שלושים שניות זוז //// רועי קדם / 28 / + 2
הקיץ הזה הביא איתו את פרויקט הגמילה מטיטול של בן השנתיים וחצי שלנו. נתחיל בכך שזה אחד הדברים המפעימים והבלתי מוסברים שיש לעולם הזה להציע לשכבת הגיל הזאת: ויתור על נוחות הטיטול בעל הזמינות של 24/7, לטובת מחויבות למקום מוגדר ביותר שנקרא "שירותים".
אני נזהר כשאני ניגש לכתוב את הטקסט הזה, מהסיבה הפשוטה שלפתוח פה על משהו שהולך טוב יכול לגרום לו בסבירות גבוהה לנוע בפתאומיות בלתי מוסברת בכיוון הנגדי. ולכן אכתוב שהפרויקט הולך ככה־ככה, מצבנו לא מזהיר ויש לנו עוד איפה להשתפר, ואתם תבינו מזה שהולך לנו מעולה והילד כפרעליו – גמול.
רק שמאז הגמילה אני מתעורר באופו קבוע בשתיים בלילה לקול הקריאה המלחיצה: "אבאאאא! עוד רגע יוצא לי פיפייייי". מדובר אמנם באירוע קצרצר ונקודתי של דקה וחזרה לשינה. עם זאת ההקפצות הליליות שייכות לתקופה אחרת בחיים, ואיך לומר בעדינות – לא התגעגעתי בכלל.
כולם יודעים שילד ישן לא מעירים, אבל בחרתי להפר באופן בוטה את הכלל כדי לחסוך הקפצה ולסיים עם העניין הזה באופן יזום. בעודי מעיר אותו ומספר לו בהתרגשות על התוכנית ההישגית והגאונית של אבא, הוא מצידו חצי ישן מודיע לי בחגיגיות שהוא בכלל לא צריך לשירותים. אני מסביר לו שאין סיכוי שאחרי שש שעות שינה הוא לא צריך, והוא ממשיך להתעקש, להתעצבן ולהתעורר יותר ממה שתוכנן לשלב הזה של התוכנית.
בעוד כדור השלג מתגלגל, אני מבין שעשיתי טעות ומנסה להיחלץ לאחור תוך מזעור הנזקים בתחום השינה וצמצום המהומות, אבל הוא כבר ערני לגמרי. למרות שהאירוע החריג יצא לגמרי משליטה, למזלי הטוב הגענו להסכמות שעדיין לילה, ואם הוא לא צריך לשירותים אז שיחזור פשוט לישון ויקרא לי כשיצטרך.
תוך כדי שאני יוצא מהחדר בדממה, קריאה קטנה ומתוקה מפלחת את השקט – "אבא?" יא אללה, אני חושב לעצמי, הנה הוא סיים להתעקש, היה שווה הכול. אני מסתובב אליו עם חיוך של מנצח. בעודי עף על עצמי הוא משלים את המשפט – "אבא, אני רוצה מים".
אבאל'ה, בוא:
"אבאלה, בוא, תנמיך ציפיות. אין אף שלב בגמילה של הילד שבו הוא יבוא ויתנצל בפניך על ההשכמות בלילה. זו לא הגמילה הזו"
השקט שנשאר /// רן אילן / 33 /+ 3
רגע מהחיים שלנו השבוע.
אני: שומעים רגע? אני צריך לכתוב עליכם עוד טור.
כוכב 2: על מה הפעם?
אני: על הגמילה שלכם ממסכים.
כוכבת 3: מה זה גמילה?
אני: זה להפסיק משהו שאתה עושה כל הזמן כי הוא כבר לא בריא לך.
כוכבת 1: אבל אנחנו לא במסכים כל הזמן.
אני: מתוקה, אני איתכם בבית עכשיו ואנחנו מתכתבים בווטסאפ.
כשאתה אבא בחופש הגדול, אתה קרוע בין הרצון שלך לגדל ילדים בעלי יכולת התמודדות עם מסכים, לבין הידיעה שאם תעשה את זה תצטרך לעזור להם למצוא תעסוקה אחרת. וזה נכון, הם ילדים, הם צריכים ללמוד להשתעמם, זה מפתח אותם יאדה יאדה, אבל השקט השורר בבית כשהם מול מסך ממכר בפני עצמו.
אז התכנסנו לדבר על זה. לא לפני שכוכב 1 סיים עוד ארבעה סיבובים במשחק והכוכבות צפו בעוד סרטון של איך מכינים סליים משאריות כרובית, עלי נענע מיובשים ושמפו.
ביררתי איתם מה התוכניות שלהם לחופש – ותשמעו, הופתעתי. הלו"ז שלהם לא היה מבייש את מנכ"ל הבנק שלי, וכמוהו, גם הם מתכננים להוציא לי הרבה כסף מהחשבון. פגישות עם חברים, בילויים, יצירות, משחקים – "מרשים", אמרתי, "אז טוב שיש לכם מסך כדי לנוח מדי כמה דקות".
בסוף שאלתי אם הם חושבים שכדאי לקבוע מספר שעות ביום לשימוש בטלפון ולצפייה בטלוויזיה, והם ענו שאמא כבר קבעה להם, ושנראה להם שאני צריך להיגמל מהנושא הזה.
