"אחלה אירוע", אומר מיכאל לויכטר מתקוע ד' כשאנחנו נפגשים בפסטיבל "אחרית הימים", כאילו הוא אורח המביט מהצד, ולא חלק מהמשפחה שמפיקה אותו. "תראי: מלא אנשים, כולם שמחים ומבסוטים, גם אני שמח וטוב לי". ובאמת, מסביבנו אלפי אנשים עוטים תועפות טקסטיל צבעוני מכל הכיוונים, מחייכים. חלקם רוקדים, חלקם רובצים, חלקם מעשנים, חלקם אוכלים. פסטיבל.
"אחרית הימים" זכור לחלק מהקוראים כאבן דרך במוזיקה הציונית המתחדשת, הפסטיבל שנתן במה לז'אנר הזה כשלא הייתה לו אחרת. שם התחילו את דרכם המוזיקלית אהרן רזאל, ביני לנדאו ("הוא היה ילד בן 15", מזכיר אחד הלויכטרים), סיני תור ויונתן רזאל, שהגיע לאחד הפסטיבלים הראשונים כנגן צ'לו. האירוע המוגדר על ידי מפיקיו כ"פסטיבל אינדי יהודי" התחיל בקטן בשנת 2000 ומשם הלך ותפח. ב־2009 החליטה משפחת לויכטר לצאת להפסקה, שנמשכה עד עכשיו.
במה שונים הפסטיבלים של אז מזה שמתקיים היום?
"אני מרגיש שגדלנו, התבגרנו", מסביר מיכאל (38), נשוי ואב לשלושה, "בעבר, זה היה אירוע בעיקר לנוער. היום לנערים האלו יש כבר ילדים, ולכן הפסטיבל מתחיל בחמש אחר הצהריים ויש פה מתחם יצירה מטורף לילדים. היום את יכולה לראות כאן גם אנשים בני שבעים. האירוע מתאים ליותר סוגים של אנשים. הפעם גם השקענו המון בסאונד ובהפקה. אם פעם היו מגיעים בעיקר מיו"ש – היום מגיעים מכל הארץ, ממטולה, מצפת, מהדרום. יש כאן בשורה אמיתית של מפגש בין אנשים".
השנה נערך הפסטיבל בחוות ארץ האיילים. "זה נראה כמו משבר גיל הארבעים של נוער הגבעות פוגש את האמריקנים של אפרת", מספר שאול, אחד המבלים, "זה מפגש ממש מצחיק. הפסטיבל הכי כיפי שיש".
היפי בין הסחים
איך הכול התחיל? נחזור כשלושים שנה אחורה בזמן, לבית משפחת לויכטר בבת־עין. אמיל, אב המשפחה, היה היפי, תוצר של שנות השישים באמריקה, מוקף חברים מוזיקאים שנהגו לנגן בשעות מוזרות בבית ובגינה. זו המציאות שלתוכה גדלו שבעת ילדיהם של אמיל ועדנה –
עידית, יהודה, מיכאל, רננה, יטיב, נעם ואודליה – מוקפים בצלילים ובחופש.
לפני 25 שנה נפטר אמיל. "אבא שלנו עזב אותנו בגיל צעיר מאוד", מספר יהודה (40), נשוי ואב לחמישה, מוזיקאי ומפיק פסטיבלים, "הוא השאיר לשבעת ילדיו את הרוח הזאת, של וודסטוק ורוקנרול. שלושה שבועות לפני שהוא נפטר היה מפגש גדול בל"ג בעומר עם המון חברים שלו מכל מיני קצוות. מאז, היארצייט שלו נראה כמו פסטיבל קטן בגינה שלנו, כשחברים מתאספים ומנגנים איתנו לזכרו. הפסטיבל הזה נוצר מעצמו. אחרי הצבא הבנתי שצריך לעשות עם זה משהו, עם כל האנרגיה היפה הזאת. התחלתי להתעניין בחבר'ה, דיברתי עם אהרן ויונתן רזאל, עדי רן וסיני תור, וככה נולד הפסטיבל הראשון".
רננה (36), נשואה למוזיקאי דוד עדה ואם לארבעה, מתגוררת בבת־עין ומדריכת רכיבה טיפולית בגבעות, מספרת שהפסטיבל השני בשנת 2000 נערך על גבעה בנתיב האבות. בחסות הבלגן של הפסטיבל, העלו אנשי נתיב האבות את הקרוונים הראשונים לשכונה.
