שלום ד"ר אנאבלה, אני חושבת שהרבה אנשים ששומעים "שיטת אדלר" יחשבו לעצמם, נו, אדם שחי לפני מאה שנים, מה הוא יודע על חינוך בעידן שלנו?
"הדברים שאדלר דיבר עליהם רלוונטיים גם היום, כי למרות שאנחנו חיים בעידן אחר לגמרי, יש דברים עקרוניים שלא השתנו. אדלר הסתכל על האדם ושאל מהם האתגרים שלו על כדור הארץ, מהן משימות החיים שלו ומה עליו לעשות כדי לשרוד ולשגשג ולהגיע לחיים משמעותיים, מלאים ומועילים. הוא זיהה שלוש משימות עיקריות שיענו על הצרכים האלו והן עבודה, אהבה וחברה. מטרת החינוך היא לפתח את התכונות, הכלים, המיומנויות וההרגלים שיעזרו לילד להתמודד בצורה מיטבית עם המשימות האלו.
"היום, לצערנו, הורים הם כבר לא אנשים טובים שמגדלים ילדים, אלא הפכו למושא של רדיפה בגלל הטעויות שהם עושים. החינוך תפס כיוון שבו עושים הפרדה בין הילדות לבגרות: מתייחסים לילדות כאל תקופה קסומה שבה הילד בעיקר צריך להיות מאושר, ויום אחד כשיהיה גדול אז הוא יתמודד עם הקשיים. זו תפיסה מאוד רחבה בחברה, שבמרכזה ההנחה שלילד צריך להיות כיף ונוח. זה מה שהורים מרגישים היום באופן אינסטינקטיבי".
אני מזהה נימת ביקורת בקול שלך?
"נכון מאוד, כי יש פה החמצה גדולה. מפספסים את זה שתקופת הילדות היא הכנה לחיים. כמובן שלילד צריך להיות טוב ולכן צריך לטפח אותו, אבל מפה ועד מניעת תסכולים והתמודדויות, יש הרבה מרווח. אנחנו מגדלים ילדים שהופכים למבוגרים שתמונת העולם שלהם היא שהם מרכז העולם, ושדברים אמורים להיות כיפיים. אין להם שום הבנה מהם החיים והעולם. כדי שלאדם יהיה טוב הוא צריך לעבוד קשה, וכדי שעבודה קשה לא תהיה מבאסת הוא צריך חוסן שיאפשר לו להתמודד עם הקושי ויאפשר לו להפוך את החיים למשימה מרתקת, מהנה ומשמעותית".
מה שאת אומרת מוביל אותנו לספר החדש שלך "לקפוץ למים". מה החידוש הגדול של הספר?
"אני שמה את ההימנעות והפסיביות במרכז. זו המגפה של הדור שלנו. ילדים מתייאשים, מפסיקים לחתור אקטיבית ומפסיקים לשאוף ולהתנסות. זו מגפה לאומית. צעירים רבים סובלים מקושי הולך וגדל ליצור לעצמם חיים טובים, מפני שחסר להם החוסן הנפשי שנדרש בשביל התמודדות עם משימות החיים".
נלך רגע צעד אחורה, מהי בדיוק ההימנעות הזו שאת מתארת כמגפת הדור?
"הימנעות היא בריחה ממילוי משימות, מפתרון בעיות, מעימות עם אתגרים ומהגשמת מטרות וחלומות. ומה שצריך לומר זה שהבחירה בהימנעות לא נובעת מעצלנות או מסירוב אותנטי של אדם להשתתף במטלות החברה – או אם תרצי, במשחק החיים – אלא היא בעצם אסטרטגיית הגנה, שנועדה לשמור על תחושת הערך של אדם בחברה הישגית ותחרותית, שבה עמידה בציפיות מופרזות היא תנאי לקבלת הערכה. כשהתחרות הופכת בלתי נסבלת, יש מי שיעדיפו להימנע מעשייה מאשר להיכשל".
כלומר אנחנו חיים בחברה הישגית מדי, שמודדת אנשים במדדי הצלחה מאוד מסוימים, עד כדי כך שאנשים יעדיפו לא לנסות כדי לא להיכשל ולהיחשב עדיין כמוצלחים?
"בדיוק ככה. אדם מעדיף לשמור על האפשרות. לכאורה כל עוד הכישלון לא הוכח, 'חזקת החפות' עומדת לו תמיד. הוא יכול להגיד לעצמו 'אם הייתי רוצה, בטוח הייתי מצליח', ככה הוא בעצם נהנה מאיזושהי הילה לא בהכרח מוצדקת, שבעזרתה הוא שומר על תחושת הערך העצמי שלו מוגנת ועטופה".
