מסך הברזל // דורון מלצר/ 40/ +6
כשהייתי ילד ידעתי את לוח השידורים של הטלוויזיה בעל פה. טוב, זו לא הייתה חוכמה גדולה, היה ערוץ וחצי. ובכל זאת הכרתי את לוח השידורים בעל פה והחיים התנהלו לפי תוכניות הטלוויזיה. מה למשל? בימי שני סיימנו את הלימודים מאוחר, בשתיים בצהריים (כן. היו ימים שלמדו עד שעות הגיוניות, והיו לנו גם חיים אחר הצהריים) אבל רצנו הביתה כדי לא לפספס את התוכנית האהובה עלינו באותו היום.
קיווינו שפעולות בבני עקיבא לא יפלו על תוכנית חשובה אחרת, וייאמר לזכותי שבחרתי ללכת לפעולות ולא להישאר מול המסך. כפיים. ידעתי אלו תוכניות מותר לי לראות ואלו אסור, והלכתי לישון אחרי מבט לחדשות. כשקצת בגרתי הבנתי מה הכוח של המכשיר הזה, הטלוויזיה. שום תוכנית לא הייתה באמת חשובה! לא היה משהו שלא היינו יכולים להסתדר בלעדיו. להיפך, היינו מסתדרים מצוין בלעדיו. כשעוד קצת בגרתי (זה עוד מעט נגמר, אני לא באמת כל כך מבוגר) הבנתי שחסר שם תוכן בכל ים התוכניות. פעם חבר אמר לי שלדעתו התוכנית "מוש השור" היא הראשונה בז'אנר של תוכניות ללא מסר, רק של פאן. יום אחד אני אבדוק את זה.
כשהתחתנתי אמרתי שאני לא רוצה טלוויזיה בבית. מספר התוכניות שהתעניינתי בהן כבר לא היה גבוה, והעדפתי חיים נטולי מסך, כי מי כמוני יודע כמה זה יכול למכר.
כשהילדים שלי עכשיו עם המסך הקטן אצלם בכיס, ביד, במטען וחוזר חלילה, אני מודה על ההחלטה הזו. לפחות טלוויזיה אין לנו.
אין לנו את המכשיר הזה שמדליקים אותו בבוקר והוא פועל ברקע בלי ששמים לב. לפחות אני יודע שכשבבית שלנו מרימים את העיניים מהמסך נתקלים בעיניים אחד של השני, ולא במסך אחר.
אבאל'ה, בוא: כולנו יודעים שכשאתה אומר שאתה מתגעגע לטלוויזיה של פעם אתה מתכוון לפעם, כשהיית יכול לחזור הביתה מהעבודה ולשבת לראות טלוויזיה בשקט
צופים סיפור אהבה // שי קופלוביץ 43 / +6
בננו בכורנו מנגן בכמה להקות, לכל אחת הסגנון שלה. הוא מנגן, מלחין ושר, משמיע קולות ולפעמים מנסר על הגיטרה חזק ממה שבני 40 פלוס מסוגלים כבר לספוג. לאחרונה הוא הקים להקה חדשה עם חברו הטוב גלעד. משום מה ובדרך לא ברורה הם החליטו לקרוא לה "על כל המלאי".
מודה, אני עדיין מנסה להבין את הקטע של הצמד הזה מבחינה מוזיקלית, אבל אחד השירים שלהם נקרא "נטפליקס של אהבה". שורות הפזמון מספרות "כי ככה זה נטפליקס, אתה אף פעם לא מוכן, כשבאה מישהי לבינג' מתוכנן. בדיוק כשמצאתי זיווג לצפות בבית הנייר, נגמר לי המנוי ולבד אני נשאר".
נטפליקס שינה את העולם. אפשר לקבוע לדייט בלי להוציא 80 ₪ רק על פופקורן זוגי, שלא לדבר על הפסקות שירותים גמישות. אפשר לבחור סרט או סדרה, אפשר בבוקר או בערב, אצלו או אצלה, רבאק, אפשר אפילו לראות את זה על מחצלת מלאת חול בחוף הים (אני גם לא אתפלא אם הזוגות האלה בחתונה שמתעכבים בחדר ייחוד ומייבשים את כולם עם הבורקס במנה הראשונה משלימים שם איזה פרק בסדרה).
נטפליקס שינה לנו את החיים. הורים מתווכחים מי ירדים את הילדים כי אפשר לראות שם פרק בשקט במקום לסדר את הסלון, זוגות בוחרים סדרה לצפות בה יחד וסדרה לצפות בה לחוד. אתה יכול סוף סוף לשים לקטנים בינג' של "רובו פולי" בארבע אחה"צ ולקפל אותם למקלחות בשבע בלי ששמעת מהם מילה (חוץ מ"אבא תגיש לי אוכל") וימי מחלה בבית הפכו להיות נסבלים הרבה יותר.
אז רק תפילה אחת אשא "אלי אלי, שלא ייגמר המנוי לעולם".
