"אין לי שום כוונה לוותר על אחותי"

היי, קוראים לי בקי, אני שחקנית, תסריטאית ויוצרת קולנוע. נולדתי בישראל, אך גדלתי בארה"ב, שם אני מתמודדת עם ההבנה של הזהות היהודית שלי, ואני תוהה איך זה ישפיע על חיי האהבה ועל מערכות היחסים שלי. שואלים אותי כל הזמן: 'את יהודייה, אז זה אומר שאת חייבת להתחתן עם יהודי? ואין לי מושג איך להשיב'".

המונולוג הזה פותח את הסרט התיעודי American Birthright (תגלית אמריקנית), שצפוי לצאת בחודשים הקרובים. במרכזו של הסרט מסע שורשים וחיפוש אחר זהות שאליו יצאה בקי תהל בורדו בעקבות החלטתה של אחותה, גל ("היא תמיד אומרת לכולם 'גל לייק גל גדות'") להתחתן עם גבר שאיננו יהודי. "גל סיפרה לי שהיא התארסה עם בחור ממש נחמד, אבל הייתה בעיה אחת: הוא לא יהודי. התבאסתי מאוד מהעניין, אבל במקביל חשבתי לעצמי שאני אנוכית כי אני מתבאסת".

למה בעצם התבאסת כל כך? הרי שתיכן חיות במובן מסוים את החלום האמריקני, אתן חלק מהחברה האמריקנית.
"גדלנו במשפחה יהודית 'מסורתית לייט' – כך אני מכנה את זה. לא הייתה שמירת מצוות, אבל כן הדלקנו נרות שבת וחגגנו חנוכה. אמא שלי גדלה בבית מרוקאי דתי, אבל כזה שעשו את מה שעשו בגלל שהרב אמר. אמנם הייתי במחנות קיץ ובתנועת נוער יהודית, הייתי מעורבת – אבל זה לא היה חלק כל כך משמעותי ממני, עד אותו משבר שעברתי בעקבות ההחלטה של אחותי".

בקי (33) היא רווקה שחיה בלוס־אנג'לס. היא נולדה בחיפה, וכשהייתה בת שש וחצי היגרה משפחתה לפילדלפיה. "זה היה בתקופת האינתיפאדה השנייה, ואמא אמרה לאבא: אני לא מוכנה לגור באזור מלחמה". בפילדלפיה הייתה האם מורה ליהדות.

"כל חיי אני במשבר זהות שאני קוראית לו 'חצי־חצי': אני חצי אשכנזייה־חצי מזרחית, חצי אמריקנית־חצי ישראלית. זה המוטיב החוזר בעבודה שלי. כל חיי הייתי בחיפוש עצמי – הייתי שחקנית בגיל צעיר מאוד, השתתפתי בתחרויות שירה ובהרצאות מול קהל גדול".

זה דפוס של מהגרים – הרי ככה הקימו את הוליווד.
"נכון", היא צוחקת, "אנחנו משתלטים על הכול, כמו שהיהודים הקימו את הוליווד, וכך השתלבו בחיים בארה"ב. אני אישית כל כך רציתי להשתלב, ששיניתי את השם שלי והוספתי את השם בקי – כי עד אז הייתי רק 'תהל'. יום אחד אמרתי לאמא שלי: 'אני מאמינה שתהל זה יפה בעברית, אבל באנגלית הילדים אומרים 'גו ת'הל' – כלומר, 'לכי לעזאזל'. היום אני כבר יכולה לצחוק על זה, ו'גו ת'הל' היא שמה של חברת ההפקות שלי".

ד"ש מדוסון

אחרי הלימודים בקולג' החליטה בורדו לעבור ללוס־אנג'לס. "חשבתי להישאר בפילדלפיה, אבל אמא שלי אמרה לי: אל תישארי כאן ותהיי כמוני מורה בבית ספר, אל תחזרי על הטעות שלי, קחי סיכון ותגשימי חלום. גם אבא שלי אמר לי: תלמדי קולנוע בלוס־אנג'לס. את יוצרת, תמיד היית. אני שמחה שהם עודדו אותי – אחרת הייתי במקום אחר לחלוטין בחיים".

