בעיות קשב /// Uria /צייצן בטוויטר
כבר השלמתי עם העובדה שילדיי ואני לא חולקים טעם מוזיקלי זהה, ואז הגדולה הצליחה להפתיע אותי. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הבאתי ילדים לעולם כדי שהם יהיו העתק משודרג שלי, וזה מתחיל בטעם המוזיקלי. את שלב הזחילה הם עברו עם "זו ילדותי השנייה", את הצעד הראשון הם עשו עם "חבלי משיח" ובנסיעה לבקו"ם הם שמעו את "ליל חניה".
לכן, מה גדולה היא האכזבה לגלות שבתוך האוזניות שתחובות להם דרך קבע באוזניים הם שומעים את מארון פייב, שון מנדס, אד שירן ועוד מרעין בישין שכאלה. וזה לא הכול. אפילו הזוגתית מעדיפה מוזיקה לועזית רחמנא ליצלן, תוך התעלמות מוחלטת ממשנתה של סופר נני שלימדתנו שכשההורים לא מתואמים, זה נגמר בילדים עם בעיות קשב. קשב מוזיקלי.
אתם יודעים מה? אילו זה היה נגמר רק בזה, ה(ת)חרשתי. אבל זה הגיע גם לקטנה שלנו. מחמל נפשי. במקום לרקוד לצלילי "פה בארץ חמדת אבות" היא אשכרה מפזמת את הרפרטואר הנתן אלתרמני של סטטיק ובן־אל.
ימי שישי הם הכי קשים. שהרי זה זמן הבישולים, כולם מכונסים בבית, ואני מנהל מלחמה עם הגדולה על המוזיקה שתתנגן ברקע. אני מושך לכיוון הגבעטרון, היא לכיוון אדל, והתוצאה היא שהמרק יוצא תפל. ייאוש. עד שערב אחד, בעוד רגליי הכושלות מוליכות אותי לביתי לאחר תפילת ערבית, וכשאוזניי שומעות שעולות ממנו מנגינות של תרבות פופ מערבית, אני מקבל ווטסאפ מהמחנכת של הגדולה: "אני חייבת לספר לך שבטיול השנתי שרתי לבנות את השיר 'שתלתם ניגונים…' והבת שלך הייתה היחידה ששרה איתי והכירה את כל מילות השיר".
ואני, עם שמן בעצמותיי, נכנס בדמעות לביתי, ובעודי מספר על כך לזוגתית ומלטף את ראשה של הגדולה, היא מביטה בי בעיניה הטובות ואומרת לי: "אבוש, אתה זוכר ששבוע הבא יש לי Sweet Sixteen?"
אבאל'ה, בוא: אתה לעולם לא תאהב את המוזיקה שהבן שלך שומע. גם לפני 250 שנה היה אבא שגער בבנו הפושטק שהאזין למוצרט
ילדים, ההיסטוריה חוזרת /// משה מאירסדורף / 42 / + 4
אם תרצה שהילדים שלך יכירו את השירים שגדלת עליהם, תצטרך לפני הכול להתגבר על הפחד. הפחד להיות פתטי, להיראות זקן. או בקיצור – הפחד להישמע כמו אבא שלך. משהו בסגנון של "איך אתה שומע את הקשקושים האלה…" או "אני הייתי בקבוצה של קליף ולא של אלביס".
ברגע שהתגברת על הפחד הזה, וצריך להגיד ביושר, אתה גם מספיק פתוח לאהוב את השירים שהם גדלים עליהם ברגעים אלו ממש, אז הטעם המוזיקלי של שניכם מרוויח. למשל, כשהייתה אצלנו הפסקת חשמל והקטנה פחדה, שרתי לה את "הפסקת חשמל" של כוורת וככה היא נרגעה, ומאז זה הפך למנהג קבוע. מצד שני, אי אפשר להגיע לכביש החוף ולא להשמיע את… נו, הבנתם כבר.
צריך להודות שאת רוב העבודה ב"חינוך המוזיקלי" עושים בסופו של דבר קאברים בתוכניות כמו "דה וויס", או כוכבים אחרים שפשוט מחפשים חומרים טובים וחוזרים שלושים שנה אחורה. עם זאת, מה מפחיד יותר מלהיות הדוד המביך ההוא, כשאתה מגלה להם שבקליפ המקורי של "אצל הדודה והדוד" השתתף ירון לונדון (וביים מוטי קירשנבוים, אגב).
מביך גם לראות את מבטי הפליאה שלהם כשאתה מספר להם שאת "תחתונים וגופיות", שחידש נדב גדג', שרו כדי להרים את המורל במלחמת יום כיפור. או לשמוע את "לילה בלי כוכב" ולספר להם שהוא האבא של… נו, הבנתם כבר.
כשהם מגלים שחלק לא קטן מהשירים שהם אוהבים "שייכים" לדור שלך, הם יסכימו להקצות חלק מזמן הנסיעה לעוד שירים כאלה שעדיין לא זכו לגרסה מחודשת.
אבל בסופו של דבר, הכול הדדי. אי אפשר לצפות מילד בן עשר לפתיחות בטעמו המוזיקלי כשאתה מעווה את פניך בכל פעם כשהוא שם שיר שהוא אוהב. אם תנענע לפי הקצב ב"מלכת השושנים", מי יודע, אולי הוא יעשה יחד איתך באצבעות את הסולו גיטרה ב"נובמבר ריין" של נו, הבנתם כבר.
