"הבעיה היא לא במספר הילדים בכיתה אלא בתפיסות העולם"

שלום עינת, ספרי לי מה את בעצם עושה.
"אני עסוקה בהקמה של יוזמות חינוכיות אלטרנטיביות על סוגיהן השונים. יש הרבה אנשים מכל מיני סגנונות חיים שמבקשים לעצמם חינוך שנקרא אחר. עבור הרבה מאוד הורים העניין הזה ש'ילכו לבית ספר וזהו', הוא לא כפשוטו. ואז יש כל מיני סוגים של התחלות של יוזמות – או שיש אנשי חינוך שאומרים 'טוב, יש לנו תפיסת עולם שאנחנו מחוברים אליה ואנחנו יכולים לפצח את החידה הזו של החינוך', ומקימים יוזמה חינוכית. ויש סוג אחר לגמרי של יוזמות שצומחות מהורים שנורא מודאגים מעתיד ילדיהם ואומרים 'אנחנו לא רוצים לשלוח לבית הספר המקומי, בואו נחפש חינוך אחר'. יוצא לי ללוות גם את אלה וגם את אלה, בתוך כל התהליכים המופלאים של חינוך אלטרנטיבי.

"אני מתעסקת רק בבתי ספר יסודיים, אני לא יודעת עד הסוף מה עושים עם הקמת תיכון, ילדים גדולים זה עולם אחר, זו יבשת אחרת. גם ברמה הפרקטית, הגדולים כבר לא נותנים להורים לעצב להם את הדרך כל כך בקלות. אצל ילדים קטנים ההורים מעצבים את הדרך".

עכשיו את גורמת לי להרגיש לא טוב, כי בן השש שלי החליט לאיזה בית ספר ללכת, ונטיית ליבי הייתה לרשום אותו לבית ספר אחר. אבל לא היה לי לב, הוא בסך הכול רצה ללכת למקום שחבריו הולכים אליו.
"הרשי לי לנחם אותך, הילד שלך צודק לגמרי. כל העבודה של הילדים הצעירים זה לדעת לשחק. הדיגום של החיים הוא באמצעות משחק. ואז באים אל תקופת השנים של היסודי ושם הדיגום של העולם זה למידה בחברה, איך להיות אדם. הם מבחינתם צריכים להיות עם החברים שלהם, הם באמת רוצים ללמוד דרך הקבוצה. זו באמת כמיהת הלב הכי גבוהה. אגב, בתיכון הדיגום של החוויה הוא של הלב, באידיאליזם, הציר של האידיאל הוא עמוק מאוד בנפש. אבל אני חוזרת רגע ליסודי, לנקודה חשובה. הדבר הכי מצער זה שהמהות הזו של לטפח את הכיתה ככיתה, כגוף אחד, כבר נעלמה. הלב שלי נשבר מזה. לימוד חברתי זה הדבר בה"א הידיעה. הקבוצה הלומדת היא עריסת הידע והמנוע שלו".

בואי נתעכב על זה, כי אני לא בטוחה שאני מבינה למה את מתכוונת.
"על כיתה יש להסתכל כעל דבוקה אחת. לשיטתי, אין דבר כזה 'צא אל המנהל'. כל העניין של מידור וסילוק, זה לא למצוא דרך לפגוש את הדברים המורכבים. השאלה החברתית היא הכי גדולה. היה לי מורה שליוויתי שסיפר לי שהוא לא מצא פתרון איך לפתוח את הבוקר בצורה טובה וחילק את הכיתה לפעילות של בנים ובנות. אני התעקשתי איתו שאין דבר כזה. אמרתי לו 'תיקח חבל ותקפיץ את כולם ביחד'. הוא חשב בהתחלה שלא יהיה לזה סיכוי, אמרתי לו: 'אתה תראה איזה כוח יש לכיתה שקופצת בחבל בנים ובנות. ביחד. הוא תפס את זה חזק כי הוא בעצמו הבין שאם יתפרק הרגע הזה של הבוקר, הכול יתפרק בעקבותיו. הם עברו תהליך מאוד משמעותי ומכיתה לא פשוטה, היום זו נחשבת לאחת הכיתות החזקות בבית הספר.

