הלו הלו, אבא: קבוצת הבית

כרטיס אדום // אילן תמיר | 45 | + 3

ימני, שמאלני. מתון, עצבני. הומני, ריאלי כמעט מה שתרצה, נראה לי. תהיה גבוה, נמוך, חברותי, אנטיפת. האמת, זה לא באמת אכפת. גם את, אם תחליטי ללמוד, למרוד, לרקוד, לנדוד, תמשיכי לחפש עבודות זמניות, אני מניח שגם עם כל זה נלמד לחיות.

רק דבר אחד ילדיי. תבטיחו לי שבשום תנאי, אפילו אם ראשכם יהיה קרוב לגרדום, שאף אחד מכם לא יהיה לי אדום. כי קבוצת כדורגל זו לא באמת רק קבוצת כדורגל. זאת הגדרה. זאת מהות. זה חלק משמעותי מהזהות. אנחנו צהובים. ככה נולדנו. זה מסורת, זה אופי, זאת תפיסת עולם. להם יש עוד 22 צבעים אחרים. אתם יודעים כמה סבא רגיש, נכון? נראה לכם שהוא יעמוד בזה אם אספר לו שבחרתם בצבע האדום? ומה יגידו השכנים, שאני לוזר? אין ברירה, צוציקים, אתם חלק מדבר גדול. תגידו תודה ותפסיקו לשאול. זרקו את הצעיף על הצוואר מהר ואל תיגעו יותר בצבע האסור, האחר. שלא תידבקו בלוזריות. זה משתלט מהר על הגוף ומתחילים ליהנות מזה. אתם, האמינו לי, לא רוצים לעשות את זה.

זהות זה מושג קצת מורכב, אבל אין ספק שלסמלים חיצוניים יש חלק חשוב בהגדרה ובעיצוב שלה. הספורט, בהקשר הזה, הפך במהלך השנים לגורם משמעותי מכיוון שהוא המקום היחיד שמאפשר לנו לראות, על בסיס קבוע, את הנציגים של הזהות (הגיאוגרפית, האידיאולוגית, המעמדית וכו') נלחמים ומתעמתים עם זהויות אחרות. מחקרים שנכתבו ופורסמו זה עתה מלמדים, מהצד האחד, על התפקיד הדרמטי של צבע הקבוצה בעיני האוהדות והאוהדים האמיתיים (שלא ילבשו ולא ירכשו שום דבר בצבע האחר), ומהצד השני, על הקושי האדיר של אבות לקבל את הרעיון שילדיהם בוחרים לאהוד קבוצה שונה מזאת שלהם. ממש בגידה. בגידה במסורת, בערכי המשפחה, בגבריות. הספורט סייע לאבות לפלס ולעצב את תפקידם בחיי המשפחה, ואם גם בזה לא נצליח, מה נשאר?

פרופ' אילן תמיר, חוקר ספורט, חברה ותקשורת. עומד בראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל

אבאל'ה, בוא: או שהילד אוהד את הקבוצה שלך, או שבוא, מבחינתך אפשר לסגור פה הכול ולשדר במקום את האופרה לה מרמור מאת פרלש

 

הקבוע היחידי // נדב שטראוכלר | 34 | + 1

 

״יששששששש!״ צעקתי מהפינה החשוכה והיחידה שבה הייתה קליטה בשעה 02:00 בחדר המלון בצפון תאילנד. שלי התעוררה: ״תגיד לי אתה נורמלי, נפלת על הראש?״. האמת שזה היה הדבר הנורמלי ביותר לעשות באותו הרגע. היי, בכל זאת, בית״ר ירושלים שלי כבשה שער יתרון מול מ.ס אשדוד. לא הלוקיישן שינה, לא השעה וגם לא הזווית – כי הקבוצה מעל הכול.

יש נקודות בחיים שבהן אתה עושה סדר ומארגן עדיפויות, מחשב אילו דברים חשובים לך יותר מאחרים. כשאשתי עברה לגור איתי אמרתי לה שאין לי מושג באדריכלות פנים, וכל דבר שהיא רוצה לשנות בבית – אדרבה. רק שהצעיף בצבעי הצהוב־שחור לא יזוז ממקומו הקדוש בסלון. למעט במשחקים כמובן.

״תגיד את האמת״, היא שאלה אותי כשהתבשרנו שיש לנו בן בדרך, ״הדבר הראשון שעלה לך לראש זה מתי תיקח אותו כבר למשחק של בית״ר, נכון?". "מה פתאום!" הזדעקתי, "זה היה הדבר השני!"

אחד השירים האהובים ביציעי טדי גורס ״מגיל קטן תמיד אמרו לי – אין לך ברירה, לאן שלא תלך זה ילווה אותך״. כשעברי נולד איחלתי מכל ליבי – כל שתבחר, כל שתרצה, כל שתחפוץ – אהיה מאחוריך. דבר אחד ויחיד אני כבר בחרתי בשבילך, ואף בית דין לא יעזור פה: כמו שנולדת יהודי, כך נולדת בית״רי כדת אוחנה ומלמיליאן. אמנם הוא עדיין לא חגג שנה, אז ייקח זמן עד שיפנים זאת, אבל אני משדר לו כבר מעכשיו שזכות הבחירה נתונה לו בכל דבר, למעט בּבחירת קבוצת הכדורגל, שאחריה בעזרת השם ילך באש ובמים. יאללה בית״ר.