משרד החוץ // רן אילן / 33 / 3+
בכל פעם שאני נתקל בצמד המילים "חופש גדול" אני נתקף ברגשות מעורבים. מצד אחד, החופש הגדול שלי התחיל לפני שנתיים, באולם גדול, בבית הדין הרבני בירושלים, ומצד שני, אני עובד מאז הרבה יותר קשה כי מישהו צריך לממן את כל היופי הזה.
שלושת הכוכבים שלי, המכונים גם כוכבת 1 כוכב 2 וכוכבת 3, למדו בשנים האחרונות להתנהל כשאבא רוב הזמן במרחק פיזי משמעותי, אבל במרחק רגשי של הודעת ווטסאפ. למען האמת, הם עושים את זה בהצלחה רבה, ומפתיעים כל יום מחדש בחוסן נפשי ראוי להערכה. לכן לא הופתעתי לשמוע מכוכבת 3 את המשפט "אבא, גם בחופש הגדול הזה אנחנו מגיעים אליך למשרד?"
איכשהו המשרד שלנו הופך בימי החופש להיות מתקן מתנפח ענק, או שזו לפחות ההרגשה כשעשרה ילדים ביום מקפצים בו מרגע שפותחים את הדלתות ועד 14:00 בצהריים, כשההורה מפנים שכישורי ה"מולטי טאסקינג" שלו חלשים כמו טיעון להצביע שוב לזהות.
חדר האוכל, שבמשך השנה בוהה בנו ברחמים, מתמלא בדפי צביעה, עבודות יצירה וגרפיטי (אמרתי לך שכבר לא מתאים להביא את הבן שלך כשהוא בן 27, דלית).
השקט הבין־חדרי מוחלף במנגינות סמי הכבאי, מיכל הקטנה ומשחקי הכס (כי לא מתאים זה לא מתאים דלית), וחדרי הישיבות המשמשים לדיונים עתירי משמעות מצאו את עצמם כחדרי אירוח למשחקי קופסה, קלפים וסדנאות סליים (סירייסלי דלית?).
"ברור שאתם באים" אמרתי לכוכבת 3 נרגש, "נראה לך שאני אפספס את ההזדמנות לבלות איתכם עוד כמה שעות איכות?". שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו ירו שני המאורות הגדולים מהמטבח: "אנחנו בכלל לא באים בשבילך, אנחנו באים בשביל דלית. היא מביאה סליים".
אבאל'ה, בוא: תחסוך לנו את הצקצוקים. גם אתה היית שמח לפרוק קצת מהעצבים שהילדים מביאים לך בחופש על איזה כיסא פלסטיק בפארק מים
בלוז לחופש הגדול // איתמר גור / 42 / 4+
כל הסימנים היו שם, פזורים כמו פירורי לחם לאורך השנה החולפת, אבל אנחנו לא שמנו לב עד אותו אחר צהריים גורלי. ישבנו שנינו בסלון, אחרי עוד פרק של איזו סדרה מיותרת שהשאיר אותנו עם תחושת ריקנות, אז במקום להמשיך לפרק הבא תכננו את חופשת הקיץ השנתית.
היעד המועדף עלינו – תחמתי את מרחב הדיון – הוא כמובן כל מקום העונה להגדרה מטרופולין ועם יחס אוכלוסין/ סופר־פארם נאות. כמה כיף היה בשנה שעברה, התפייטה האישה, איך צעדנו כולנו על חוף הים וצחקנו ונהנינו ואיזה מזל שהספקנו לקנות לילדים ארטיקים מהאיש לפני שהוא הלך. יאללה, עניתי לה בשיר, חוזרים לאותו מקום.
בשלב הזה, כשמיהרנו לבשר את העניין בווטסאפ המשפחתי, התחילו החריקות.
הבת־שירות תקועה עד סוף אוגוסט במועדונית שלה, לשביעיסט מלא תוכניות שרובן המכריע לא כולל אותנו ושני הקטנים מתבאסים עלינו כי אנחנו לא מסכימים לקחת אותם לימית 2000.
אם תמשיכו ככה אמא ואני ניסע לבד, איימתי קולקטיבית, אבל לא נראה שהם התרשמו. מתי לעזאזל הפכנו מיותרים, שאלתי בקול, איך הגענו למצב שאנחנו מתחננים לתשומת לב מהילדים שלנו? זה לא אמור להיות הפוך?
אין לי מושג, ענתה חלושות, אני רק יודעת שאני מתגעגעת לשיעורי הבית שלהם, למקלחות, למסדר כינים כל ערב. וואי נכון, הדהדתי, מזמן לא ביקשו ממני שׂקמח, מזמן לא נחנקתי מסנדלי שורש מצחינים במידה 32. כמה עצוב.
אבל נתגבר, החזקתי את ידה והבטחתי, נתגבר.