"חשבתי שרק דמיינתי את זה", אומר נעם (32), נשוי ואב לשלושה המתגורר בגבעות, ואחראי הלוגיסטיקה בפסטיבל. רננה ממשיכה: "בשנה השלישית, זה כבר יצא מגבולות מעגל החברים שלנו, והגיעו 300־400 איש. בפסטיבל הרביעי עצרנו רגע והתחברנו לסיפור שלנו בגוש עציון".
וכך, במשך עשר שנים, המשיכה משפחת לויכטר להפיק את הפסטיבל, לזכר אבא אמיל ועל מנת לספק למוזיקה היהודית המתחדשת במה. "היום יש לכל האנשים האלה במה", מסבירה רננה, "אולי זה בזכות הפסטיבל שלנו, אולי המוזיקה מופקת טוב יותר, אולי זה איזשהו תהליך שהיה בחברה הדתית, אבל העובדה היא שכבר לא צריך את הבמה שלנו לשם זה, יש עוד המון במות".
"בזמן ההוא, כל אנשי גוש עציון היו מורים סחים לתנ"ך, חוץ מאמיל לויכטר. הוא היה יוצא דופן בצורה קיצונית, הוא הקדים את זמנו. הוא גם היה שמח כל הזמן. תסתכלי מסביב: הרוח שלו נשארה, ללא ספק"
"זה לא מובן מאליו, זאת התפתחות מדהימה", צועקת אחת המבלות, רחל הדס יהודה (24) כשהיא מנסה להתגבר על קולו הרועם של שי צברי המופיע על הבמה המרכזית. "היום זמרים דתיים הם במיינסטרים, בגלגלצ. ישי ריבו וחנן בן־ארי, למשל, פרצו לתודעה והיום הם כלל־ישראליים, לא מגזריים בכלל. ועדיין יפה שיש זמרים שהם עוד בנישה".
"תראי, כל הקהל דוסים, אבל חלק גדול מהלהקות – לא", מאבחנת מבלה נוספת, חדווה יפרח, "לא רק שלא צריך לתת במה ללהקות דוסיות, אנחנו כבר יכולים לפתוח ולארח. זה בא מביטחון עצמי, זה טוב. אנחנו נורמליים. נראה לי שכבר אין אידיאולוגיה, אולי אין בה צורך היום".
ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר־עציון ומתגורר בקיבוץ זה, הגיע משם לפסטיבל על אופניים. "בזמן ההוא, כל אנשי גוש עציון היו מורים סחים לתנ"ך, חוץ מאמיל לויכטר. הוא היה יוצא דופן בצורה קיצונית, הוא הקדים את זמנו. הוא גם היה שמח כל הזמן. תסתכלי מסביב: הרוח שלו נשארה, ללא ספק".
אתה רואה הבדל בין הפסטיבלים הראשונים להיום?
"בטח. הפסטיבלים הקודמים היו הרבה יותר פריקיים. הם נראו ממש כמו וודסטוק. היו המון חבר'ה שישנו בחוץ כמה ימים. היום זה מתאים יותר למשפחות. ככה זה, מתבגרים", הוא מחייך.
עדנה לויכטר, אם המשפחה, מספרת: "זאת משפחה של פורצי דרך. אבא שלהם היה פורץ דרך כשלקח גיטרה וניגן במדרחוב, אז זה לא היה מקובל בכלל. הייתי כל כך נבוכה בהתחלה, אבל היום אני בעיקר מתגעגעת. הילדים שלנו פורצי דרך עם הפסטיבל הזה".
רננה: "המשפחה שלנו מחוברת מאוד לגוש עציון, כבר כמה דורות. חמישה מתוך שבעת האחים גרים כאן. השנה הפסטיבל קיבל שינוי כיוון קל, והוא לא יהודי־דתי בהכרח. הוא מאפשר לכל עם ישראל לבוא הנה ולהתחבר למקום. בתוך המסע שעברנו השנה, היו אנשים שאמרו לי שהם לא עוברים את הקו הירוק. אמרתי להם שיבואו לכוס קפה ויראו בעיניים שלהם. הם רוצים לבוא ולהופיע, אבל יש משהו במחסום שנמצא כאן שמרתיע".
