החתיכה החסרה// איתמר גור / 42 / + 4
הדבר עצמו דווקא עבר חלק. החותך חתך, הצורח צרח והדומעת דמעה. כל שאר מתפללי בית הכנסת הצעיר "נתיב זבולון" שברחוב עמק החולה במודיעין התנפלו על ה־777 וההרינג, ושכחו מכל העניין.
במוצאי אותה שבת, אחרי ששילחנו את אחרוני האחים לדרכם, עשיתי רצונה כרצוני והתנפלתי על הבית עם מטלית, סמרטוט ומגב. שפשפתי והברקתי כמו שרק אב גאה יודע לעשות. עברתי על המדפים, עשיתי אבק וזרקתי ניירות ושאריות טישואים שמי מהאורחים הלא מנומסים, כנראה מהצד שלי, השאיר כאילו הוא נולד באוטובוס.
לפתע זעקה מרה קרעה את שלוות המוצש. "העורלה! איפה העורלה?!", בדמעות שליש ובשפתיים רוטטות היא הצביעה על מדף הספרייה ומלמלה ללא הפסק "העורלה שלו, העורלה שלו". מבין הזעקות והמלמולים עלה שהמוהל ארז את העורלה של הילד בטישו ורוד, הפקיד אותה בידיה של אמו והנחה אותה לקבור את האוצר באדמת הארץ הקדושה מיד עם צאת השבת. הצדיקה הניחה את הטישו היקר על מדף הספרייה וכעת הוא איננו, אז או שחיה רעה אכלתהו או (וכאן היא כבר ממש צעקה) ש"ברוב טיפשותך זרקת אותו לזבל".
באמת היה שם טישו מוזר, נזכרתי בחרדה. חבל שכבר הורדתי את הזבל לפח המרכזי של הבניין. "לא, זה לא חבל", היא ענתה, כי "אתה יורד לשם תכף ומיד ומביא את העורלה שלי". וכך במוצאי שבת וישלח שנת תשס"ג צללתי אל פח הזבל של הבניין, מבוסס עד מותניים בשאריות השבת של השכנים, בניסיון נואש לאתר את החתיכה החסרה.
בסוף ואחרי מאמץ לא קטן מצאתי אותה, מיי פרשס, נחה באותו טישו ורוד וקמוט, אדישה לגמרי לדרמה שמתחוללת סביבה. הפעם היא לא לקחה סיכונים ומיד שלחה אותי לכרות לה קבר, לעורלה הכוונה, מתחת לעץ שמעבר לכביש. בחצות הלילה ערכנו שם טקס קבורה יהודי מלא, ועד היום, מול בית מספר 51, ניצב עץ שהוא אות וסימן ללחץ שהיהודים אוהבים להכניס את עצמם אליו.
אבאל'ה, בוא: לא הבאת כסף או מתנה ואתה מחפש תירוץ מקורי? בוא, "שכחתי למשוך מזומן" זה עתיק. תתעדכן, היום אומרים "הייתי מעביר לך באפליקציה אבל נגמרה לי הסוללה"
מסע אחר // דיוויד חגי | 42 | + 4
אם התמזל מזלך ונולדת לשבט המסאי, טקס ההתבגרות שלך, אשר כלל ציד אריות, הוכרז כלא חוקי בשל איסורי ציד בינלאומיים. לעומתו, טקס ההתבגרות השמור לנערי עם הסגולה עדיין בתוקף, וכהכנה לו הנוער לומד ושונה את פרשת בר המצווה בטרם יתייצב קבל חברים ומשפחה ויקרא בפניהם בדיוק בתקופה בה מתחלף לו הקול.
לפני 13 שנה קיבלתי מתנת יום הולדת נהדרת, כשבשלהי יום ההולדת שלי נולד הבכור. בשנה האחרונה המתנה עלתה שלב. בהכנת הפרשה עם הבכור, בעודו נע בין מוטיבציית על לבין אל־תתקרבו־אליי־עם־התיקון־קוראים, חוויתי פלשבקים של עצמי בגיל הזה, יושב על המיטה בבית הוריי ומשנן את הפרשה כשברקע הידיעה שחברים צעירים ממני כבר ב"שישי" ואני עוד תקוע ב"שלישי".
זר לא יבין את האימה המזדחלת ועולה ככל ששבת בר המצווה מתקרבת. אין מה לדבר, טראומת אבות סימן לבנים. לפני השבת הגורלית יצאנו הבכור ואני למסע בצפון. האמת שהברחתי בתיק צילום של הקריאה שלו, שתהיה לו האפשרות, אבל בחרתי לא להציק לו עם זה בטיול. במקום, הרווחתי זמן איכות שמאוד חמקמק ביומיום. הרווחנו שיחות משותפות שבהן גילינו כמה אנחנו דומים. בנחל כזיב למדתי מהבכור שהוא חווה אירועים שכאילו נקראו מתוך יומן שכתבתי בגילו (לו כתבתי), ובכנרת בלילה הבכור למד ממני שכאב הבטן של הלחץ נשאר גם בבגרות, רק שאפשר להתיידד איתו. ושנינו למדנו שבכל הורה (לפחות בהורה כותב שורות אלה) מסתתר נער שנאלץ מדי פעם לעבור עוד טקסי התבגרות פה ושם.
ואולי זה הרציונל של טקסי התבגרות. להבין שגם הדורות הקודמים לך עברו חוויות דומות ושרב המשותף על המפריד.
כמובן הבכור צלח את טקס ההתבגרות וקרא נהדר. היו סוכריות, היו שירים והיה אבא שמרוב התרגשות שכח לברך בזמן "ברוך שפטרני מעונשו של זה".
