היי אייל, אז בוא ספר לי על עצמך קצת.
"אני חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, חיברתי את הספר "להמציא מחדש".
אתה אומר שכל אחד בעולם צריך שיהיה לו "נאום שתי הדקות" בנושא שהוא יכול לדבר עליו עם עיניים בורקות. ספר לי על הנאום שלך.
"לדבר על איך חיים בעולם משתנה ומגיעים ליכולת ליהנות, להפיק חיים משמעותיים ולהמציא את עצמנו מחדש תוך כדי תנועה. זה קשה במיוחד לאנשים שהתרגלו לראות בשינוי ובחוסר ודאות משהו מסוכן ומטריד. זה החזון".
תשמע, לי יש ילדים קטנים בבית, אני שואלת באמת איך החזון המאוד יפה שלך יכול לפגוש אותי, אמא שברוב הימים צריכה לתפעל ארוחות ערב ומקלחות לבד. לא תמיד נראה שיש אפשרות להתעלות מעל ל"הורות התפעולית".
"בוודאי שיש אפשרות. אין אפשרות אחרת. אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהל בהורות שלנו כאילו היא מין רצף של 'טו דו ליסט', חייבים למצוא פתרונות יצירתיים משלנו לאיך אנחנו נהנים הרבה יותר. ההורות מאוד התבלבלה. אי אפשר לדבר על החינוך בלי לדבר על ההורות. הורים לא פעם מדברים בגנות בית הספר 'שהרס את היצירתיות', אחר כך מאשימים את הטלפונים הניידים שפגעו בקשב או את המסך, אבל נוטים לשכוח שהכול מתחיל בבית – ערכים וגמישות מחשבתית שהילד מקבל או לא מקבל בבית. אנחנו הרבה יותר יצירתיים ושובבים ומצחיקים וספונטניים ובעלי דמיון מאשר איך שאנחנו מתנהגים כשאנחנו בבית. איכשהו הורים מקבלים בבית את הפרצוף המשימתי, ומי שנפגע אלו בראש ובראשונה הילדים שלנו – כי אין הומור וספונטניות כפי שיש כשאנחנו במיטבנו בעבודה, באמצע העשייה. הילדים לא רואים את זה. ולכן אני קורא להמציא את ההורות מחדש. זה מפעל אישי של ההורים והילדים".
אתה נותן דוגמה למנהלת מוצר שתבדוק את כל ההיבטים והזוויות והמיקומים האפשריים כדי שמוצר יימכר טוב יותר, אבל לא תקדיש את עשירית המחשבה הזו על איך תיראה ההורות שלה.
"אנחנו נשבור את הראש על הטיול הקרוב, על העבודה, על המוצר שמשווקים, וכמעט לא נקדיש זמן לשאול את עצמנו מהם הערכים הכי בסיסיים בהורות ובמה אנחנו מאמינים. לכן נגררנו לסגנון הורות מאוד טכני. אנחנו לא נהנים, והילדים לא מקבלים מאיתנו מה שהם צריכים. ברוב בתי הספר לא מפתחים את התשוקות של הילדים, ובמקום שנשלים מה שהם לא מקבלים בבית ספר, אנחנו עושים העתק־הדבק לבית. לפעמים יש אפילו יותר כללים בבית. אני מנסה להעיר הורים. להוביל אותם יחד איתי במסע שלי".
זאת באמת המטרה של ההורות שלנו – שאנחנו והילדים ניהנה יותר?
"זו לא הנאה הדוניסטית, אלא הנאה כמו ההתפתחות שאת ובעלך צריכים לעבור כדי לגלות את עצמכם. חייבים לתת מקום ליצירה ולהתפתחות אישית, גם בתוך ההורות. אנחנו קודם כול אנשים סקרנים ולומדים עם הרבה חזיתות – שבאחת מהן אנחנו הורים. אסור לצמצם את מי שאנחנו לרשימות של מטלות. יש לנו זכות וחובה להמשיך להתפתח".
קורה לי לא פעם שאנשים מתפלאים שאני אמא, כי יש להם תמונה מאוד ברורה על איך נראים הורים.
"זה מאוד נכון. יש לנו דימוי מאוד נוקשה ויש מחשבה שברגע שאנשים הפכו להיות הורים הם חצו גבול. באופן לא מודע, אם אתה הורה, אתה כבר לא חלק מהעולם הצעיר והמתפתח. חייבים להפסיק לחשוב בשחור־לבן. אנחנו כל הזמן מחלקים לדתי־חילוני, ימני־שמאלני, דור ה־y, דור ה־x, כאילו אין ספקטרום מטורף של הדברים. העיקרון אומר שצריך כל הזמן לחפש את המודל האישי היצירתי שלנו, של גם וגם ולא או או. הורות סמכותית וגבולות זה לא אחראי, זה לא מה שהילדים צריכים לקבל. הם צריכים השראה ולהאמין בעצמם".
אבל איך אפשר להיות הורים בלי כללים?
