תוך מאית שנייה הייתי צריך להחליט אם אני נופל על הרצפה או ממשיך עד קו הסיום, בלי זמן לחישובים מה אני מרוויח או מפסיד. למרות שהכאב היה מאוד חזק, בחרתי להמשיך", במילים אלו מתאר גל ארד בן ה־19 את מרוץ השליחים הדרמטי בחודש מאי האחרון, שבמהלכו מתח את שריר הירך שלו. ההחלטה של ארד, שיאן הנוער בריצת מאה מטר ואלוף ישראל לבוגרים, השביתה אותו להמשך העונה ועוררה הדים רבים.
"לא הייתי שם לבד, אלא האחרון מתוך ארבעה שאמור לסיים את הריצה", הוא ממשיך להסביר, "זו הייתה אליפות אירופה למועדונים והריצה הייתה מכרעת, אחת לפני האחרונה, כשאנחנו קרובים לעליית דרג. עליתי לריצה הזו בתחושה שגורל התחרות כולה תלוי עכשיו על הכתפיים שלנו ועשיתי הכול כדי לסיים אותה בצורה טובה. בדיעבד באמת פגעתי בעצמי ואולי זו לא הייתה הבחירה הנכונה, אבל עם האדרנלין של אותו הרגע, אני מאמין שהיום הייתי עושה את אותו הדבר".
לפני הפציעה זכה ארד, שייצג בתחרות שנערכה בפינלנד את מכבי תל אביב, במקצים ל־100 ול־200 מטר. את מרוץ השליחים, במסגרת גביע אירופה לקבוצות דרג ב', סיים במקום השלישי. מיד לאחר שחצה את קו הסיום נשכב על הרצפה, ונאנק מכאבי תופת. "התחלתי לבכות כמו ילד קטן, אבל לא בגלל הכאבים החזקים – איתם יכולתי להתמודד – אלא בגלל שנפל לי האסימון והבנתי שסיימתי את העונה עוד לפני שהיא החלה. שאחרי כל העבודה הקשה שעשיתי לא אשתתף השנה באליפות ישראל ובאליפות אירופה עד גיל 23, וזה היה משהו קשה מאוד לעיכול".
היום, מצב הרגל שלו טוב בהרבה. "אני בטיפולים כל יום, עושה תרגילים בבית ועובד כמה שאפשר כדי להבריא מהר. אני מאמין שאוכל לחזור לאימונים קלים בתוך כמה שבועות, וההערכה היא שבעוד חודשיים אוכל לחזור לתכנית האימונים המלאה, למרות שבתוך־תוכי אני עדיין מקווה שאצליח להתאושש מהר יותר ולחזור עוד העונה".
הבחירה של ארד זכתה לתגובות מעורבות. חלק מחמיאים לו על ההקרבה והמעשה ההירואי ואחרים, כמו אתלטית העבר המצטיינת אסתר רוט־שחמורוב, טענו שעשה טעות ושהיה עליו לשמור קודם כול על גופו וודאי שלא לוותר על עונה שלמה בשביל תחרות שולית למדי.
אביו של ארד, עמית, בטוח שבנו עשה את הבחירה הנכונה. "אני חושב שככה גל היה צריך לנהוג, ואני בטוח שאם הוא היה נשכב על הרצפה באמצע הריצה, מתייפח מכאבים ומרחם על עצמו, היה לו קשה להסתכל על עצמו במראה מאוחר יותר ולדעת שהוא פגע בקבוצה שלו. אני חושב שאנחנו צריכים לעודד התנהגות כזו למען הכלל. אף אחד לא היה בא אליו בטענות אם הוא היה מפסיק, אבל אנחנו מאוד גאים בו במה שהוא עשה".
אבל למרות התמיכה מהמשפחה, לארד לא היה קל להתמודד עם התגובות האנונימיות ברשת לאחר התחרות. "הרבה מאוד אנשים סביבי גיבו אותי, אבל לקרוא ברשת תגובות של אנשים שכתבו שסיימתי את הקריירה, היה מעליב, פוגע וגם לא נכון. כשרואים את הסרטון של הריצה, רואים איך כל הקהל עומד ומוחא כפיים, וזה היה רגע מאוד מרגש, שהוא הרבה מעבר לספורטאי שממשיך לרוץ פצוע".
איך זה אפשרי בכלל מבחינה טכנית לרוץ ככה?
"בכל צעד שעשיתי הכאב הלך והתחזק, וניסיתי להשתמש כמה שיותר ברגל הבריאה. זה היה קצת כמו לדלג על רגל אחת עד לקו הסיום".