טוב, ברור שאף הורה לא באמת רוצה לגרום לילד שלו לשמור את הפוטנציאל הלא ממומש שלו בכספת, אז חשוב שנבין איזו התנהגות הורית עלולה לייצר אצל הילדים שלנו התנהגות נמנעת?
"יש שתי אפשרויות. הראשונה היא הפינוק הנפוץ בגידול ילדים. הפינוק גורם לילדים לחשוב שהכול קורה בקלות. השנייה היא ביקורת רבה מדי מכיוון ההורים, שהתולדה שלה זה ילדים שלא מאמינים בעצמם".
כן? נשארו עוד הורים ביקורתיים? הילדים של כולנו לא "מקסימים", ו"נסיכים", ו"מושלמים"?
"אלו שני קצוות – פינוק יתר וייאוש יתר. תשמעי איך הורים מדברים עם הילדים שלהם – מצד אחד 'אתה גאון', 'אתה הכי יפה בעולם' – סופרלטיבים שלא קשורים לעולם, שיש להם נזק ממשי כי הם יכולים לטעת בילדים תחושה שרק אם הם ממלאים תנאים מסוימים כמו הצטיינות או מיוחדות, יש להם מקום בעולם, ואם הם לא 'הכי' זה לא שווה שום דבר כי הרי כל ילד חייב להיות 'מיוחד! ומדהים!'. מצד שני יש המון ביקורת כשאנחנו כועסים. 'פשוט אי אפשר איתך!', 'קרצייה', 'עצלן'. זו לא ביקורת עניינית על משהו שהילד עשה לא בסדר".
לא נעים לשמוע את זה ולא נעים לקבל מראה כזו לדור ההורים הנוכחי שאני חלק ממנו.
"בעידן שאני גדלתי בו, לפני כל הגילויים על הילדות, החינוך נעשה באופן מובהק על ידי ביקורת וכפייה. זה היה דור ההורים הקודם, והוא נחשב לעידן האוטוקרטי בחינוך. מורים היו מכים תלמידים בסרגל, היו פרסים ושבחים למי שעומד במטלות, ועונשים, ביקורת והשפלה היו צפויים למי שלא עמד בהן".
ההבדלים הבין־דוריים בעצם עוזרים לנו להבין שאנחנו בעיצומה של תנועת נגד, ולכן הפינוק נפוץ כל כך? על מכות בסרגל רק שמעתי מהאחים הגדולים שלי, אבל גם בני דורי שלא חוו אלימות כזו, גדלנו עם סמכות הורית ואולי גם פחד, והפכנו להורים שכמעט אין להם סמכות. אנחנו מגדלים את הילדים כמרכז חיינו אבל ברגע שמשהו לא הולך אנחנו צועקים עליהם כמו שההורים שלנו צעקו עלינו. זה כמו המחאה בלי כיסוי, הם לא מאוד מתרגשים מהצעקות שלנו.
"הפינוק הוא אחד מתוצאות תנועת הנגד הזו. אבל אובדן הסמכות ההורית קשור גם לעובדה שאנחנו חיים בעולם מושגים חדש. הורים לא רוצים לגדל ילדים 'צייתנים', כפי שבעבר כיוונו בחינוך, והורים לא רוצים שילדיהם יפחדו מהם. הם רוצים להשיג שיתוף פעולה. תראי, גם אם היינו רוצים להחזיר את הסמכות ההורית מהעבר, לא נצליח לעשות את זה ולכן צריך לדבר על מנהיגות הורית.
חזון ההורות הדמוקרטית עדיין בתוקף ואתגר ההורות בעידן זה, הוא ללמוד דרכי חינוך מתאימות להגשמתו. אגב, אני לא שותפה לביקורת הגורפת על דור ה־Y. יש דברים מדהימים ויש דברים לא טובים, וגם צריך לזכור שלא הכול קשור להורות. יש דברים שקשורים לשינויים שעבר העולם מבחינה טכנולוגית־דיגיטלית".
"ילדים גדלים בוואקום שייכותי – מצלמים אותם אבל לא רואים אותם. ילד אומר 'אמא תראי!' והאמא לוקחת את הטלפון כדי לצלם ועורכת את התמונה באינסטגרם ושולחת לכל המשפחה בווטסאפ. כל כך רוצים להיראות וכל כך רוצים לייקים, ומבפנים אין הרגשה שרואים אותי ושאני חשוב"
ספרי לי על זה, אתמול ישבתי בגינה, השארתי את הנייד בבית כי אני בתהליכי גמילה ושתי האמהות שלצדי רוב הזמן היו שקועות בסמארטפון. כאב לי לראות את זה, בעיקר כי הבנתי שגם אני נראית ככה.