"צריך להבדיל בין הורות של כללים להורות של ערכים. אם את בוחרת בהורות של כללים, את כל היום תתעסקי בתפעול ותאמצי כל מיני שיטות הורות. ההבדל בין כלל לערך זה דבר מאוד פשוט – כלל זה משהו שאני אומר לעשות ולא עושה בעצמי וערך זה משהו שכולם עושים אותו בבית. ברגע שאת אומרת לא לגעת בחשמל, לכולם ברור שלא נוגעים. את לא מותשת מלהגיד 200 פעם לא לגעת בחשמל – זה חיים ומוות ואת מאמינה בזה, אבל אם את אומרת דברים מתוך אשמה או פיצוי או כי קראת – שם מתחילות הרעות החולות, הבלבול וההתשה והשחיקה. אם נרוץ מכלל לכלל, ההורות תמשיך להיות מתישה. לעומת זאת יש ערכים שכולם מתנהגים לפיהם, כי לכולם ברור מגיל קטן מָהם.
"צריך לבחור חמישה־שישה חוקים שאתם וילדיכם מקיימים, וזה חלק מהערך שלכם. ביום שאת מבינה בדיוק מה הערך שלך כמו איש שיווק שמתעסק במוצר, אז הכול ברור. יש לי ערך שהילדים שלי ילמדו אנגלית, אז אני והם לומדים ואין ויכוח. אבל אם אני אומר להם לא לראות טלוויזיה ורואה בעצמי או מתעסק כל היום בטלפון, סביר להניח שאתקל בהתנגדות וייווצרו מלחמות".
"מי אמר שאמא טובה חוזרת הביתה לפני האור? מי אמר שאבא טוב חוזר הביתה לפני שהילדים הולכים לישון? הכול מלא בציפיות ובאמיתות ואין מקום בהורות להמציא את עצמך, וזה עומד בניגוד גמור לאופן שבו שאנחנו מתנהלים בעבודה"
אתן דוגמה למשהו שמעסיק אותי לאחרונה. הבת הקטנה שלי משקרת שקרים קטנים כאלו, משהו ברמה של 'לא קיבלתי מסטיק' כדי להשיג עוד אחד, ותהיתי האם אני צריכה להכחיד את ההתנהגות הזו כי הרי "אסור לשקר" וצריך לחנך ילדים שלא ישקרו, או להעריך את התחכום והמניפולציות שהיא לומדת לעשות ולהניח לה.
"שקרים הם חלק בלתי נפרד מההתפתחות של הילדים שלנו, ואפילו חלק הכרחי של בדיקת גבולות ובוחן המציאות. בתוך עולם השובבות אני לא מנסה להיות צדקן או להיות צדיק יותר מהאפיפיור. אני שוב חוזר לעניין של הערך – אם בשקר יש חינניות והוא לא תוקפני – למה לא לאפשר את המרחב הזה – למה לפחד מההומור ומהשובבות? אם תבואי ותגידי לי 'תשמע, זה מה שאני מאמינה, זה חלק מהאג'נדה שלי, אני אף פעם לא משקרת', אז בסדר גמור, אבל האם אמהות לא משקרות שקרים לבנים ובתדירות די גבוהה?"
אחד הערכים שלך זה לעבור דירה כל ארבע שנים, אז מתי אתם אמורים לעבור שוב?
"אנחנו כרגע בהרצליה כבר שלוש שנים, מה שאומר שתוך שנה אנחנו אמורים לעבור דירה".
זה לא קיצוני קצת? מה קורה אם הילדים שלך, שהם כבר לא כל כך קטנים ובטח יש להם אמירה בבית, אומרים 'אבא, זה נחמד מאוד שאתה מנסה לפתח את החשיבה היצירתית שלנו אבל אין לנו כוח יותר לעבור דירה'?
"ההחלטה לעבור למקום מסוים היא בחירה משותפת. לא נעבור למקום שהילדים לא רוצים. אנחנו באים לעיר או לשכונה מסוימת, מסתכלים מסביב ומחליטים ביחד, וככה עשינו איתם מגיל קטן. אנחנו כל הזמן חושבים על זה, מגיעים למקום ושואלים את עצמנו האם היינו רוצים לגור פה, וזה דבר שמשנה את כל ההסתכלות על כל מקום שנגיע אליו, אבל לא נעבור כווטו. יש עיקרון לעבור וצריכה להיות סיבה טובה לעבור. למשל עברנו מת"א להרצליה הצעירה, אז אפשר לשכור בית גדול יותר ואפשר לגדל כלב. בגלל שכך זה נעשה, הם מתרגלים לעניין הזה של מעברים והם מסתקרנים בעצמם: "לאן בא לנו לעבור יחד?".
"הרעיון זה ששינוי זה לא דבר מפחיד אלא בעל פוטנציאל לגילויים חדשים. מעבר לזה אנחנו מקפידים לעזור להם לשמור על קשרים ממקום המגורים הקודם כולל להשקיע בזה ולהסיע אלינו את החברים למשל. ישראל היא קטנה, סך הכול מדובר על מרחקים אפשריים. אם שומרים על קשרים חברתיים ומערבים את הילדים בבחירה, הסיפור של המעבר הופך למשהו אחר – מין ריענון משפחתי כמעט מתמיד".