בורדו החלה להפיק אירועים כמו מסיבות וחתונות, ולאט־לאט החלה גם לעסוק בנושאי תוכן. במקביל, כדי להתפרנס באמת, הייתה או־פר וטיפלה בילדים. כאשר שימשה או־פר לילדיו של שחקן הוליוודי מוכר, הגיעה נקודת התפנית בחייה. "עבדתי עם ילדיו של השחקן ג'יימס ואן דר ביק (לשעבר הכוכב הראשי של סדרת הנוער 'דוסון קריק' – והיום אב לחמישה ילדים, צ"ק), והוא בדיוק היה לקראת חזרה לתחום המשחק בסדרה Don't Trust the B in Apartment 23 והיה עסוק מאוד.

"בחיים לא דיברתי איתו על השאיפות המקצועיות שלי, כי לא רציתי שהוא יחשוב שאני שם כדי לנצל אותו. יום אחד הוא ניגש אליי ואמר לי: 'ראיתי כמה סרטונים שלך ביוטיוב, את ממש יצירתית'. אני נחרדתי, הרגשתי כאילו הייתי בזהות בדויה והוא גילה אותי. אבל אז הוא המשיך ואמר לי: 'אנחנו אוהבים אותך ורוצים שתעבדי אצלנו, אבל אני לא רוצה שתקברי את החלום שלך'. הוא הציע לי לעבור להיות מטפלת במשרה חלקית, ובמקביל להיות עוזרת אישית של עמית שלו בתוכנית, אריק אנדרה". כיום, אגב, אנדרה הוא כוכב גדול יותר: שחקן, קומיקאי, סטנדאפיסט ומנחה טלוויזיה יהודי־אפרו־אמריקני. הוא מתארח בסרטה החדש של בורדו, ומנהל איתה שיחת נפש על נישואי התערובת והזהות היהודית.

בתחילה הייתה בורדו העוזרת של אנדרה במשרה חלקית. עם הזמן המשרה הפכה להיות מלאה, אך במקביל היא לקחה על עצמה פרויקטים בתחום הכתיבה. "כתבתי בלוג, ואז גם כתבתי תסריט לסדרת רשת בשם The Map of Life – שהופקה עבור ארגון אמריקני. התסריט היה משעשע, אך גם רוחני וחינוכי. רציתי ליצור תוכן שיש לו משמעות בחיים". בהמשך הפכה להיות הפרנזטורית של אתר ההיכרויות היהודי הענק JDate והופיעה בפרסומת שבה היא מבשלת קניידלך במטבח, ומתווכחת עם בן הזוג שלה (ששרף את הקוגל) אם להכניס או לא להכניס סודה למתכון של הקניידלך.

את עצמך היית מחוברת לקהילה היהודית כשהתחלת את המסע הזה?
"קצת, ואז התחלתי ללכת לארוחות שבת בלוס־אנג'לס. ידעתי שזו קהילה יהודית גדולה במיוחד, וגם רציתי מאוד להתחיל להיכנס לעולם הזה, אבל כמו רבים בדור שלי, לא רציתי שיגידו לי מה לעשות או שינסו להחזיר אותי בתשובה. החלטתי להתחיל בלימוד, לחברה שלי היה ספר על חסידות וקבלה, התחלתי לקרוא –ונדלקתי.

"הבנתי שאני צריכה להיות חלק מקהילה, אבל הייתי קצת אנוכית, הרי זה התחיל עם העניין שרציתי עזרה עם הסרט שלי. פתאום אמרתי לעצמי: יאללה, אני לא קולית מספיק כדי לעשות את כל מה שהיהודים עושים. התחלתי להתחבר לקהילות, וזה היה כמו לצאת לדייט – אין אהבה ממבט ראשון, לוקח זמן להתרגל, אבל בסוף זה קרה".

בורדו החלה לעבוד בעולם המדיה החברתית בתחום של תוכן ומיתוג, כדי שתוכל במקביל לעבוד על הסרט, שכולל מפגשים מגוונים עם דמויות שונות שאיתן היא מנהלת שיח עמוק על היהדות, נישואי תערובת ועוד.