"האם המוזיקה היהודית קופחה במיינסטרים? תראי, לא היה אז הרצון ולא היה הכסף. בשביל מה שאמן מי"ם (מוזיקה יהודית מתחדשת, ק"א) לפני עשרים שנה ישקיע, אם ממילא אף אחד לא ישמיע אותו
מבחינתך, מה הקונספט של האירוע?
"חשוב לי להראות שהחיים היהודיים, השורשיים, הדתיים, המתקדמים, המודרניים, מתקיימים יחד עם היותם מאפשרים ורוחניים. זה הכול ביחד. זה השילוב שהלכנו עליו בכל הקונספט".
תחושת הקיפוח של המוזיקאים מז'אנר המוזיקה היהודית המתחדשת בתחילת דרכם הייתה מוצדקת לדעתך, או שהם לא זכו לבמה כי הם באמת לא היו מספיק איכותיים?
"אני חושב שהמוזיקה היהודית לעומת המוזיקה הישראלית הייתה מאוד בחיתוליה לפני עשרים שנה", מסביר יטיב לויכטר (34), נשוי ואב לשניים מתקוע. "אהרן וסיני (רזאל ותור, ק"א), פורצי הדרך אז, לא היו מוכרים בכלל. כשאנחנו נתנו את הבמה, זו הייתה פלטפורמה ראשונית שמאגדת בתוכה את המוזיקה היהודית המתחדשת. ברגע שעשינו את זה, במשך עשור, גם אנחנו היינו בהתחלה עם סאונד מצ'וקמק. לאט־לאט השתפרנו עד שאהוד בנאי, קובי אוז, שוטי הנבואה ושלמה בר היו יכולים לעלות על הבמה שלנו, עם הגברה כמו שצריך. אז הייתה התבגרות ושיפור.
"גם אנחנו, אחרי עשור הבנו שהמוזיקה היהודית מתחילה להיות בשורה כלל ישראלית. המוזיקה היהודית כבר פה. מאז, רמת ההפקות של המוזיקה הזאת הפכה להיות איכותית הרבה יותר, עם הרבה יותר השקעה בסאונד, באולפן, בעיבודים, בנגנים".
רננה: "האם המוזיקה היהודית קופחה במיינסטרים? תראי, לא היה אז הרצון ולא היה הכסף. בשביל מה שאמן מי"ם (מוזיקה יהודית מתחדשת, ק"א) לפני עשרים שנה ישקיע, אם ממילא אף אחד לא ישמיע אותו. אבל ברגע שיש לו במה ומשלמים כסף על הופעות, יש לו אינטרס להשקיע. הפסטיבל נתן איזשהו אור למוזיקאים. אם זה רק אני לחברים שלי – אז אקליט עם מיני־דיסק ליד המדורה, אבל אז גם אין לי זכות להתבאס שלא משמיעים אותי. כל התרבות היהודית עלתה ברמה והגיעה לרמה בינלאומית. יש רצון להתקדם".
קודם רננה אמרה שהסיפור המשפחתי שלכם קשור בעבותות לגוש עציון. מה קושר אתכם למקום הזה?
עדנה: "ההורים שלי היו ממקימי משואות יצחק שבגוש לפני מלחמת השחרור. כשפרצה המלחמה, פינו את הנשים והילדים מהקיבוצים לירושלים, אבל אמא התעקשה להישאר בגוש כי היא הרגישה שנוכחותה נחוצה. היא שלחה את אחי הקטן לירושלים עם שאר האמהות והילדים כשהיה בן כמה חודשים. היא ידעה שאם יקרה משהו – יהיה מי שישמור עליו. אבא היה אחראי על הסליק. בה' באייר תש"ח, רגע לפני שנפלו שניהם בשבי, הוא החביא את כלי הנשק והיא דיווחה בקשר מה קרה".
אחד האחים מספר שסבתו היא זו שהודיעה ברשת הקשר על הטבח בכפר־עציון ודיווחה כי "מלכה נפלה", אך עדנה מסייגת. מתברר שהדעות סביב הסיפור חלוקות, אך על הקשר של משפחת לויכטר להרים האלה אין מחלוקת.
עדנה נולדה אחרי המלחמה במשואות־יצחק החדשה, שהוקמה על ידי הגרעין המקורי של הקיבוץ שפונה וגורש מגוש עציון בעקבות נפילת הגוש בידי הירדנים ב־48'. היא זוכרת שבימים יפים אמה הייתה מוציאה אותה החוצה, מצביעה ואומרת: "תסתכלי על ההרים האדומים האלה, שם זה גוש עציון. לשם אולי עוד מישהו פעם יחזור".
