לפני קצת יותר משנה עלתה העונה הראשונה של התוכנית "סליחה על השאלה" לערוץ כאן 11 ולצפייה ביוטיוב, אז פורמט קטן ונטול יומרות. הרעיון, המבוסס על פורמט אוסטרלי, פשוט: כשמונה אנשים "רגילים", שמשתייכים לאותה קבוצה חברתית שסובלת מסטיגמות, יושבת לענות על שאלות הצופים בבית, בלי פילטרים. מסך לבן, שאלות ותשובות, זה הכול.
עליית העונה השנייה של התוכנית בחודש האחרון מספרת סיפור אחר – הפעם מדובר באירוע טלוויזיוני משמעותי. אחרי זכייה בפרס האקדמיה לטלוויזיה בשנת 2018, עשרות אלפי צפיות ברשת וביקורות מהללות – "סליחה" היא אחת התוכניות המדוברות ביותר בטלוויזיה.
עורכת התוכנית, עדי לוי, ניגשה בסבב השני להתמודד עם אתגר חדש. זה דבר אחד לערוך תוכנית ראיונות שעוסקת בנושאים הכי רגישים, וזה דבר אחר לגמרי לעשות את זה תחת הכותרת של "תוכנית חשובה". כמי שעבד תחת לוי כחלק מצוות התחקירנים בעונה הר'אשונה של התוכנית, התעורר בי הרצון להבין מה השתנה מאחורי הקלעים בין העונות.
"בעונה הראשונה הייתה לנו הפריבילגיה לעשות את הדבר הקטן שלנו, שרק אנחנו יודעים עליו. 25 דקות בערוץ הפחות נצפה. אמרנו, 'אנחנו נעשה מה שאנחנו חושבים לנכון', וזה כל מה שהתרכזנו בו", אומרת לוי. "אני זוכרת שאמרתם לי אחרי שראיתם את הפרק הראשון, 'את תראי, זה יהיה להיט, יהיו לזה מלא צפיות'. ואני אמרתי לכם, 'לא נכון, אתם שוגים באשליות, זו תוכנית קטנה'. ופתאום זה קרה. אז כשעושים עונה שנייה יש המון פחד – איך נעמוד בציפיות הגבוהות. פתאום אומרים לי, 'את עושה משהו חשוב', אבל רגע, אני לא רוצה לעשות משהו חשוב, אני רוצה לעשות תוכנית טלוויזיה טובה, שעל הדרך גם עושה טוב".
אז מה עושים עם החשש הזה?
"נזהרתי מאוד מה'חשובה', מסוכן בעיניי ללכת לכיוון הזה. כי אז, אתה מאבד את כל הקונספט של 'לדבר בגובה העיניים', וזה הרי כל הטריק של התוכנית. אם זו 'תוכנית חשובה' – זה אומר שאני זו שמחליטה מהו נושא חשוב, מה חשוב להגיד. ואני לא. אני רוצה לעשות משהו שהוא הרבה יותר על הקרקע מזה. אני אומרת, בואו לשמוע, בואו להכיר.
"מה שכן, הבנתי בין שתי העונות שהמון בני נוער צופים בתוכנית, גם בפרקים הקשים יותר. אז זה משהו שהיה לי בראש כשעשיתי את הבחירה של הפרקים לעונה השנייה, שמתי לב שיש דברים שרלוונטיים לעולמם. למשל פרק על ילדים להורים גרושים – שזה פרק שנולד קודם כול בגלל שאני ילדה להורים גרושים – אבל גם בגלל שהוא שייך לעולמם. או הפרעות אכילה, שזה רלוונטי להם".
בעונה הראשונה היה קשה לשכנע מרואיינים לסמוך עלינו שלא נוציא אותם רע. זה השתנה בעשייה של העונה השנייה?
"בעונה הזו פחות נדרשנו לשכנע שאנחנו באים בטוב, אני חושבת ומקווה שהכוונות הטובות שלנו כבר לא מוטלות בספק. אנשים פחדו מאוד שלא נכבד אותם לצורכי רייטינג, שנראה בהם רגע טלוויזיוני משעשע. ואנחנו יודעים שיכולנו לעשות את זה, אבל כל הזמן נזהרנו שלא ללכת לשם. ואני חושבת שאנשים ראו את זה על המסך, ולכן הרגישו יותר בנוח להגיע. אתה יודע, אני לא אציג לאישה דתייה שאלה על מין, כי אני לא רוצה להביך אותה. אגב, יש לנו הרבה מאוד דתיים בעונה הזאת. יש איזו תחושה בעיקר בציבור הדתי־לאומי, שאנשים ראו את התוכנית ורצו להיות חלק מזה. אני חושבת שאין פרק שאין בו דתי. לדעתי זה תהליך דומה לזה שקרה מול המרואיינים, כי אנשים כבר צפו בתוכנית וראו שאנחנו לא רוצים להוציא משהו צהוב. אתה זוכר שכל הזמן היינו אומרים למרואיינים, 'אין לכם אלא להסתכל לי בעיניים ולהאמין לי שלא אשפיל או אביך אתכם, לא אערים עליכם'".
אז מה היה האתגר המרכזי בעשייה של העונה הזו?
"הפעם הגיעו אלינו הרבה אנשים עם אג'נדה. היה ממש צריך להפריד אותם מהאנשים שבאו נקי, שפשוט היו עצמם. האנשים שאנחנו מחפשים הם אלו שבאים למרות שהם לא באמת רוצים לדבר בשם כל קבוצת העיוורים, אלא כי הם מבינים שיכול להיות שזה חשוב. לבעלי האג'נדה הייתי אומרת, 'אני לא רוצה לדעת את המסר שלך, אני רוצה שתספר לי על עצמך, פשוט, ומתוך זה יעבור המסר'".
סליחה על השאלה, אבל את לא מוצפת רגשית מכל הסיפורים של האנשים שפגשת בתוכנית? אני עדיין מתאושש מכמה ראיונות שעשינו יחד.
"זה מציף מאוד. בעונה הזו יש פרקים קשים במיוחד, כמו אנשים שהותקפו מינית או אנשים עם פוסט־טראומה צבאית. אני מעריכה שפגשתי למעלה ממאה מרואיינים. אני חושבת שאין מישהו בצוות שלא נפל לו איזה אסימון על חייו שלו בעקבות המפגשים עם האנשים האלו. אז אני מגייסת כוחות כדי להקשיב באמת, ופעם ב־, כשזה קשה יותר, אני מבקשת עזרה ממישהו במערכת. בסוף זה העניין של התוכנית הזו, להתעניין באמת במה שעובר על אנשים, שגם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים עליהם הכול – אנחנו מבינים שבעצם אנחנו לא יודעים כלום".
סליחה על השאלה כאן 11, ימי שלישי ב–21:05 ובערוץ היוטיוב של "כאן"