אין מה לומר, זה נשמע באמת ייחודי מאוד. אבל יש מצב שזה לא מתאים לכולם, אז ננסה לדבר על העיקרון הזה של לנער את החשיבה על דברים שהתרגלנו לחשוב עליהם רק בדרך אחת.
"'הורה צריך' – אני שואל, מי אמר? יש כל מיני הנחות יסוד שצריך לבחון מחדש. מי אמר שאמא טובה חוזרת הביתה לפני האור למשל? מי אמר שאבא טוב חוזר הביתה לפני שהילדים הולכים לישון? הכול מלא בציפיות ובאמיתות ואין מקום בהורות להמציא את עצמך, וזה עומד בניגוד גמור לאופן בו אנחנו מתנהלים בעבודה. תראי כמה הורות מפגרת מאחור – מישהו בא ואמר לי ככה השיטה, ככה תעבדי? איך יכול להיות שהעבודה כל כך מתקדמת לעומת ההורות? זה אבסורד. ההורות מתרחקת מהאינטואיציה, וברגע שזה קורה מתחילים לעבוד עם רגשות אשם וטבלאות בעד ונגד, וזה הפוך מכל מה שצריך. במקום שאת תרוויחי את עצמך והם אותך – הילדים מקבלים גרסה חיוורת שלך. זה מה שקורה עם כל שיטות ההורות".
אתה אומר לי לזרוק את כל החברות בפייסבוק עם שיטות ההורים של 'בואי לקפה ותרגישי את השינוי בבית', ופשוט להתחיל להכניס את מוטיב הבחירה להורות שלי?
"אני אזהר בכבודם של אחרים אבל מה שאני בסך הכול מבקש זה שהורים יחשבו בעצמם. ההורות היא אתגר, אין ספק, אבל במקום להתמודד איתו אנחנו נכנעים מראש ולא מנסים לתת תשובות בעצמנו לשאלות מאוד פשוטות, כמו מה זה אומר עבורך להיות אמא טובה או אבא טוב? לא מה אמרו, מה ציפו, מה מקובל. כשאת תשאלי את השאלות האלו, תראי שתתייחסי לדברים האלו אחרת לגמרי וההורות תהפוך מנטל וממשהו מאיים למשהו אחר לחלוטין".
דיברת קודם על "הגם וגם וגם" – אבל אצל רוב ההורים כמוני, הציפייה הזו של להיות אמא טובה וגם קרייריסטית מולידה הרבה רגשות אשם, כי אנחנו לא מצליחים תמיד לעשות את הגם וגם.
"אשמה הורית תופסת מקום נכבד בהורות שלנו. בספר שלי יש חלק נרחב שמתעסק באשמה הורית וסוקר מחקרים שסותרים את הנחת היסוד שהורים שמבלים יותר זמן עם ילדיהם הם בהכרח הורים טובים יותר. אנחנו באמת לא יכולים להספיק הכול – ולכן אנחנו צריכים להבחין בין עיקר לטפל, ולזהות את ה'מאני טיים' של ההורות שלנו – ובזמן הזה נבלה בשקט ביחד, נשוטט, נתחבק וניהנה".
בוא נדבר רגע על שיעורי בית. כמו שאתה מפרק את האקסיומות של ההורות הטובה, אתה מאתגר גם את החשיבה על בית הספר, ומתנגד באופן די גורף לשיעורי בית.
"אני בעד ללמוד לשנן אם צריך, אבל לא באופן נוקשה וחסר טעם כמו שיעורי בית, אלא דרך חיבור של מוטיבציה פנימית, דרך הבנה של למה אתה עושה את מה שאתה עושה. אני עורך מחקר בחיפה על בית ספר ללא שיעורי בית בכלל. בודק את ההישגים לפני ואחרי, עם שיעורי בית ובלי, מה עושים עם שיעורי בית ומה עושים במקום. התוצאות מדברות בעד עצמן".
אני מניחה שהביקורת המיידית שתשמע היא ש"אי אפשר שהכול יהיה בהשראה, חייבים כללים".
"אף פעם לא אמרתי שהכול מדהים וזורם. הדברים לא מושלמים. רק במקומות קרים יש חיים סטריליים. זה בסדר שיש תסכול ורגעים קשים, זה חלק מהחבילה. אושר זה לא הנאה ולא רגעים, אושר זה משהו שיש לו רמת משמעות. אני רוצה לפקוח את העיניים, לא ללכת אחרי קלישאות, אחרי פחדים וחשיבה אוטומטית, ולא לכלוא מאחורי סורג ובריח את האינטואיציה. בסוף זה מאוד מעניין מה שאני אומר, אבל עם כל הכבוד, יותר מעניין מה אתם חושבים".
