אמצע הדרך: ילד טוב של אבא

מאיפה: ניו–יורק | מתי הגיעו: לפני שבועיים

תנו לי לנחש, אתם אמריקנים?
אלכס: כן, מניו־יורק. הגענו לפני שבועיים יחד עם קבוצה מתגלית, והחלטנו להישאר עוד קצת כדי ליהנות בתל־אביב.

איך זה עובד בכלל בתגלית? יש מבחנים?
אלכס: בגדול, אתה מתקשר אליהם ואומר שאתה רוצה לבוא, ופחות או יותר זהו. יש קצת שאלות על מי יהודי במשפחה, אבל זה באמת לא משהו חשוב.

ככה בלי כלום? המוח הישראלי מתחיל לעבוד: למה שלא יעבדו עליהם סתם אנשים שרוצים טיול לישראל? אלכס: לא נראה לי שמישהו יעשה כזה דבר. זה חוסר כבוד. אתה מגיע לכותל, ומול כזה מקום תדע ששיקרת? זה לא מכובד.

עזבו שנייה את תגלית. מה אתם עושים בחיים חוץ מזה?
אלכס: סיימתי עכשיו לימודי יחסי חוץ. אולי אצא קצת לשליחויות בכל מיני מקומות, בארגונים ובעמותות כמו רופאים ללא גבולות, כדי לצבור ניסיון בינלאומי. אחר כך אני מקווה למצוא משהו יציב.

לוסיאנו: אני הולך ללמוד עריכת דין, ואז להתבסס, לפתוח משרד. אני מקווה מאוד לעשות הרבה כסף. אני רוצה לפרנס את כל המשפחה שלי.

רוב: אני הולך לכיוון קצת אחר. אני מקווה להיות שחקן ולעשות קריירה בסטנד־אפ. החלום שלי הוא להצטרף לקאסט של "סאטרדיי נייט לייב". אני מקווה שיום אחד תהיה לי הזדמנות להראות להם מה אני שווה. אני מוכן לדרך מאוד קשה.

הופה, טוויסט בעלילה. בזכות מי זה?
רוב: אני מת על אדם סנדלר מבין היהודים, אבל הפייבוריט שלי הוא ויל פארל, זה החלום שלי. ואני הולך להישמע צ'יזי, אבל עכשיו יש לי חלום חדש וזה להיות כמה שיותר בחוף בתל־אביב.

לוסיאנו: החוף פה מדהים, אין לי איך לתאר לך כמה אני לא מאמין שאני ממש יכול לראות את הרגליים שלי דרך המים.
רוב: כל החומרים המוזיקליים שלי בזמן האחרון הם על הים בתל־אביב. אם לא הייתה לי אחריות על הכתפיים הייתי נשאר פה על החוף.

אני לא רוצה להסתבך עם ההורים שלך, אבל יאללה. אתה במקום הנכון להחלטות כאלו.
רוב: זה לא יהיה הוגן מצידי, הם מממנים אותי כל החיים, ואני מעריך את זה מאוד. אני הבכור, אבל אני גם צעיר אז יש לי עוד זמן לחלומות.

תשמעו, אתם ילדים ממש טובים.
רוב: זה לא שהם לא מבינים אותי – שני ההורים שלי היו עיתונאים. ברגע שאמא שלי נכנסה להיריון היא החליטה לעזוב את המקצוע, ואבא שלי עדיין עובד בתחום.

מה זה אומר שאבא שלך "בתחום"?
רוב: הוא עובד ב־CNBC.

אלכס: נו, קדימה, מה אתה עכשיו מתבייש. תגיד לו.
להגיד לי מה?

רוב: קוראים לו מארק הופמן, והאמת שהוא נשיא הרשת. אבל שתבין, הוא עבד קשה מאוד כדי להגיע לשם. זה לא שכל הדלתות תמיד היו פתוחות בפניו. הוא איש של עבודה קשה.

גדול. טוב, נראה לי שלא צריך לדאוג אם תשיג אודישנים.
רוב: תראה, הוא יכול לפתוח לי דלתות, אבל המשימה להתקבל ולהישאר ולהצליח תהיה קשה עוד יותר, וזאת תהיה האחריות שלי. אמנם כשנולדתי הוא כבר היה בתפקיד בכיר ברשת, אבל אני כל הזמן שומע על מוסר העבודה שלו לאורך הדרך. זה גם מה שהוא מנחיל לי ולאחים שלי.

טוב, אני אשחרר, אבל קודם תגידו לי מה הייתם מעתיקים מישראל לארה"ב.
לוסיאנו: בטוח לא את הנהיגה, אתם נוהגים פה כמו מטורפים.

אלכס: את האוכל. האמת, הייתה תובנה משעשעת בגלל החיילים שהיו איתנו במסע. תמיד דמיינתי חיילים ישראלים עם שרירים מטורפים בגובה מטר תשעים. פתאום קלטתי שהם ממש נראים כמונו, בגודל שלנו, ובכל זאת עושים את מה שהם עושים. זה שיעור מעניין. עוד משהו שהיה מעניין זה לראות את האורתודוקסים פה עושים דייטים בלובי של מלון.

רוב: זה בסדר להגיד שהייתי מעתיק את הבנות?

זה מעולה. מתי חוזרים לפה?
אלכס: אני אחזור לעבוד פה. זאת התחושה שלי.

לוסיאנו: מתישהו, בטוח.

רוב: בקרוב.