"אני רואה את הדבר הזה בדאגה עמוקה. העולם אמנם השתנה, אבל אם יש משהו שלא השתנה זה הנפש. הנפש צריכה קודם כול שייכות. תחושה שאני רצויה, אהובה ומסוגלת. וכשלא מסתכלים עליי אני לא יכולה להרגיש משמעותית וחשובה. ילדים גדלים בוואקום שייכותי – מצלמים אותם אבל לא רואים אותם. ילד אומר 'אמא תראי!' והאמא לוקחת את הטלפון כדי לצלם ועורכת את התמונה באינסטגרם ושולחת לכל המשפחה בווטסאפ.
כל כך רוצים להיראות וכל כך רוצים לייקים, ומבפנים אין הרגשה שרואים אותי ושאני חשוב. השנים הראשונות, זה הזמן הקריטי ליצור אצל הילדים תחושה של שייכות ומסוגלות על ידי אינטראקציה. הבאתם ילדים לעולם? תכף הם יגיעו לגיל ההתבגרות ולא יסתכלו עליכם, צריך ליהנות מהילדים".
"ילדים גדלים בוואקום שייכותי – מצלמים אותם אבל לא רואים אותם. ילד אומר 'אמא תראי!' והאמא לוקחת את הטלפון כדי לצלם ועורכת את התמונה באינסטגרם ושולחת לכל המשפחה בווטסאפ. כל כך רוצים להיראות וכל כך רוצים לייקים, ומבפנים אין הרגשה שרואים אותי ושאני חשוב
את חושבת שאנחנו לא נהנים מהם מספיק?
"אני לא בטוחה שההורים מרגישים את ההנאה, אלא בעיקר את הנטל".
זה עצוב. אני אזכור את המשפט הזה בפעם הבאה שאהיה עם הילדים בגינה. אם אני אחזיר את השיחה לאדלר, אחד הדברים הבסיסיים שהוא אומר זה שכל דבר שאנחנו עושים נובע מזה שאנחנו רוצים להרגיש שייכים. איך האמירה הזו מתקשרת להורות?
"הורות בבסיסה מעניקה לנו ערך ותחושת שייכות. קודם כול בעצם זה שאנחנו מביאים ילדים לעולם אנחנו יוצרים גרעין יסודי של שייכות שנותן לנו משמעות. עכשיו, אחרי שהבאנו את הילדים לעולם, המשימה הגדולה שלנו היא להכין אותם לחיים על ידי כך שנצייד אותם במיומנויות, בהרגלים ובתכונות שיאפשרו להם להתכונן למשימות החיים".
אנחנו מדברות על התפקיד ההורי להכין למשימות החיים, אז מה צריכים הורים לעשות כדי לעזור לילדיהם לפתח אקטיביות מול העולם, כדי שלא יהפכו חלילה לילדים נמנעים ואז למבוגרים נמנעים?
"הורים צריכים לזכור שיש רק שני סוגי חיים שהם יכולים להציע לילדים שלהם: חיים קשים או חיים רעים. אני מניחה שכולם שמים לב, בשלב כזה או אחר, שהחיים לא קלים. החיים דורשים מאיתנו אינסוף משימות ומזמנים אתגרים רבים. למעשה חיים קשים הם החיים הרגילים.
החדשות הטובות פה הן שהחיים קשים פחות למי שפוגש את משימות החיים באופן אקטיבי. לילדים שלא אומנו לקחת אחריות, להתארגן, להשקיע או לדחות סיפוקים, יהיה מאוד קשה עד בלתי אפשרי להיות עצמאיים".
תני לי דוגמה מהיומיום של כולנו לפיתוח התנהגות נמנעת.
"מה שקורה היום זה שאם ילד שוכח את הסנדוויץ', אמא שלו תאחר לעבודה ותלך להביא אותו, ואז במקום שהילד ילמד לקח, ההורה משתכלל בלשרת את הילד. זו סתם דוגמה קטנה אבל היא מדגימה מצב שבו אין פה נשיאה באחריות למעשים ואין שכלול של היכולת לבחור בחירות טובות".
כשאת מתארת את זה ככה, זה נשמע מפחיד כי אני בטוחה שאין הורה אחד שלא יגיד "היי! זה בדיוק מה שעשיתי אתמול או שלשום או לפני שבוע או חודשיים".
"הורים יוצרים עבור ילדיהם את הסדר של העולם, והסדר הזה מתבטא בגיל הילדות גם דרך משימות פשוטות מאוד. צריך לאמן את הילדים לשיתוף פעולה ולא לכך שמוותרים להם ועושים את הדברים במקומם. לאט־לאט משימות החיים הופכות לקצת יותר מאתגרות מלזכור לקחת את הסנדוויץ' לבית הספר. על רגל אחת אומר שהשיטה של אדלר מושתתת על אידיאולוגיה של חופש עם סדר, שבעזרתה הורים יכולים להצליח לגדל ילדים שיהיו בריאים ומועילים לחברה".