"היציאה החוצה אל המרחב החברתי זו משימת חייהם של ילדים ביסודי, ילדים מצטיינים בלימודים אולי יכולים להצליח בלימודים אבל מה המשמעות של זה אם אין להם חברה. הישגים לימודיים משמעותיים בגיל הצעיר הם תלויי כוח חברתי בריא, וגם ילדים שמתקשים לימודית יכולים לשגשג בכיתה. הידיעות האלו שאנחנו שומעים בחדשות על הורים שלא הסכימו שילד עם אספרגר ילמד בכיתה של הילד שלהם, זה בגלל שהמהות בחינוך של כיתה הלכה לאיבוד. זה כמו שהורים לילדים מצטיינים לא מסכימים שהילד שלהם ילמד עם הכיתה כי היא עלולה להאט לו את הקצב. הכיתה היא כבר לא מקום שגדלים בו, היא כבר לא אתר התקדשות של הלב".

וואי, זו הגדרה מרגשת, כיתה כאתר התקדשות של הלב. זה משהו שאת כן רואה בחינוך האלטרנטיבי?
"לא תמיד. כל עבודה אלטרנטיבית בחינוך, בכמיהה הכי מופשטת, מבקשת לעשות את העולם יותר טוב, אבל יש שבאים ואומרים אנחנו רוצים למידה דיפרנציאלית שהחלשים והמצטיינים ילמדו בנפרד. ברגע שאת עושה את הדבר הזה – לא מוטלת על המצטיינים החובה לחלק את הטוב שלהם עם העולם. מה זה אומר ללמוד ביחד עם כאלו שלומדים אחרת או לאט מהם? להתחלק איתם בכוח הזה שניתן להם מתוקף המזל.

"כשמתקבצת לה כיתה בעולם, ואני אומרת את זה לכל המחנכים, אתם זוכים לראות לידה של ישות חדשה. את מבינה שיש קבוצה של ילדים שמגיעה כל יום בשמונה בבוקר לתוך חלל אחד ועושה משהו ביחד? את קולטת איזה עוצמה מטורפת יש לישות הזו, לאירוע הזה? והוא חד־פעמי. הילדים בכיתה יזכו להיות בני שמונה, תשע, עשר, רק עם הילדים האלה, רק בקבוצת השווים הזאת. כיתה זה דבר שקם אל תוך העולם כל בוקר מחדש ומתקיים בתוכו והופך את פרטיו למשהו אחר. זה פלאות.

"אני אוהבת כיתות גדולות. כשחינכתי היו לי 34 ילדים בכיתה. לחלק מהילדים לא היה פשוט, אבל אם אחד היה חסר הכיתה נראתה לי ריקה. אנשים אולי יתפלאו לשמוע, אבל יש מחנכים כאלו, שאוהבים את הכיתות הגדולות שלהם. הם באמת פלאי־פלאות של אנשים. התפיסה של בית ספר בוטיק, כלומר ייחודי בתפיסתו, צריכה להתקיים ברמה של הצוות, בדרג החינוכי, שם צריכה להיות תחושת בוטיק, אבל הכיתה עצמה צריכה להיות גדולה, תוססת, חיה אמיתית, ולא קטנה ודיפרנציאלית".

אני מבינה שלא ממש התחברת למחאת הסרדינים.
"ממש לא. הבעיה היא לא במספר הילדים אלא בתפיסות העולם, בכלי העבודה שיש למחנכים ובמה שהמערכת דורשת מהמנהלים ומהמחנכים לייצב כתמונת הצלחה. אילו תמונת ההצלחה הייתה נראית קצת אחרת אז השאלה של מספר לא הייתה הופכת להיות לכזה מכשול. ילדים מוזנים ומטופחים יכולים להיות במשפחה מרובת ילדים לא פחות מאשר במשפחה עם ילד אחד".

טוב, אבל אני חייבת להוריד אותך לרמת העבודה היומיומית. איך מתמודדים בפועל עם קבוצה גדולה? ואיך לא פוגעים לא בחלשים ולא במצוינים?
"קודם כול יש אינספור טכניקות עבודה איך לעבוד עם הרבה מאוד ידע ואפילו מורכב, בתוך קבוצה. כדי שהקבוצה תלמד ביחד ושזה לא יֵצא חסר וזה נפסד – ובאמת בכל קבוצה יש מי חזק יותר או פחות – חשוב שבבסיס התפיסה יהיה שלכל ילד יש מתנה לתת לאחר. הגיוון של כלי ההוראה צריך להיות רחב מאוד, ואז ילדים שונים עולים על במת הכיתה".

