"במערכת החינוך התבססו חוסר אמון ופחד"

נעים מאוד נעה, ספרי לי מה את עושה.
"אפשר לענות על השאלה הזו בכמה דרכים. דרך אחת לתאר את מה שאני עושה זה להגיד שאני עושה בלגן בסדר ואחר כך סדר בבלגן. אפשרות שנייה היא לדבר על מקום העבודה שלי כאן, ביישוב גבעות שבגוש־עציון. המקום הזה נקרא סדנת שילוב והכוונה שלנו פה היא לתת לאנשים עם מוגבלויות או צרכים מיוחדים, כמה שיותר כלים להשתלב בעולם הנורמטיבי. בזה נמדדת ההצלחה שלי. עד כמה הדבר שאקנה להם ירחיב להם את החיים כבוגרים. למי שיש טוש בצבע אחד בקלמר, הוא יוכל לצייר רק בו – אין לו בחירה. המטרה שלי היא שהתלמידים יציירו את ציור החיים שלהם בצורה הכי צבעונית".

מה הדרייב שלך להתעסק דווקא באוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים?
"לא כיוונתי לזה באופן מיוחד, אבל אני שמחה מאוד בבחירה הזו. הכול התחיל מהרצון, מהכבוד ומההערכה הגדולים שלי לאנשים עם מוגבלויות, כי אם אני הייתי במקומם, לא הייתי יודעת אם הייתי יכולה להילחם ככה על החיים שלי, כל יום מחדש לשאת את השק הזה שהם סוחבים. אני הייתי מתבכיינת המון. לא היה לי כוח לקום בבוקר".

ואיך את בעצם עוזרת לחבר'ה שלך לקום כל בוקר מחדש?
"מה שמנסים לעשות בדרך כלל בבתי הספר של החינוך המיוחד זה להיות כמה שיותר דומים לבתי הספר 'הרגילים'. כמה שיותר ישיבה בכיתה עם מחברות. עושים משהו שאפשר להגיד עליו שהוא אקדמי כדי שזה ייחשב לבית ספר טוב יותר. מעבר לכך, יש מגמה בחינוך המיוחד לתפקד כבועה סגורה שיש בה המון תיווך לתלמידים. הם לא יכולים לדבר על האטריות שהם אכלו בארוחת צהריים בלי שהמורה תתערב. התיווך נמצא כל הזמן מתוך רצון טוב, אבל העולם האמיתי הוא לא בועה והוא מצריך לדעת איך להתמודד עם המוגבלות בלי תיווך, ולכן בתי ספר לחינוך מיוחד הם הכנה פחות טובה לחיים של בוגר עם קשיים. פה אני מנסה לעשות משהו אחר".

התחלת מהקמת בית ספר משלב, וכשהילדים של החינוך המיוחד גדלו ולא התאימו למסגרת בית הספר הקמת את הסדנה ולאחר מכן הקמת מערך דיור בראש צורים שנדד לכאן, לגבעות, וכעת את מנהלת בנוסף לסדנה את בית ספר יובלים, שהוא מין בית ספר יער, שהתחיל מיוזמה להביא לפה פעם בשבוע ילדים רגילים שזקוקים למנוחה מבית הספר כדי שייהנו מהמשאבים של הסדנה ו"בתמורה" יעניקו חיות למקום. זה חתיכת מסע.
"המסע האישי שלי עם עולם החינוך המיוחד התחיל דרך ילד שלא מצאתי לו מסגרת מתאימה. הייתי גננת, ומאוד אהבתי את זה, זה מקצוע שווה, ולגן שלי הגיעו כל מיני ילדים שלא הסתדרו בגנים אחרים. לכל הילדים, גם לאלו שהתקשו להסתדר עם המסגרת, תמיד הצלחתי בסופו של דבר למצוא בית ספר. אבל עם הילד הזה ראיתי שהמערכת, כפי שהיא בנויה, לא יכולה לשלב ילדים מיוחדים. דרך החינוך המיוחד הכרתי את מערכת החינוך הרגילה".

ומה מצאת שם?
"מצאתי מערכת חינוך ששני דברים התבססו בה – חוסר אמון ופחד. מאוד קשה להצמיח דברים טובים במערכת חינוך שרק שואלת מה יקרה אם לא יהיה בדיוק כמו שאני רוצה ואיך אבדוק שבאמת עושים מה שאני מבקשת. במקום כזה קשה להיות יצירתי, גם אם נכנסים אנשים טובים למערכת. ביקשו ממני כמה פעמים חומרים שלי ואני נותנת בשמחה למי שרוצה. לא מעניין אותי קניין רוחני, אני רק מבקשת שמי שלוקח יגיד 'אני מאמין באמונה שלמה שלמורים יש שכל ושהם אמורים להשתמש בו'. אין שום טעם אם זה לא ככה".