יהודה: "הם היו בני 21־22, על ההר הזה, אנשים צעירים.הם לא ידעו מה הולך לקרות, אבל ידעו שעל המקום הזה צריך לשמור. זאת רוח גוש עציון. זכינו שהיא תעבור אלינו. למה אנחנו עושים את הפסטיבל הזה? מאותו רעיון. עד היום הרוח הזאת חזקה מאוד בתוכנו".
מגשימים חלומות
הילדים נזכרים בפסטיבל אחד שהתקיים על חורבות משואות־יצחק, כשסבא שלהם עלה ודיבר בהתרגשות אל הקהל: "מי היה מאמין שבהרים האלה יהיו כל כך הרבה אנשים שמחים".
"אני זוכר!" קורא יהודה, "זה היה הפסטיבל שאהוד בנאי הופיע בו, הוא היה על הבמה עם הרב פרומן ז"ל ואני בדיוק חגגתי יום הולדת שלושים. הרב מנחם אומר לאהוד, 'הוא בן שלושים, אולי תשיר לו איזה שיר'. הוא לא ידע שיש לו שיר כזה, ואהוד התחיל לשיר לי 'הילד בן שלושים'. זאת הייתה חוויה".
רננה: "היו לנו שני חלומות: ליצור את החיבור הזה, בין העולם הקיבוצניקי של אמא לעולם הפריקי של אבא, ושאהוד בנאי יופיע אצלנו. אחרי שהגשמנו את שניהם, אמרנו – אוקיי, משהו קרה, עשינו את זה. הרגשנו שהגשמנו את החלומות שלנו ואפשר קצת לנוח. זה היה כמו תהליך נפשי טיפולי במשך עשר שנים".
נחזור לפסטיבל. אז אם היה כל כך מוצלח, והאירוע ענה על צורך אמיתי, למה הפסקתם?
יהודה: "קודם כול – התחלנו להתחתן, הגיעו הילדים, החיים נראו אחרת. גם הכסף נגמר".
מה זאת אומרת הכסף נגמר? הפסטיבל הזה לא היה רווחי?
מיכאל: "בכלל לא. אם אין גוף גדול מאחורי הפסטיבל, או איזה ספונסר מסחרי – אין פסטיבל אחד בארץ שהוא רווחי. השנה, למזלנו, עזרו לנו מעמותת התיירות של גוש עציון ומתנ"ס הגוש, שקלטו שיש כאן משהו מיוחד והחליטו להרים את זה איתנו".
רננה: "יש כאן עוד סקטור שלם שלא מקבל התייחסות בשום מקום אחר – האמנים שחזרו בתשובה. מדובר באנשים שהיו בטופ של התעשייה, בהפקות עם האמנים הכי גדולים בארץ, וכשהם חזרו בתשובה – הם נכנסו לבועה החרדית והפסיקו להופיע. בשנים האחרונות הם מחפשים את הדרך חזרה לבמה, מחפשים את המקום שלהם באמנות, והשילוב שלהם במוזיקה היהודית המתחדשת מקפיץ אותה למעלה. למשל הנגנים של ישי ריבו – כולם בעלי תשובה. גם לבעלי יש סיפור דומה. גם הם צריכים את הפסטיבל הזה".
נעם: "ידעתי שיגיעו הרבה אנשים, כי ברגע שהעליתי פוסט קטן על המחשבה לערוך את הפסטיבל השנה, הייתה התעניינות מטורפת. זה נכס צאן ברזל לעם ישראל, זה כבר משהו גדול, זה כבר לא רק הפסטיבל של משפחת לויכטר. עם ישראל זקוק לפסטיבל הזה, שחוזר אחרי עשר שנים של געגוע. נכון, כבר יש במה למוזיקה יהודית, אבל זה לא אותו דבר לשמוע את זה בגלגלצ. כאן עוצרים, לא שומעים את זה תוך כדי משהו".
