יהודה, רגע אחרי פתיחת שנת הלימודים החדשה, אנחנו עושים פה בחירה מעניינת במדור ובוחרים להתמקד דווקא בהורים ולא בסגל החינוכי, ולארח אותך כנציג של עמותת הל"ה, עמותה שבגדול העניין שלה הוא הנגשת מידע להורים ביחס לזכויותיהם במערכת החינוך. ספר לי על הפעילות שלכם.
"העמותה בהגדרה הרשמית שלה נקראת 'הוועד הציבורי למען החינוך בעיירות פיתוח וכפרים', ולמעשה עובדת מעל לשלושים שנה בקרב ציבורים נרחבים של החברה הישראלית – בפריפריה האידיאולוגית, בפריפריה הגיאוגרפית ובקרב כל מי שזקוק למידע ומעורבות. נקודת המוצא שלנו היא שהנגשת מידע חיוני להורים ומעורבות שלהם בתהליכים בית־ספריים יכולות לשנות ולשפר את הישגי בית הספר".
לפי הגדרות הפעילות שלכם, אני מבינה שיש הבדל מובנה בין אוכלוסיית חזקות ממרכז הארץ לאוכלוסיות חלשות בפריפריות.
"ההבדל שכולם מכירים הוא כמובן הפערים במצב הסוציו־אקונומי ובתקציבים שרשויות מבוססות מעבירות לחינוך, אבל לא הכול מתחיל ונגמר בכסף. להורים יש כוח. הורים צריכים להאמין שזה לא רק הכסף שקובע. הדבר החשוב זו מידת ההשקעה והמוטיבציה שלהם לדאוג לכך שתגיע מורה טובה שתגיש לבגרות; שישקיעו בתוכניות לימודים מעניינות; להביא אנשים רציניים ממשרד החינוך ולרתום אותם למען בית הספר; לאתגר את העירייה ואת משרד החינוך – כל הדברים האלו לא נסובים רק סביב כסף אלא סביב שאלת ההתארגנות – איך בונים קהילה מובילה סביב בית הספר. אנחנו רואים שמעורבות הורים אמיתית ועקבית ביישובים מבוססים, בעזרת מאמץ משותף של העיריות, בתי הספר והקהילות, מביאה להישגים. זה דבר שיכול לקרות גם ביישובים מוחלשים, אבל נמנע במקרים רבים פשוט כי ההורים לא יודעים מאיפה להתחיל לפעול".
אז מה אתם עושים בעצם?
"אנחנו מעבירים הכשרות להורים. השיחות שלנו הן לא חד־פעמיות; ההורים נכנסים למעין קורס קטן שבו לומדים מידע בסיסי על מערכת החינוך הישראלית, לומדים מהם הגורמים שצריך להיות איתם בקשר, מה חשוב להורים ולילדים – בתהליך הזה ההורים מבינים שהם נציגים של הילדים שלהם. הורים לא יודעים למשל שהם יכולים לקבוע חלק מתוכנית הלימודים, לקבל מידע לגבי תקצוב בית ספר, להבין למשל האם הם מתוקצבים בגלל ילדי עולים או מפני שהם גרים בעוטף עזה או בשל יישוב שמוגדר במצב סוציו־אקונומי נמוך… אלו רק כמה דוגמאות. להיות הורה במערכת החינוך זה ממש מקצוע, וצריך ללמוד את זה".
מעניין. תסביר למה אתה מתכוון.
"אני מתכוון שצריך ללמוד כיצד המערכת פועלת. לכאורה מאחר שאנחנו בוגרים של המערכת אנחנו כאילו מכירים אותה. זה לא בדיוק ככה".
תן לי דוגמה לקהילות שהגעתם אליהן והצלחתם לחולל בהן שינוי.
"למשל בבתי ספר של הקהילות החרדיות, ההורים בכלל לא ידעו על האפשרות שלהם להתאגד, לכהן כוועד. פשוט כלום! לא ידעו שהם יכולים לקבוע את תוכנית ההעשרה שהם משלמים עליה מכספם".
מה קורה כשלא יודעים, כמה זה נורא?
"בית הספר קובע לבד. לפעמים הכול בסדר גם ככה, אבל הורים שרוצים להיות חלק מהשיקולים או לפחות לדעת מהם או לתת ממד נוסף ולהיות מעורבים – אמור להיות להם מקום. דוגמה של הצלחה בדרום לפני מספר שנים – בעקבות פעילות של ועדי הורים הצליחו לשנות את החקיקה בכנסת והורחבה זכאותם של יישובים נוספים ליום חינוך ארוך. ההורים הגיעו למשרד החינוך, אמרו מה הם רוצים, ומשרד החינוך נענה ללחץ ולדרישה שלהם".
אני מבינה שבשנים האחרונות יש חשש מפני הורים מעורבים מדי, אתה רואה את זה בשטח?