ההפסד שבנה אותי
ארד נולד, גדל וחי ברמת־גן. יש לו אח ושתי אחיות תאומות, שקטנים ממנו. "תמיד אהבתי ספורט אבל אף פעם לא בקטע מוגזם והייתה לי ילדות רגילה למדי", הוא מספר, "אבא שלי עסק בקראטה בעבר, הוא גם אימן והפיק תחרויות ובגיל שלוש שלח אותי להתחיל ולהתאמן. זה הפך לעיסוק המרכזי שלי עד גיל 13".
אופיו יוצא הדופן של ארד זיכה אותו כבר אז בכינוי "המתאבד". "באימוני קראטה מכניסים לך כל הזמן לראש שלא משנה מה קורה, רק המאמן הוא זה שמפסיק את הקרב. בגיל 13 השתתפתי בתחרות ובאחד הקרבות הראשונים נתתי אגרוף ליריב שלי, שברתי את היד אבל המשכתי להתחרות, ניצחתי בקרב ובסופו של היום גם זכיתי בטורניר כולו. זה משהו שפשוט קיים בתוכי".
באותן שנים האתלטיקה הייתה סוג של תחביב. "תמיד הייתי מהיר, פעמיים לאורך השנים התחלתי להתאמן למשך חודשיים והפסקתי, וכל העיסוק שלי בריצה הסתכם בעיקר בתחרויות אזוריות במסגרת בית הספר. בגיל 15 זכיתי בתחרות של בתי ספר, במקצים של 80 ו־800, זה היה מנעד גדול למדי בין המרחקים והרגשתי שאולי יש כאן משהו. באותו הזמן חבר שלי התחיל להתאמן במכבי תל־אביב והחלטתי להצטרף אליו במחשבה להתאמן חודשיים, לזכות באליפות ישראל לנוער ולפרוש. באותם ימים אריק איינשטיין נפטר ובכל מקום סיפרו שזכה באליפות הארץ לנוער בקפיצה לגובה, והבנתי שזה משהו שזוכרים לך לכל החיים וזה נתן לי מוטיבציה ללכת על זה".
בסופו של דבר לא הצליח ארד לעמוד במטרה שהציב בפניו. "כמה ימים לפני התחרות יצאתי לטיול שנתי שממנו חזרתי עם חום גבוה מאוד, ולמרות זאת החלטתי לגשת לאליפות ולרוץ במקצים ל־80 ול־300 מטר. במקצה הראשון עליתי לגמר אבל סיימתי אחרון עם ריצה רעה מאוד, וביום השני סיימתי במקום השני ב־300 והחלטתי להמשיך עוד שנה. אולי טוב שלא זכיתי, כי אני מאמין שאם הייתי זוכה באליפות ישראל היה סיכוי גדול שהייתי פורש".
בלי שהתכוון לכך באמת, הפכו לפתע אימוני האתלטיקה לחלק מרכזי בחייו של ארד. "מהרגע הראשון שהתחלתי החלומות והמטרות שלי היו מאוד גדולים, אבל בפועל השנה הראשונה הייתה חובבנית למדי, ורק בשנה השנייה, כשהתחלתי להתאמן עם רומן קוגן, הדברים החלו להשתפר ונכנסתי לזה יותר ויותר, למרות שגם אז לא עמדתי במטרות שהצבתי לעצמי. התאמנתי לריצות של 400, 800 ו־1,000 מטר אבל הדברים עדיין התחברו".
בשנת 2016 נרשמה הפריצה הראשונה של ארד בקריירה, כשהפך לישראלי הראשון אי פעם שזוכה באליפות הארץ לנוער בריצות ל־100, 200 ו־400 מטר. "באותה שנה התמקדתי בעיקר בריצה ל־400 מטר אבל דווקא בריצות ל־100 ו־200 קבעתי את הקריטריונים לאליפות אירופה לקדטים שנערכה בגיאורגיה. הגעתי לשם מאוד לחוץ כי אלו תחרויות שאתה מתחרה בהן מול אתלטים שטובים ממך בחמש רמות, והייתי בטוח שאני הולך להפסיד בגדול. בסופו של דבר לא רצתי טוב אבל עדיין התקרבתי לשיא האישי שלי ועליתי לחצי הגמר.
"עד אז עדיין התלבטתי בין ללכת לשרת בקרבי לבין להמשיך עם הספורט, אבל אחרי אליפות אירופה הבנתי שאני רוצה להמשיך לרוץ, לשנות גישה, לעבוד אחרת ולהפוך לספורטאי מצטיין בצבא".