"בדרך כלל, אחרי הופעות, האמנים נכנסים לוואן ונוסעים הביתה כמה שיותר מהר. בפסטיבל הזה לא רק שהאמנים נשארו עוד קצת, חלקם נזרקו על איזה מזרן והתעוררו שם בבוקר. הם רצו להיות שם עוד, לשבת לשתות, ליהנות"
בפסטיבל השנה הופיעו, בין היתר, אהרן ויונתן רזאל, אריאל זילבר, שי צברי, להקת רבע לאפריקה, ביני לנדאו, להקת עלמא ויהודה כץ. גם משפחת לויכטר, שבניה מנגנים ושרים, התארחה על הבמה בהופעות השונות.
יטיב, איך היה לך?
"נראה לי שהיה ממש מוצלח. הגיעו כ־3,000 איש, וקיווינו שזה יהיה המצב. היו אנרגיות נהדרות. כל מי שהגיע היה ממש מבסוט. כל האמנים שהופיעו בעבר כל כך שמחו שהפסטיבל חזר, הם אמרו שהם חיכו לו המון זמן. אלה שלא הכירו, והופיעו בו הפעם בפעם הראשונה, פרגנו על ההפקה המהודקת, על האנרגיה, על הקהל".
אבל לא כל האמנים שהבאתם היו מהז'אנר.
"הבאנו אנשים שמבחינתנו נוגעים בז'אנר. נניח שי צברי, שלא נחשב 'מוזיקה יהודית' פרופר, מרגיש בה בבית. הוא הופיע בתקוע בשנה שעברה והתחבר מאוד. בפסטיבל הוא היה מבסוט בטירוף. נניח, להקת 'רבע לאפריקה', שגם הם, לכאורה, לא מהז'אנר, חלקם ניגנו איתנו בהפקות במהלך השנים. כל האמנים התחברו לגמרי, ואני אוכיח לך את זה. בדרך כלל, אחרי הופעות, האמנים נכנסים לוואן ונוסעים הביתה כמה שיותר מהר. בפסטיבל הזה לא רק שהאמנים נשארו עוד קצת, חלקם נזרקו על איזה מזרן והתעוררו שם בבוקר. הם רצו להיות שם עוד, לשבת לשתות, ליהנות. שנים יהודה אומר לי 'בוא נעשה את זה', ואמרתי לו שאם עושים את זה, זה רק אם אנחנו עושים משהו יותר גדול ויותר טוב מהפסטיבל הקודם. אז הצלחנו".
תוכל להשוות בין הקהל של אז לזה של היום?
"באופן מפתיע זה אותו קהל, פחות או יותר. אלה אנשים שהיו אז בני 15־25 ונפגשים עכשיו עשר שנים מאוחר יותר, הפעם עם ילדים ועגלות ובני זוג. זאת הייתה פגישת מחזור כזאת. אנשים שהיו חלק מהגרעין הקשה, ולא ידענו אם יבואו – הגיעו והתרגשנו מאוד".
מחכים לדילן
אני שואלת את האחים מה המהות של הפסטיבל, אם כבר לא מדובר באידיאולוגיה של קידום המוזיקה היהודית.
יטיב: "קודם כול, העובדה שיש במה למוזיקה יהודית במיינסטרים לא אומרת שצריך להפסיק לקדם אותה. בפסטיבל שלנו פעלו בו־זמנית שתי במות, כשהבמה למעלה הייתה עבור אנשים שעדיין לא פרצו. חוץ מזה, זה כיף. כיף זאת תשובה. בלי אידיאולוגיה, בלי דגל. פשוט כיף. ומלבד זה אנחנו מרגישים שעדיין יש בפסטיבל צורך, עדיין אין מקום שנותן מענה לדבר הזה, למוזיקה שהיא נטו מוזיקה יהודית שורשית. לא קיים פסטיבל כזה, גם עשור אחרי. לא ברמה כזאת של עשרים הרכבים, שבכל שעה מתחלף הרכב".