"יש הרבה אנשים שחוששים מפעילות הורים, שהיא תתועל למקום לא טוב. קודם כול, בהכשרות שלנו אנחנו מחדדים לכולם שהדבר היחיד שמביא אותנו לקהילות הוא החינוך, ואם יש למי מהמשתתפים מטרות אחרות, אנחנו לא איתם. יש בשוליים מצב של הורים שעלולים להתאהב בכך שיש להם כוח בידיים, או שינסו לתרגם את העוצמה הזו לעוצמה פוליטית. בקבוצות שלנו זה כמעט לא היה. אנחנו מכירים את החשש, אבל הכשרה נכונה ועבודה מול ההורים מנטרלת אותו וממקדת את ההורים שבאמת רוצים לפעול למען טובת בית הספר".
בוא תפנה רגע להורים מעל במה צנועה זו ותגיד להם דברים שחשוב שישמעו.
"בכל תחילת שנת לימודים אנחנו רגילים לשמוע משרים, ממנהלי מחלקות ומאנשי חינוך – כולם מדברים בצורה דעתנית מאוד כאילו הם יודעים הכול – אבל הפרויקט שלנו זה ההורים. ההורים מכירים את הילדים טוב יותר מכולם ביחד, ואף אחד לא יודע טוב יותר מהם מה טוב לילדים שלהם.
לנו יש את הפרופסורה, אתם לא אנשי חינוך. תדאגו שיש כריך בתיק ותלבושת, ובזה נגמר הסיפור'. אני אומר את זה בצער. זה לא צריך להיות ככה.
"הרבה אנשים אינם ערים לכך שהחקיקה בארץ היא ליברלית מאוד ומספקת להורים שרוצים לפעול מגוון רב של אפשרויות. יש אנשים שנוח ומתאים להם לא להיות מעורבים, אבל מי שרוצה לראות מערכת באמת מתפקדת, שעונה על אתגרים ומצמצמת פערים, מערכת שבונה את אומת ההיי־טק – צריך להתחיל לחשוב על מה קורה בבתי הספר ואיך אנחנו, ההורים, יכולים לשפר את ההישגים".
אגיד לך מה נראה לי, כאישה שסובלת מחרדת בירוקרטיה איומה: גם ככה קשה לי עם כל הטפסים והמסמכים וביטוח לאומי והתמ"ת. אני חושבת שהרבה אנשים כמוני, איפה שלא חייבים להתעסק עם משרדי ממשלה, פשוט יניחו לדברים לקרות.
"את כל כך צודקת. זה נכון שהסיפור הוא בירוקרטיה. אספר לך משהו. כל משרד ממשלתי נורמלי, משרד האוצר, משרד הפנים, מס הכנסה או ביטוח לאומי – קודם כול נותנים לך מסמך שאת יכולה למלא, ואת יודעת מה הזכויות שלך ותוך כמה זמן תקבלי תשובה. המשרד היחיד שלא נותן שום מסמך, לא אומר מה הזכויות ואיך אפשר לערער או כל פריט מידע – זה משרד החינוך".
"שנים רבות הייתי בוועד הורים. בסוף הפגישה הראשונה שהייתה לנו עם המנהלת, כשהושיבו אותנו על הכיסאות הקטנים של הילדים, היא ביקשה שנתלה וילונות. זה מה שהיא ציפתה מוועד הורים"
וואו, האמת שאני חושבת שגם המורים סובלים מהבירוקרטיה. ולראיה אות הקלון של האיחור הקבוע במשכורות שלהם.
"כן, גם המורים סובלים מהבירוקרטיה. זה כנראה לא מפריע לאף אחד בחלונות הגבוהים. הנימוק היה שהם לא יכולים לאסוף את הנתונים בזמן. אפילו התירוץ העלוב הזה, זו פשוט בושה".
סליחה על הסטייה הקלה, אבל אני מחזירה אותך להורים כי לשם כך התכנסנו. איך היית מגדיר את מעמדם כיום ביחס למערכת החינוך?
"מצב ההורים במערכת הוא בכי רע. הם עובדים קשה כדי לפרנס, צריכים להגיע לאספות ולערוך מפגשים ושיחות טלפון – הכול על חשבון זמנם וכספם הפרטי, שלא תמיד ישנו. מולם יש מערכת גדולה ורצינית עם המון משאבים וידע, שלא תמיד אוהבת את השותפות ונוטה להגביל אותם.
"שנים רבות הייתי בוועד הורים. בסוף הפגישה הראשונה שהייתה לנו עם המנהלת, כשהושיבו אותנו על הכיסאות הקטנים של הילדים, היא ביקשה שנתלה וילונות. זה מה שהיא ציפתה מוועד הורים. אמרתי לה שלא בשביל זה באתי על חשבון זמני הפנוי, שיש לנו תפקידים אחרים שהמחוקק מאפשר לנו. הקראתי לה חלק מחוזרי המנכ"ל שמדברים על מעמד ההורים במערכת ותפקידיהם – מועצה פדגוגית וקביעת תוכניות לימוד וחוגים, ומעורבות בתהליכים כאלה ואחרים, וזה היה לצנינים בעיניה. היא הייתה המומה".