אז יצאת לתהליך המורכב הזה, ובינתיים בבית – מה חשבת על גיסך הטרי?
"אני בסדר איתו, אבל האם הוא מספיק טוב בשביל אחותי הקטנה? הוא בחור ממש נחמד, אבל משהו שם מרגיש לי לא כמו שזה אמור להיות – רציתי בשבילה משהו אחר. העניין הוא שקשה כיום לצעירים יהודים להתחתן עם יהודים כמוהם".

אני לא מבין למה זה כל כך מסובך; הרי יש שישה מיליון יהודים בארה"ב, זה לא כמו לגור בקהילה של כמה אלפי אנשים.

"זה לא נכון, כי יש מאות מיליוני אנשים שהם לא יהודים מסביבנו, ואנחנו חיים איתם. גם חשוב לי להסביר שמשפחה ישראלית טיפוסית שחיה בתפוצות לא יודעת מספיק על יהדות, אלא יודעת בעיקר עברית ואת התרבות היהודית־ישראלית. הדת לא הייתה נוכחת בבית שלנו, וזה בעייתי כי בגלל זה לא ידענו כלום. אז נכון, אמרנו קידוש, אבל בעצם יכולנו להחליף את הערכים היהודיים בכל ערך אחר בלי שום בעיה.

"אחותי אמרה לי שהיא אוהבת את החגים ואת סיפורי התנ"ך, ותדאג שהילדים שלה יהיו מחוברים לזה. היום בארה"ב רוב הילדים לא רוצים להיות משויכים ליהדות, שלא נחשבת 'קולית'. הרי כילדה שיניתי את השם שלי כי הוא לא היה קול. העניין הוא שעכשיו דווקא מה שלא היה נחשב קול הוא קול. כולם רוצים להיות אינדיבידואליסטים. אני ילדת דור ה־Y ורציתי להיות כמה שיותר אמריקנית. הייתי גאה בישראליות שלי יותר מאשר ביהדות.

"היהדות האמריקנית הייתה מושתתת על ערכי פוסט־שואה, שלא עברו לדורות הבאים. הרי לוח השנה האמריקני לא בנוי סביב לוח השנה היהודי. אם תרצה לאכול כשר, לחגוג חגים או כל דבר אחר – אתה חייב לחיות בגטו יהודי, הרי העולם המערבי לא עובד בצורה שבטית. כל אלה הם גורמים המחלישים את היהדות.

"ואני אומרת: אולי בכלל הערכים היהודיים הם המתקדמים יותר מאשר אלה של העולם המערבי? הרי פתאום נהיה קול 'להתנתק' מאמצעים דיגיטליים בשבת. הלו? משה רבנו מתהפך בקברו – זו המצאה שלנו. גם להתלבש בצורה צנועה זהו ערך יהודי, ופתאום אחת הזמרות הפופולריות ביותר, בילי אייליש, מתלבשת בצורה צנועה, כדי שלא יֵדעו מה צורת הגוף שלה – וזה מדהים. ואני אומרת: זה פאקינג ג'ואיש".

ומה קורה בפועל?
"בישראל זה מובן מאליו שלהיות יהודי זה בסדר והגיוני, אבל באמריקה יש כוח עליון שגורם לרוב הצעירים היהודים לא להתחתן עם בן או בת זוג יהודים. אם יהודי ויהודייה בסוף מתחתנים זה כאילו מפתיע, נס – כמו לזכות בלוטו. רוב היהודים הלא דתיים מתחתנים עם לא יהודים כי הם לא רואים ערך בלהיות יהודי. זה גרם לי לחשוב המון, וזה חלק מהמסע שלי שמופיע בסרט.

"אני מאמינה שנולדתי יהודייה מסיבה מסוימת, ולכן אני חייבת לחקור ולהבין מה זה אומר עבורי. אני לא מבינה איך אנשים יכולים לחיות כך בארה"ב כיהודים בלי לחקור את נושא החיבור שלהם לעם היהודי. זה אומר שאותם אנשים בעצם חיים בצורה לא מחוברת לנשמה שלהם. זה מבאס מאוד. בעיניי זה חשוב לפחות לקרוא ספר, או לטוס לישראל ולנסות ולהבין את המקום עליו נלחמנו וחלמנו כל כך הרבה שנים".