כחלק מהשינוי עבר ארד להתאמן ב־2017 תחת המאמן קרלו רפאלו. "קוגן מאמין עד היום שאני מתאים יותר לריצות של 400, אבל אני הרגשתי חיבור טוב יותר לריצות הקצרות עם סיכוי גדול יותר להצליח. זה הוביל אותי להפוך להיות ספרינטר ולשנות לחלוטין את תכנית העבודה שלי, כי הדגשים של ספרינטר הם שונים לחלוטין, האימונים אחרים, הזינוק מאוד קריטי וכל תנועה שאתה עושה חשובה מאוד. עם הזמן למדתי גם להתמודד עם הלחץ לפני תחרויות חשובות. לפני שהכול מתחיל אני תמיד מרגיש נורא, ומי שרואה אותי חושב שאני הולך לפשל. אבל ברגע שנשמעת יריית הזינוק אני מרגיש מדהים".
בשנה שעברה קפצה הקריירה של ארד עוד מדרגה לאחר שניפץ את השיאים הישראלים לנוער ב־60 וב־100 מטרים והציב אותם על 6.83 ו־10.45 שניות בהתאמה. "זו הרגשה מדהימה לשבור שיא, ותחושה שבאמת עשית משהו".
בנוסף, הגשים ארד חלום כאשר זכה בתואר אלוף ישראל לבוגרים בריצת 100 מטר. "לזכות בתואר אלוף ישראל היה באמת משהו לא רגיל, וזה היה ערב מרגש. חברים ומשפחה באו לראות אותי ואחרי שהכול הסתיים היה פשוט כיף".
את העונה המוצלחת שלו קינח בהופעה חיובית מאוד באליפות העולם לנוער, שנערכה בפינלנד, ובזכייה בתואר אתלט השנה בנוער בישראל. "הגעתי לאליפות העולם מדורג נמוך יחסית אבל מעמדים כאלה עושים לי טוב. העפלתי לחצי הגמר וסיימתי במקום ה־13 בתחרות".
בודד באימונים
האתלטיקה הישראלית אמנם רשמה בשנים האחרונות התקדמות מסוימת ברמת התוצאות וההישגים, אבל בשורה התחתונה היא נמצאת עדיין הרחק מהנעשה בעולם. "אני לא רוצה להרחיב יותר מדי בנושא הזה אבל אחת הבעיות הקשות של האתלטיקה שלנו היא שמתחילים לתמוך בך רק אחרי שאתה מצליח, והכישרון והפוטנציאל כבר נמוכים יחסית לשנים שלפני כן. אני היום שיאן ישראל לנוער אבל עדיין אומרים לי שאני צריך להוכיח את עצמי ברמה הבינלאומית בבוגרים לפני שאקבל סיוע גדול יותר.
"עולם האתלטיקה התקדם מאוד מבחינה טכנולוגית בשנים האחרונות, ויש היום מכשירים ואנשי מקצוע שיודעים לנתח כל צעד בריצה שלך, איפה אתה מניח לא נכון את הרגל ואיך אתה יכול לקזז עוד מאייה ועוד מאייה. בארץ מתאמנים ועובדים באותה שיטה כמו לפני עשרות שנים, חסר לנו ידע ואמצעים וזה מאוד משמעותי. בגיל שלי הכסף פחות מעניין אבל עדיין אני קונה לעצמי את הציוד שאני צריך והולך לטיפולים על חשבוני. באגודה שלי, מכבי תל־אביב, עוזרים לי במה שאפשר, ומשלמים משכורת קטנה. גל לוי ודורון שיטרוק שמובילים את מכבי תל אביב, עושים עבודה נהדרת במועדון ולוקחים אותו קדימה, אבל יש גבול למה שהם יכולים לעשות. אם אתה קובע קריטריון מסוים, אתה מקבל מהאיגוד פעם בשנה 900 דולר לטיסה והוצאות למחנה אימון אחד, אבל זה רחוק מלהספיק. בנוסף, קיזזו לנו השנה מלגה שקיבלנו לאחר שמשרד הספורט החליט להפסיק לשלם. אמנם מדובר היה בכמה מאות שקלים בלבד בחודש, אבל זו עדיין הייתה עזרה גדולה".