"יש בתי ספר שזה אחרת אצלם, שמתנהל בהם דיון אמיתי וקיימת שותפות ובדיקה של דברים – תוך כיבוד זכויות ההורים ורצונותיהם, ואת זה צריך לעשות בצורה זהירה עם מודל של שיתוף פעולה בין סגל ההוראה להורים, שלא המצאנו אותו. הרי בסוף יש לכולנו מטרה משותפת. אנחנו כאן בשביל הילדים".
אתה מכיר מצב אוטופי של בית ספר שבו הורים ומורים וחדי־קרן עובדים בשיתוף פעולה מזהיר?
"לצערי לא ראיתי כזה. אני לא מעט זמן במערכת ולא מצאתי צדיק אחד. יש כאלה שמתקרבים יותר למודל ויש כאלה שרחוקים ממנו. על המנהלים והמנהלות להבין שההורים הם חלק אמיתי וחשוב בהליך החינוכי ואי אפשר לבטל ולהתעלם מהם, או לפחות להצליח לכבד את המחוקק שעיגן את זכויות ההורים במערכת. אנחנו מתעקשים על הבסיס, על האפשרות שמנהלים ומנהלות יכניסו את ההורים בדלת הראשית וישתפו אותם, יכילו, ידברו ויתייעצו איתם בכל מקום שאפשר. שיראו בהורים נכס ולא נטל. יש גם דברים שבהם נחלתו של בית הספר היא בלעדית, ללא שום נגיעה של ההורים. זה גם בסדר, אבל שחלקם של ההורים לא יבוטל".
הורים אומרים: 'אני לא יכול לשלוח לשם את הילד שלי למרות שזה בית ספר ציבורי – פשוט כי אין לי כסף'"
"לצערי אנחנו רואים בשנים האחרונות אפילו נסיגה במעמד ההורים במערכת החינוך. רואים את זה גם בנושא החינוך המיוחד. למשל בענישה בבתי ספר, בנוהלי הרחקה והשעיה לא מעוגנים. אפשר להשעות ילד מסוים שעות, ואחרי שבוע או חודש לעשות זאת שוב ושוב. בעבר היו כללים – כמה זמן אפשר להשתמש בעונש כזה נגד ילדים, כמה זמן אפשר להרחיק ומה המשמעויות. היום אין. בעבר הורים היו יכולים לגשת לבית הספר בכל זמן שרצו, היום אם לא תיאמו הם לא יוכלו להיכנס.
"דבר נוסף – אנחנו רואים לאורך זמן היענות מצד משרד החינוך לאפשר גבייה נוספת. מגדילים את הסכומים שהורים צריכים לשלם. גם במסגרת מה שקבע המחוקק יש הרבה עצימת עין, פה מסיבה, שם טיול או הופעה, אבל לנו יש פרספקטיבה ואנחנו מזהים מגמה הולכת וברורה שבמסגרתה הורים משלמים הרבה יותר ממה שקבעה ועדת החינוך של הכנסת. ועדת חריגים עובדת שעות נוספות כדי לאשר עוד ועוד חריגות, והורים אומרים: 'אני לא יכול לשלוח לשם את הילד שלי למרות שזה בית ספר ציבורי – פשוט כי אין לי כסף'".
אתם מקבלים תלונות כאלה של הורים?
"קיבלנו הרבה מאוד תלונות כאלה לאורך זמן, בעיקר במגזר החרדי והדתי. אבל אני חושב שזו רעה חולה בכל המערכת, זה לא מאפיין רק מגזר מסוים. אנשים הולכים לגמ"חים ופונים לבנקים, ומי שיש לו הרבה ילדים לא יוצא מהסיפור הזה. אי אפשר לתת למגמה הזו לעלות ולפרוח, כי יש חוק במדינת ישראל. קוראים לו חוק חינוך חובה".
החוק הזה מת?
"החוק הזה הוא אות מתה. ההשתתפות של ההורים הולכת וגדלה. העלויות ביחס לכל המדינות המפותחות הרבה יותר גבוהות, מה גם שההורים לא יודעים מה עושים עם הכסף. זה מוזר עוד יותר, כי גם גובים המון וגם לא מקבלים מידע לאן הכסף הולך".
"שנים רבות הייתי בוועד הורים. פעם, בסוף פגישה ראשונה שהייתה לנו עם מנהלת בית הספר, היא ביקשה שנתלה וילונות. אמרתי לה שיש לנו תפקידים אחרים שהמחוקק מאפשר לנו, כמו מועצה פדגוגית וקביעת תוכנית הלימוד. היא הייתה המומה"