רננה: "אצלי המקום הזה הפוך. אני לא באה להוכיח שיש גם, אלא ההפך – פה זה קורה. קרה פה איזשהו מהלך, שאחרי עשר שנות הפסקה היה ברור שהיה צריך לחזור. היה בציבור צורך לפסטיבל יהודי, שאני, בתור אישה דתייה, אוכל לבוא אליו עם כל המשפחה. נוצר פסטיבל שבהתחלה הוא משפחתי ונמשך יום שלם, וככל שמתקדם הלילה הקהל משתנה לקהל צעיר יותר והילדים הולכים לישון. הוא נתן מענה לכולם. היו אנשים מכל הגוונים. הייתה חרדית מבת־עין שנשארה עד שלוש בבוקר, וסיפרה לי בהתרגשות 'ישבתי עם הבנות שלי שהן כבר לא הכי דתיות, הן באו עם הנכדים שלי והיה הכי כיף'. פגשתי מישהו שסתם היה צריך להביא משהו לפסטיבל וללכת, אבל אחרי עשר דקות התקשר לכל החברים שלו שיבואו. זה היה מותאם למגוון רחב של אנשים, ולא במקרה: אנחנו שבעה אחים מגוונים מאוד. כל אחד בחר את הדרך שלו, וזה השתקף בפסטיבל".
יהודה, מסקנות?
"ניסיתי להסביר לעצמי אחרי הפסטיבל למה עשינו את זה. הפסטיבלים הראשונים נמשכו בעיקר מכוח האינרציה. אחרי פסטיבל העשור האינרציה נרגעה, אבל רק לכאורה. הפסטיבלים הראשונים היו כמו הזנקה של מכונית מרוץ שעפה ונעצרה אחרי עשר הקפות, אבל אתה כוכב עולה, מה זה עשר הקפות? מה עם ההקפה הבאה? בכל שנה חשבנו אם עושים פסטיבל. אחרי כמה שנים כבר הרגשנו את לחץ הקהל. הקהל דרש את הדבר הזה. היו הפגנות על הגדר. כל הזמן פנו אלינו בנושא הזה. אז השנה ישבתי והבנתי שצריך להרים את הדגל. גם אשתי אמרה: 'תעזוב את כל מה שאתה עושה ותרים את זה'".
ואיך אתה משווה את אז להיום?
"הייתה פה המשכיות של הפסטיבלים הקודמים. העצירה של עשר שנים לא הייתה רק בשבילנו, אלא בשביל כולם. כל מה שהבאנו בפסטיבלים הקודמים התקדם והתבגר. אנחנו, האמנים, הקהל, והכול התפתח טוב. כמו שתסתכלי על שני רווקים, ותחזרי אליהם אחרי עשר שנים. זה אותו זוג אבל בינתיים הוא הספיק להתחתן, ועכשיו יש גם ילדים ושולחן שבת, וזה מה שקרה פה. זה אותו פסטיבל, רק בוגר ושלם יותר".
יטיב: "המוזיקה היהודית התבגרה. עכשיו כבר שומעים את האמנים האלה בגלגלצ, בקיסריה ובבריכת הסולטן. המקום יותר בוגר, יותר מופק".
יהודה: "זה כבר לא אדם שעולה עם גיטרה וזורק".
רננה: "היה משהו עקרוני שלפיו את יכולה לראות את ההבדל: בפעמים הקודמות היינו מביאים אמן גדול מחוץ לז'אנר שיקפיץ את הפסטיבל. היום האמן הזה הוא מבפנים. זה הפוך: האמנים שלנו הם הרמה הגבוהה של הפסטיבל".
יהיה פסטיבל בשנה הבאה?
יהודה: "400 איש שאלו אותי את זה תוך כדי הפסטיבל. אני מקווה שעד השנה הבאה יגיע משיח צדקנו, והוא יפיק את זה ואני אבוא להתפנן. אבל אם הוא יצטרך עזרה, אני כאן".
רננה: "תקופה ארוכה, לאורך כל ההפקה, לא רציתי לשים את התמונה של אבא שלי בפרונט. אבל שלושה ימים לפני האירוע, העליתי אותו לסטטוס של הטלפון שלי. ואז, בפסטיבל עצמו, המון־המון אנשים אמרו לי שמרגישים שיש כאן משהו מלמעלה, שמרגישים את אבא, שזאת לא הפקה רגילה. היה בזה משהו שמחבר עולמות".
יהודה: "הבדיחה שלנו כבר שלושים שנה זה שאנחנו רואים שבוב דילן בקהל ותכף יעלה לנגן. השנה הפסטיבל היה כל כך מגניב שאנשים אשכרה האמינו לזה והתקשרו לשאול אותי אם דילן באמת היה בקהל, כי נדמה להם שהם ראו אותו".
יטיב: "אם יהיה עוד פסטיבל ברור לנו שדילן יגיע, ככה סתם, בלי להודיע. נראה לנו שיתאים לו לעשות משהו כזה". 