בסרט מתארח גם דיוויד יארוס, מייסד אפליקציית השידוכים J Swipe. הוא אומר משפט אחד שמתמצת את העניין כולו: "כל החיים אומרים לנו, בארה"ב: כולכם שווים, אבל כשזה מגיע לעניין החתונה נזכרים להגיד לנו 'אבל מותר לכם רק להתחתן עם יהודי'. זה מתנגש עם כל מה שלימדו אותנו, ולא מסתדר עם צורת החיים שלנו כצעירים יהודים בארה"ב".

היהודי הקול

כשהסרט יצא לדרך, בארה"ב, בורדו נפגשה בעיקר עם משפחה ורבנים שהיא הכירה או שחברים שידכו לה. היא ראיינה את אמה הישראלית, את סבתה ניצולת השואה, את אחותה ואת גיסה הלא היהודי. "ראיינתי גם רבנים משלושת הזרמים בלוס־אנג'לס, אבל הרגשתי שאני מקבלת את אותן התשובות מכולם – ללא כל בהירות.

"ואז חגגתי יום הולדת 32, והרגשתי שאני חייבת לטוס לישראל כדי לסיים את הסרט. 'אני חייבת ללכת הביתה', כך סיפרתי לכולם". היא נרשמה ללימודים במדרשה החרדית לנשים חוזרות בתשובה "נווה־ירושלים" בהר־נוף שבבירה. "מהוליווד להר־נוף", היא צוחקת, "זה כל כך לא מתאים לי ללמוד במקום כזה. הרגשתי ממש לא מתאימה למקום – אך מצד שני הייתי שם הכי בעניינים. אהבתי את החוויה, והבנות היו מדהימות".

אבל בורדו לא הסתפקה בחיים במדרשה. "הייתי נחושה למצוא יהודים קוליים, ולדבר על המסורת היהודית בצורה לא יבשה, אז מטבע הדברים התגלגלתי לנחלאות בירושלים. מצאתי שם אנשים מכל הסוגים, וגם למדתי שם חסידות. הייתי גם בצפת ובקברי צדיקים, ראיינתי קצב ודיברנו על כשרות. שמרתי שבת והתארחתי כל הזמן אצל אנשים בבית. כיביתי את הטלפון פעם בשבוע, וראיתי איך אנשים מגדלים בארץ ילדים. שתיתי גם הרבה יין טוב וויסקי עם אותן משפחות בארבעת חודשי השהות שלי בישראל.

"הייתי עם רבנית מצפת בקבר הרשב"י, והיא אמרה לי 'את יודעת, כל אדם שיש לו התגלות, צריך בסוף לקבל החלטה'. ואני בנאדם ששונא לקבל החלטות. אחד הרבנים שראיינתי אמר לי 'את תשימי את ההחלטה שלך בסוף הסרט?'. התלבטתי מאוד, אבל בסוף החלטתי דווקא לתרום את השנקל שלי לכל הדיון. זה יותר החלטה אישית שקיבלתי על עצמי – שלא בהכרח מעידה על הכלל. מצאתי את התשובה שלי, אבל לדעתי כל אחד צריך לעבור מסע דומה".

אז מה התשובה שלך?
"תצטרך לראות את הסרט. אולי תפרשן את זה אחרת ממה שאני מתכוונת. אני לא רוצה להרוס".

מהשיחה שלנו ומהצפייה בקטעים מהסרט, אני מנחש שהתשובה שלך היא שהחלטת להתקרב ליהדות ולדת.
"אם 'קירוב' זה להתחבר לשורשים שלך -אז כן. הפידבק שאני מקבלת מהטריילר הוא שכל מי שרואה את זה רוצה לטוס לישראל. יש לי חברה שצפתה בטריילר, עורכת שזכתה בפרסי 'אמי', יהודייה שנשואה ללא יהודי. היא סיפרה לי שהיא ובעלה כל כך התרגשו מהסרטון, שמאז הם חולמים להגיע לארץ. הם הרגישו רצון להתחבר לדבר היהודי הזה שאני מציגה – וזה הרבה יותר אפקטיבי מאשר רב חב"די שיגיד להם שהם יישרפו בגיהינום כי הם נשואים למרות הבדלי הדת שלהם".