המערכת לא סומכת על המורים שלה?
"בעלי תמיד אומר שאסור לקטרג על עם ישראל, אבל כן, זה מה שאני חושבת. לפחות זה היה המצב במערכות שהכרתי".

במה זה מתבטא?
"בחינוך המיוחד זה מתבטא בכך שיש תל"א – תוכנית לימודים אישית. לכאורה זה דבר נפלא, וזה גם מה שאני בעצמי עושה כל היום עם הילדים. אבל כדי שיוכלו לבדוק האם מצליחים בתוכנית, בודקים דברים מדידים. אי אפשר לכתוב חיוך של ילד, אור בעיניים, או שהילד ייפתח לחוויות חדשות. אי אפשר להתייחס לזה, ולכן מחקו את כל הדברים החשובים. בגלל זה רוב המורים לא ינסו אפילו לכתוב או לפתח את אותם דברים מהותיים. ויותר מזה, לא סומכים על המורים שיוכלו לנסח מילים בצורה אינטליגנטית, אז מכינים להם בנק היגדים של מטרות. מורה מפוחד לא יכול להוציא ילד פתוח ולומד".

את מתארת תמונה עגומה.
"אספר לך את הדבר הבא. אני באה ממשפחה של אנשי חינוך. אמא שלי, מריון מיטווך, נפטרה בגיל 95. שלושה שבועות לפני מותה היא עוד לימדה תנועה ויצירה בקיבוץ לביא. החינוך זורם אצלנו בדם, ולכן תמיד ידעתי שאני רוצה להיות גננת. ברגע שסיימתי צבא ואת החובות לקיבוץ נרשמתי ללימודים ב'דוד ילין'. נתנו לנו למלא דף שאלות איך היינו פותרים כל מיני בעיות עם ילדים. מילאתי והרגשתי שאני נחנקת. שלא אחזיק מעמד במקום הזה. וכך קרה. קראו לי למשרד. "את נעה? ראינו את התשובות שלך לשאלות ואת ציוני הבגרות שלך, אנחנו ממליצים לך למצוא מקצוע אחר". וככה, בתום שעתיים, נגמר הרומן שלי עם ההשכלה הפורמלית".

"יש מגמה בחינוך המיוחד לתפקד כבועה סגורה שיש בה המון תיווך לתלמידים. הם לא יכולים לדבר על האטריות שהם אכלו בצהריים בלי שהמורה תתערב. העולם האמיתי הוא לא בועה והוא מצריך לדעת איך להתמודד עם המוגבלות בלי תיווך"

את יכולה לנחש מה בתשובות שלך כל כך הקפיץ אותם?
"אתגרתי את המערכת בכך שלא עניתי נכון על השאלה איך הייתי עוזרת ליוסי ודני לפתור את הריב שלהם על הקוביות. כנראה הייתי אנרכיסטית מדי. אני הקטנה בבית, ואבא שלי נהג לומר לי: 'מילד לילד זה נהיה יותר גרוע, ואת יודעת שלא התחלנו כל כך טוב'. אגב, אחותי הגדולה זו הדסה פרומן".

תסבירי.
"אם אתה לא צובע בקווים בגן ולא תעשה שיעורי בית בכיתה ב' לא יקבלו אותך לתיכון, ולא תהיה לך בגרות ולא אוניברסיטה והחיים שלך יהיו בזבל. אם אני לא הולך בתלם, במרוץ ההישגי, החיים שלי לא יהיו שווים. זה הדי־אן־איי של מערכת החינוך. אם תשאלי ילד למה הוא הולך לבית ספר, זה מה שהוא יענה לך. וכשאת נותנת כבוד אמיתי לילד בחינוך המיוחד ואת אומרת לו שיש לו מקום בעולם כאדם יציר אלוקים שנברא בצלם, כמוני כמוך, זה מקרין גם על המערכת הרגילה, וזה דופק אותה. קבלת האדם המיוחד מפרקת את ההישגיות של המערכת ועושה לה בעיות. הרבה פעמים קולטים שילוב כחסד אבל אני מבקשת לתת להם את המקום האמיתי. אופנתי מאוד לשלב את הילדים כחלק משיח הזכויות. השיח הזה חשוב אבל הוא מאוד חלקי".