הקשיים הכלכליים בענף נותנים את אותותיהם כל הזמן. בחודשים האחרונים החליטה האתלטית יפעת זליקוביץ בת ה־26, שיאנית ישראל בקפיצה לרוחק ושותפה לשיא הישראלי בארבע כפול 100, לפרוש מפעילות. "התאמנתי בשנה שעברה יחד עם יפעת והיא מאוד מוכשרת, אבל לצערי לא מדובר באירוע נדיר והיא לא היחידה שאני מכיר שהחליט לפרוש בגילים האלה. זה חבל, אבל כל אחד עושה את השיקולים שלו".
הבריטים שולטים
בשנה האחרונה התגייס ארד לצבא והוא משרת כספורטאי מצטיין. "אני חלק מפרויקט חדש שבו ספורטאים מצטיינים מצוותים למורים לספורט בבתי ספר תיכון ומסייעים להם. אני עושה את זה בתיכון בליך ברמת־גן, שבו למדתי בעבר, ואני חושב שזה עדיף מאשר לעשות איזו עבודה חסרת משמעות. אבל אם מסתכלים מבחינה מקצועית, הייתי צריך להתאמן היום עם אצנים ברמה הרבה יותר גבוהה, שאין כיום בארץ. הלוואי שהייתה תוכנית שהייתה מאפשרת לי לעשות שירות לאומי בקהילה יהודית במקום כמו אנגליה, דבר שהיה מאפשר לי להתקדם הרבה יותר".
נתון מטריד נוסף בנוגע להתנהלות המקצועית סביב ארד קשורה לעובדה שהעונה, עד לפני חודשיים, הוא התנהל בלי מאמן צמוד. "אחרי אליפות אירופה לקדטים, שם הבנתי כמה הרמה שלנו נמוכה מול שאר העולם, הבנתי שמשהו פה לא עובד והחלטתי לבדוק איך הדברים מתנהלים מבחינת המאמנים במקומות אחרים. אחרי בדיקה שעשינו, הבנו שמבחינת ספרינטרים, הבריטים שולטים באופן מוחלט בגילים הצעירים והתחלנו לחפש מאמן שיתאים לי. מצאנו בחור בשם ריאן פקלטון, מאמן של קבוצת ספרינטרים באנגליה, שאחד האתלטים שלו הגיע לגמר אליפות העולם ב־60 מטר. הוא מאמן אתלטים ברמות שלי, ומאז יצאתי פעמיים למחנות אימון איתו.
"המטרה הייתה שהעונה הוא ימשיך לעבוד איתי מרחוק לצד מאמן מקומי שיעבוד איתי בצורה צמודה. בפועל, מסיבותיו שלו, המאמן הישראלי בחר לעזוב אחרי ארבעה אימונים בתחילת השנה ופתאום נשארתי לבד. הגעתי בכל יום לאצטדיון ופשוט המצאתי לעצמי אימונים. סיפרתי לריאן על מה שקרה והוא ביקש שלא אדאג, ופשוט העביר לי תוכנית אימונים והשגיח מרחוק. זו הייתה משימה קשה במיוחד, להגיע לאצטדיון להתאמן בכל יום לבד, כשאף אחד לא רואה אותי ואין מי שמשגיח עליי ויודע מה אני עושה. היו לי רגעים שהרגשתי שאני נשבר, שזה טירוף ובשביל מה בכלל אני צריך את זה".
בשיחה עם פקלטון מביתו שבאנגליה הוא אומר: "בפגישה הראשונה שלנו גיליתי שמבחינה מקצועית גל נמצא במצב גולמי, אך עם מיומנויות בסיסיות מעולות וגישה מצוינת עם רצון גדול להיות הכי טוב שהוא יכול. בשלב המעבר שבו הוא נמצא, בין גיל הנוער לבוגרים, הוא בסיטואציה מקצועית טובה ויש בפניו חלון הזדמנויות לשיפור גבוה ברמת היכולות שלו. ככל שהאתלט הופך מהיר יותר, הוא זקוק ליותר עזרה, כמו אצנים ברמה גבוהה שידחפו אותו להשתפר, שיטות התאוששות מתקדמות, טיפולי פיזותרפיה תכופים ואמצעים טכנולוגיים, שיאפשרו בניית תוכנית שתדייק את עצמה ליכולות שלו. גל חייב שיהיו לו את מגוון האלמנטים האלה כדי ללכת צעד קדימה מקצועית וכדי לשמור על בריאותו. אם זה יקרה, בשלב הראשון הוא יוכל להפוך לכוח משמעותי בעולם הריצה באירופה".
לאחר כמה חודשים עם פקלטון כמאמן בשלט רחוק, החל ארד בסוף אפריל לעבוד עם איש מקצוע מקומי, איגור בלון. "הוא אדם ומאמן נהדר שעובד איתי בצורה מקצועית גבוהה ועוזר לי להתקדם".