תתארי לי איך בעצם נראה שיעור בחינוך האלטרנטיבי.
"שיעור כזה הוא אף פעם לא יחידה בודדת. 45 דקות זה שיעור שעניינו להוריד לרמת התרגול חלק מהתהליך. שיעור שהוא חלק מרצף של תהליך ארוך. הכיתה היא כמו גל. המחנך אוסף אותה רגע לדבר אחד, ומתוקף עצמה היא מבקשת להתרחב, ומשם הוא אוסף אותה חזרה ויש פעימה או נשימה. אנו מבקשים בחינוך לווסת כל הזמן זרמים ענקיים – האחד עיצוב של צורה, והשני כוח כאוטי של חיים. בגדול, מחנך טוב מחזיק את שני הכוחות. כוח החיים הוא תמיד מין מערבלות מסתחררת של דברים, משהו שאין בו סדר – הוא בורא ויוצר, ויחד איתו יש כוח של סדר, מה שיש בו צורה והוא סופי. צריך להחזיק את שני הזרמים האלו ולנווט איתם את הכיתה. מה מעצב את הכיתה? כל מה שמביא את הכיתה למעין פעימה משותפת".

מה למשל?
"אם כל הכיתה מדקלמת דקלום שיש לו מהות עבור הכיתה. זה שכולם צריכים לדבר את אותו טקסט באותו זמן מביא אותך לנשום ולנשוף ביחד. פעימה משותפת זה כוח צורה ענק שיושב על הכיתה. זה לא שינון לשם השינון, זאת עבודה משותפת ששכרה הוא גוף ידע בעל־פה.

"החינוך הוא תורת חיים, אני חיה אותו, אוהבת אהבת נפש. אני אוהבת מחנכים, את מי שבוחר בחינוך. זה בין המקצועות היחידים שאת משתמשת באופן ישיר בכוחות החיים שלך, בשעון המתקתק של החיים שלך. את שמה אותו על הילדים. מה שנתבע מהאדם זה לקחת חומר חסר חיים ולהפיח בו רוח חיים. במספר את צריכה להפיח רוח חיים. בפרק בהיסטוריה שקרה לפני אלפיים שנה את צריכה להפיח רוח חיים. זה שימוש ישיר ביכולת להעביר מתוך החיים אל החיים. אם הילדים לא חווים את הזרם של החיים עליהם אין להם משמעות בלמידה. ואני רוצה לצמצם את עצמי ליסודי, כי בתיכון על התלמידים מוטלת גם המשימה של להפיח רוח חיים בחומר, וזה קשור בהתפתחות המינית".

תשמעי, הצלחת לתת לי טיעונים לוויכוח שהיה לי לאחרונה עם שכנות. הן קבלו על כך שרק מורים זכאים לשנת שבתון, ואני עמדתי על כך שיש בזה צדק. בהתחלה הן חשבו שאני צוחקת וכשהן קלטו שלא, הן כעסו עליי. "גם אני עובדת קשה", אמרה לי אחת. לא הצלחתי להסביר את זה.
"בכל מקצוע עובדים קשה וכל מקצוע זקוק לאיזונים שלו. מחנך עובד, והכול צריך לחיות בתוך כפות הידיים שלו, כל הרהור הכי קטן. אין ילדים טובים ורעים, יש ילדים חיים. את מבינה? זה וואחד דבר. כשאני מדברת עם המורים שאני מלווה על העבודה שלהם, אני אשאל אותם באמת למדתם בבית את כל החומר שתלמדו? זה נכנס לתוך המערכת הריתמית שלכם? אתם מרגישים את זה כמו דופק? בשביל זה המחנך צריך הרגלים טובים. להתעניין בשירה, בספרות, בהיסטוריה, ברוח האדם. ואז הוא יכול לחנך. להפיח רוח חיים.

"זה שאין תודעה של כיתה כאורגניזם חי זה שולל את האפשרות לייצר חיים. הילדים הם בעלי פוטנציאל חיים כל כך גדול שהם מתגברים על הבעיה שלנו, המחנכים ובתי הספר, שעושים חינוך שהוא בסופו של דבר מעביר חומר. ברור שצריך להעביר חומר, אנחנו לא עשויים רק מרוח. אבל אם החומר לא הופך להיות חי זה הופך למוות. יש חמצן מסביב לגווייה אבל היא לא יכולה לייצר ממנו חיים. יש פה משהו מאוד עמוק בדבר הזה".

מעניין אותי לשמוע איך היית מגדירה את החינוך.
"הייתי אומרת שחינוך זו האפשרות להפגיש בין הנצחי לחד־פעמי. בין החד־פעמיות של הכיתה הזו לחומר הלימודים שכרוך בהרבה עבודה קשה, בשינון ובחזרתיות, אימון, פרשנות אמנותית. האפשרות להיות בתוך החומר שהוא כלי רכב, וכל הזמן להפיח בו את מה שהוא לא. משחק קבוע בין החד־פעמי, רגעי, מתכלה, חסר עקביות לאינסופי. החינוך רוצה לקרב בין שני אלה ולהפגיש ביניהם, ואז אין היררכיה".