מה בעצם חסר לך בשיח הזכויות?
"מה פירוש הדבר 'זכותו של', מאיפה זה? ביני לבין כל דבר יש מערכת יחסים שמורכבת מסמכויות, זכויות וחובות, ולקחת רק את המילה זכות ולהגדיל אותה, יוצר מערכת שהיא לא יציבה וחזקה. חשוב לדון בזכויות כחלק ממערכת. כשמתמקדים רק בזכויות הילד, נוצרת מערכת שאין בה חינוך. פוגעים בו בכך ולא יכולים לבנות ולהכיל אותו. אני מדברת על חינוך כמו שמסתכלים על אגל טל יפה, פרח יפה, לראות את זה ולהגיד 'וואו, איזה יופי שאתה כאן', ואת זה להרחיב גם לילדי החינוך המיוחד. ואז כשאת מסתכלת ככה ואומרת 'וואו, איזה דבר יפה זה, בוא ניתן לו מקום', השילוב מרחיב את החברה. לא כחסד".

אבל את השילוב הזה שעליו את מדברת, זה שמרחיב את החברה, לא הצלחת להשיג כפי שחלמת בבתי הספר שהכרת, ולשם כך הקמת את "ראשית", שהוא בית ספר מאוד מיוחד, גם לילדים "רגילים".
"בשלב הזה כבר נדדתי עם קבוצה של ילדים בעלי מוגבלויות וחסרי מסגרת. הבנתי שאם לא אבנה מערכת שנבנתה לשילוב ושהערכים של השילוב נמצאים בכל אחד מהממדים שלה, זה לא יעבוד. שצריך די־אן־איי של שילוב. את יכולה לכתוב על הלוח בטוש 'אני מאמינה בפנימיות של האדם' אבל אם תסנני נערות בגלל אורך שרוול זו אמירה ריקה. אפשר לכתוב את כל הערכים, אבל די־אן־איי מתבטא בכל מיני דברים, כמו במבנה פיזי – איפה כיתות החינוך המיוחד נמצאות, ואת מי דוחקים לפינה כשאין מקום, מי יושב בצוות הניהול וכן הלאה. הצהרות לא מספיקות".

השמועות שאני שמעתי, לא מידיעה, היא שהרמה הלימודית ב"ראשית" לא גבוהה. אבל לאור מה שאת מספרת, אני מופתעת. בעולם אוטופי הייתי מדמיינת שילדים שגדלים במערכת חינוך שלא מושתתת על חוסר אמון ופחד, יעופו לשמיים יחד עם המערכת החדשה.
"האמת שגם אני הייתי מאוד מופתעת. אני חושבת שזה עניין של מסורת. מסורת של פחד היא עמוקה ועתיקה וברגע שמבטלים מסורת עתיקה, קודם כול נוצר כאוס, וחווים אותו באופן קשה. חשבתי שעניין המרחב וגירויי הלמידה יספיקו כדי ליצור אוכלוסייה לומדת לעומק, אבל גיליתי שצריך למצוא את הלמידה מחדש ולגלות איך היא מעניינת את הילדים, לא כי הם חלק מהמרוץ. היום ראשית כבר במצב הרבה יותר טוב. אני מרגישה שלאט־לאט נוצרה מסורת, אבל אין ספק, היה פה קושי כשנפלו חומות הפחד וחוסר האמון של המערכת".

היו לך מחשבות של "צריך לחשב מסלול מחדש"?
"לרגע לא. עם ילדי החינוך המיוחד אין פריבילגיה להגיד אולי טעיתי, נחשב מסלול מחדש. לילדים הרגילים תמיד יש אופציה".

אשמח שנדבר קצת על בית ספר יער, שחצי מיום הלימודים שלו מתרחש בחוץ, בטבע. איך גם עומדים בדרישות הלימודיות וגם מבלים חצי יום בחוץ?
"פשוט לא מבזבזים זמן. יש עיקרון שלקחתי מהחינוך המיוחד, אנחנו קוראים לזה משפט־שיעור. מורה צריך לדעת לנסח במשפט־שניים מה הוא הולך ללמד. להגיד את זה בצורה הכי פשוטה, ואחר כך לחשוב איך הוא משיג את זה. אין לנו הרבה שיעורים פרונטליים, העבודה נעשית בעיקר דרך דפים אישיים, משחקים ומשימות.

"עד שלא התחלתי לעבוד ברמה היומיומית עם הילדים הרגילים, כמו שאני עושה בשנתיים האחרונות – לא הבנתי עד כמה ההצלחה הלימודית היא קריטית לילד. חשבתי, נו בסדר, אז לומדים, אבל ראיתי איך ילדים צומחים לגובה כשהם מקבלים דף שמותאם להם. לא מהצד ההישגי, פשוט ילדים אוהבים להצליח בלימודים. לי עצמי אף פעם לא הייתה תחושת סיפוק עצמי מלמלא דפי עבודה, אבל אני רואה את זה בעיניים שלהם, אז אני מאמינה".