עם כל הכבוד ללשכות השרים ולווילות היועצים האסטרטגיים בסביון, בכל מה שקשור לניהול המדינה – כמה מהדברים החשובים באמת נסגרים במזנון הכנסת, בשעות הארוכות־ארוכות שכולם מבלים במשכן. זה המקום להתערבב ולקטר בו על הפיליבסטר שלא מסתיים. תוכלו לתצפת שם על עוזרים פרלמנטריים שמתלחששים ביניהם, חברי כנסת מקצוות פוליטיים הפוכים שמקשקשים על כוס קפה או את יו"ר הקואליציה (איכשהו "המצליף" נשמע תפקיד כל כך הרבה יותר כיפי) בעודו מוודא שעוד אצבע איתו בהצבעה הקרבה. בדרך למליאה עוצרים במזנון.
אז לרגל חגיגת הדמוקרטיה שמתרגשת עלינו בשבוע הבא, החלטנו לבדוק מה מנשנשים שליחי הציבור שלנו. לביצוע המשימה קראתי לשירית אביטן־כהן, הכתבת הפוליטית של מקור ראשון, שהתוודתה בפניי כי תמיד חלמה להיות מבקרת מסעדות (זה בסדר, גם אני תמיד חלמתי להיות כתבת פוליטית).
התחלנו ברגל שמאל. כלומר בשתי רגליים, עת משמר הכנסת עצר אותי בכניסה אחרי שבחוסר אלגנטיות ומודעות משווע הגעתי חמושה בכפכפים. מעולם לא חשתי יותר לבנטינית. התיישבתי בצד אפופת בושה בזמן ששירית מנסה להציל את המצב. עד מהרה שבה הקוסמת עם זוג סנדלים שהושאלו מעובדת של ערוץ הכנסת, שאמנם היו גדולים עליי בחמש מידות, אבל עברו את הסלקציה.
בימים אלה הכנסת אמנם בפגרה, אך היא עדיין שוקקת חיים. ועדת הבחירות המרכזית עסוקה בפעילות הכנה נמרצת, ואפילו איתרנו כמה ח"כים שבאופן מפתיע לא היו עסוקים בקישוש קולות של הרגע האחרון (היוש אסף זמיר בטרנינג).
מזנון הכנסת מתחלק לשניים – בשרי וחלבי. ויתרנו על הבשרי שנראה כמו עוד חדר אוכל טיפוסי של בית חולים וירדנו היישר אל "Mezzo" החלבי. למרות שחברי הכנסת נוהגים לאכול במזנון הח"כים (שסגור בפגרה), גם בימים כתיקונם רבים מהם עוצרים כאן מדי בוקר, והעובדים מספרים בגאווה שהם יודעים להכין לכל אחד מהם את הסנדוויץ' שלו בדיוק כמו שהוא אוהב.
בכלל, עובדי המזנון אדיבים וחייכנים במיוחד. התפריט לא גדול במיוחד והוא כולל סלטים, פסטות, מרק היום ומנה עיקרית מתחלפת, המכונה – באופן יומרני משהו – "מנת השף". אצלנו היא הייתה "פיש אנד צ'יפס" אבל בימים אחרים תוכלו למצוא כאן טורטיות, צלחת חומוס ופלאפל ואפילו סושי. המחירים, אגב, שווים לכל נפש, גם לאורחים מבחוץ שלא זכאים להנחת עובד. אני לקחתי את מנת השף ושירית הלכה על פולנטה עם פטריות מלווה במרק אפונה.
קודם כול, שאפו על ההגשה. הדג והצ'יפס הונחו בתוך סלסילת רשת אישית ממתכת, מעל נייר פרגמנט. אמנם לא הייתי מרחיקה לכת עד לכנות אותה "מנת שף", אבל בהחלט ניכרת השקעה. שני נתחי הדג (קוד, או בעממית "בקלה") היו גדולים ומשביעים. לא בטוחה לגבי מידת טריותם, אבל הם בהחלט לא היו יבשים וחוסלו על ידי במהירות. הצ'יפס הזכיר לי את הצ'יפס של סבא דוד. כלומר: זה עתה קולף, נחתך ונזרק היישר אל סיר שמן עמוק. הוא אמנם רך ושמנוני להחריד, אבל אין ממכר ממנו.
המנה של שירית רשמה הצלחה פחותה יותר, עם פולנטה שלא הייתה מספיק טובה. כשמכינים דייסה, ולא משנה אם מסולת, שיבולת שועל או קמח תירס – כמו במקרה הזה – הסוד הוא בערבוב. המיזוג בין גרגירים עשירים בעמילן לנוזלים אמור לייצר תערובת סמיכה ומלטפת. אלא שהפולנטה כאן כללה לא מעט גושים, הציפוי שלה היה יבש וגם הפטריות שמעליה ראו ימים יפים יותר. מרק האפונה דווקא היה די טעים, ולשמחתנו לא היה מרוסק עד לרמת הגרבר אלא כלל גם חלקיקי אפונה מובחנים. לטעמי התיבול היה טיפה אגרסיבי מדי, אבל שירית חלקה עליי ולגמה את כולו בשמחה.
על מנה אחרונה ויתרנו, שכן במקום תפריט קינוחים הופנינו אל מקפיא הגלידות (מה באמת חשבנו לעצמנו). קנינו מגנום כאות תודה לתורמת הסנדלים החביבה (השם שמור במערכת מטעמי ביטחון שדה) ואת הדרך לחניה עשיתי בעודי מתחמקת משומרים וממאבטחים.
בנסיעה חזרה הביתה תקף אותי גל צרבת אימתני, הודות לקילו וחצי שמן שבלעתי מוקדם יותר. ככה זה במקומות שמגיעים אליהם כדי לראות ולהיראות: לפעמים האוכל הוא רק תירוץ.
בקיצור: פופוליטיקה
בשולחן ליד: שקד ושמולי
אל תפספסו: פיש אנד צ'יפס
לתגובות motzash.food@gmail.com