איפה אתה מאמין שהיית נמצא מקצועית אם היית מקבל את כל המעטפת שאתה צריך?
"קשה לחזות כזה דבר, אבל בטוח שהייתי ברמה הרבה יותר גבוהה מזו שאני נמצא בה היום".
המטרה הבאה של ארד, אחרי שיחלים, הוא לקרוא תיגר על שיא ישראל לבוגרים ב־100 מטר, שעומד על היום 10:20 שניות. השיא נקבע על ידי אלכסנדר פורחומובסקי וחוגג השנה יום הולדת 20. "25 מאיות זה לא שיפור שעושים בשנה, ואם תשאל את המאמנים בארץ, שהם מאוד פסימיים ברובם, הם יגידו לך שאין לי סיכוי לשבור אותו. אני חושב אחרת ואם לא הייתי מאמין בעצמי שזה אפשרי, היום הייתי עובר לשירות קרבי".
שיא העולם במאה מטר של יוסיין בולט עומד היום על 9:58 שניות. איך זה להיות חלק מענף שכמעט בלתי אפשרי להיות בפסגה שלו?
"באתלטיקה, בניגוד לכדורגל למשל, שבו יש הרבה יותר קבוצות ושחקנים, הרבה יותר קשה להתבלט. כדי להגיע לרמות האלה אתה באמת צריך להיות אחד ממיליון. אבל עדיין, מהיום שהתחלתי לרוץ הרגשתי, שאם יש אצנים שמצליחים לרדת מעשר שניות, אין סיבה שאני לא אצליח. בשנים האחרונות אני מתאמן בכל יום, מוותר על הרבה דברים, שומר על חיים ספורטיביים ותמיד ארצה להציב בפניי את המטרות הכי גבוהות שיש".
אתה מאמין שנראה מישהו שובר את השיאים של בולט?
"אם הכול יישאר כמו שהוא היום, אז נראה שאף אחד לא יצליח לשבור את השיאים שלו. אבל בפועל, הענף ממשיך להתקדם כל הזמן. גם כשקרל לואיס רץ, אף אחד לא חשב שמישהו ישבור את השיא שלו. אני בטוח שיום אחד זה יקרה".
מה הסיכוי שנראה אותך באולימפיאדה הבאה?
"טוקיו היא משימה בלתי אפשרית כרגע. הקריטריון יעמוד על סביבות 10:10 וזו קפיצה גדולה מדי בזמן קצר. ברור שהחלום הוא להגיע למשחקים האולימפיים, בתקווה בפריז ב־2024, וזה מה שמשאיר אותי באתלטיקה, גם אם הסיכויים לא גבוהים".
מלבד האולימפיאדיה בפריז, לארד ישנם חלומות נוספים. "להגיע לבמות הגדולות ביותר בעולם ולהשיג תוצאות יפות. אני אמור להשתחרר באפריל 2021, ואם הכול ילך כמו שצריך, יש סיכוי שאצא ללמוד ולהתאמן בקולג'. בתיכון למדתי חמש יחידות מחשבים והתחום הזה מעניין אותי, ואולי בעתיד ארצה להשתלב בעולם משחקי המחשב. אני עדיין צעיר ולא סגור על מה ארצה לעשות בעתיד".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"לצערי במקום להתכונן לאליפות ישראל ולתחרויות בינלאומיות אני יושב בבית ועושה תרגילי פיזיותרפיה, אבל עדיין אני במקום טוב בחיים, מנצל את הזמן לפגוש חברים וליהנות ונמצא בארבע".
תגובת איגוד האתלטיקה: "איגוד האתלטיקה במגבלות התקציב מנסה ככל יכולתו לסייע לאתלטים ואתלטיות, כמו כן נעשים מאמצים כדי להתקדם מבחינה חשיבתית ומקצועית ולצורך כך הגיע רנו לווינגרה, לשעבר המנהל ההישגי של הנבחרת הצרפתית באתלטיקה". 
ברגע אחד היה צריך גל ארד, אלוף ישראל בריצת 100 מטרים, להחליט האם הוא קורס מכאבים או ממשיך לרוץ עד קו הסיום. הוא בחר לנצח בכל מחיר, ושילם על כך בהשבתה לעונה שלמה. כעת הוא מתייחס לסערה שעורר בעולם האתלטיקה הישראלי: "אני מאמין שהיום הייתי עושה את אותו הדבר".