היעד הבא: נטפליקס

הריאיון עם בורדו מתקיים בארץ. היא חזרה לכאן כדי להשתתף בוועידה השנתית של קהילת ROI, שנערכה זו השנה ה־13 בירושלים. קהילת ROI היא רשת בינלאומית של פעילים ומנהיגים צעירים המגדירים מחדש מהי מעורבות יהודית עבור הדור הצעיר של אזרחים ברחבי הגלובוס. הוועידה השנתית מהווה את שער הכניסה לקהילה, ואוספת 150 משתתפים צעירים מהעולם היהודי, מכל קצוות תבל ומכל תחום, לשבוע של סדנאות, הרצאות, פעילויות ויצירת שיתופי פעולה. את החדר היא חלקה, אגב, עם השחקנית נלי תגר.

הסרט "תגלית אמריקנית" צפוי להיות מוקרן בחודשים הקרובים. קודם בפסטיבלים ברחבי העולם, ולאחר מכן בהקרנות גדולות בקהילות יהודיות בכל היבשות. "הרעיון שלי זה לקיים אירוע סביב ההקרנה, עם נותני חסויות ודיון שיתקיים לאחר מכן".

עם תום הסבב העולמי, מקווה בורדו למכור את הזכויות של ההפצה הדיגיטלית לגוף שידור כמו נטפליקס. "אם הייתי רק נותנת את זכויות השידור לנטפליקס בלי לעשות מזה עניין בקהילות יהודיות ברחבי העולם – לדעתי ההשפעה היתה פחות גדולה, ולכן אנחנו רוצים קודם כל לחדור לאותן קהילות ולגרום לדיון עמוק וכה חיוני. אני רוצה להיפגש עם כל היהודים והיהודיות ברחבי העולם, עם האחים והאחיות הרחוקים שלי – ולדבר איתם".

שר החינוך הרב רפי פרץ התבטא בשבועות האחרונים על כך שהתבוללות ונישואי תערובת בארה"ב הם "שואה שנייה". מה דעתך על התבטאות זו?
"אני שומעת את המושג הזה הרבה. אני עצמי חוששת להשתמש במושג הזה, למרות שאני מתחברת לרעיון, פשוט כי אי אפשר לדעתי לחנך רק על ידי פחד. זו שפה קשה, אבל אני מבינה מאיפה זה נובע. סבתא שלי היא ניצולת שואה מפולין, וזה נוראי להשוות למה שהיה אז, כיוון שלפחות אלה שפרץ מדבר עליהם לא נרצחו.

"זה הצד החיובי בעיניי – שיש עדיין אפשרות להראות להם את היהדות בצורה חיובית יותר, שירצו להיות חלק מזה. כיום יש לנו כלים להגיע לאנשים שלא היו פעם: אמצעי חינוך מתקדמים, מדיות חברתיות – אפשר להשתמש בפלטפורמות האלה ולהגיע להרבה מאוד אנשים. אני זוכרת שלמדתי במדרשה על כך שקורח ועדתו נבלעו באדמה, והיה רב שהשווה זאת לשואה. אבל כאן אני חושבת שהמלחמה לא אבודה, ויש עוד תקווה להחזיר את אותם יהודים בתפוצות שהתבוללו.

"האם אחותי אבודה? האם צריך להרחיק אותה בגלל שהיא התחתנה עם גבר לא יהודי? זה לא פייר. אני אישית לא מוכנה לוותר עליהם. צריך לחשוב מה עושים עם המציאות הזו, זאת במקביל לנאמנות שיש לנו ליהדות שלנו. אם זה אומר להזמין אותם לארוחת שבת כשרה – אז זה מה שצריך לעשות. הזמנתי את אחותי וגיסי והם אמרו שהיה להם הכי כיף שהיה להם אי פעם. זה נתן לי תקווה".