשימתה העיקרית היא הבאת כספים לתחומים כמו ארכיאולוגיה, מוזיאונים, חינוך, תרבות, דתות ומוסדות תיירות. אף שקל לא הולך לעיר עצמה, אלא למוסדות הקיימים בה", היא מבהירה.
"התורמים מתלהבים מכך שאני יודעת איך לעבוד מול משרדי ממשלה בארץ, הם הרי לא יודעים איך לעבוד עם הבירוקרטיה הישראלית, אז אני פותחת להם דלתות". ספרונג גם הקימה מיזם שנקרא "המשרד לשותפויות בינלאומיות בירושלים", ודרכו היא מגייסת כספים. "אני בקשר הדוק עם העירייה והצוותים שאחראים על כל התחומים, אני בעצם גורמת לכל מנהלי התחומים בעירייה לחשוב איפה צריך לגייס כסף".
היא מעריכה שבמהלך שמונה השנים שבהן היא עובדת עבור העירייה וכעת בקרן למען ירושלים, היא סייעה בגיוס 100 מיליון דולר לפרויקטים שונים בבירה. "אנשים לא יודעים שפרויקטים עירוניים כמו פארק המסילה או האקווריום מומנו על ידי תורמים מהעולם, כך גם טיילת ארמון הנציב או מוזיאון הסובלנות שנבנה כעת בעיר".
לפני קצת יותר מחצי שנה נבחר ראש עיר חדש לירושלים, משה ליאון. ספרונג, אשת אמונו של ראש העיר היוצא ברקת, מצאה את עצמה בפרשת דרכים. "משה בא עם המון ניסיון, בשנים שלו באופוזיציה הוא הוכיח שהוא בא להכיר וללמוד את העיר. יש לו יכולות בין־אישיות מדהימות. הייתי איתו לאחרונה בסיור בארה"ב בשדולת איפא"ק ובבתי ספר יהודיים לאחר מכן. למדתי שראש עיריית ירושלים, לא משנה מי הוא, יהיה רוק סטאר בביקור בעולם. למרות שניר מאוד מחובר לאמריקניות ומשה לא – זה לא באמת היה משנה, היה צריך לראות את הכבוד שהוא קיבל שם, וזה אומר הרבה על התפקיד. משה מוציא אל הפועל הרבה דברים שהיו בחזון של ניר, וזה מקסים לראות.
"הבטחתי למשה שאסייע לו בתחילת דרכו, ושאני כאן בשביל ירושלים, לא משנה מי יהיה ראש העיר. הייתם צריכים לראות אלף ילדים יהודים מקבלים אותו עם דגלי ישראל בבית הספר היהודי של הקהילה הסורית בניו־יורק. הוא הסתכל עליי כשנכנס לבית הספר, ולדעתי רק אז הבין מה גודל התפקיד שלו. הרי הילדים האלה לומדים כל יום על ירושלים, ופתאום ראש העיר, הסמל של העיר הזאת מגיע אליהם. הוא סוג של ראש עיר של העולם היהודי".
היא מנסה לאפיין את ההבדלים בין שני ראשי הערים: "ניר מאוד עסקי ולמשה יש פן מאוד אישי. כל אחד מהם יצליח כי זה תפקיד שכולם רוצים לראות בהצלחתו; אני, התושבים והעולם היהודי. לא היה אחד שלא רצה להיפגש איתו. אף אחד לא אומר לא לראש העיר ירושלים".
אבל אחרי שנתיים וחצי בניו־יורק, משפחת ספרונג חוזרת ממש בקרוב לישראל. "היה לי מדהים לחיות בקהילה היהודית, הילדים שלי לומדים בבית ספר SAR שיש המון מה ללמוד ממנו. זה בית ספר שכל האח"מים ביקרו ויבקרו בו כיוון שהוא בניו־יורק, אבל אני רוצה שהבן הגדול שלי יהיה יותר ישראלי מאשר אמריקני".
עתידה המקצועי לא לגמרי ברור, אבל יש לה כמה הצעות בתחום ההתמחות שלה. "אמשיך לעבוד עבור ירושלים – לא משנה באיזה תפקיד", היא מבטיחה, "תוציא את הבחורה מירושלים, אבל לא תצליח להוציא את ירושלים מהבחורה".
