זמן להתעורר /// אמיר מויאל // 34 +5
אתם בטח מכירים אותן.
השניות המותחות האלו כשילד בוכה ואז יש שקט מסתורי ואתה לא יודע אם הוא נרגע או שהוא לוקח אוויר לווווהההה אימתני. או ששומעים רעש של מכה, בכי של ילד ופתאום יש שקט.
אמא רצה לבדוק מה קרה, לעומת אבא שלרוב יעביר דף בעיתון ויגיד "אז הוא איבד את ההכרה ל-2 דקות. מפונק. בגילו בכלל לא הייתה לי הכרה!". אבל כל זה נכון לבכי של היום. לבכי של הלילה יש חוקים משלו. מכירים את הריב הזוגי המיותר של 'מי יותר עייף'? איך אסור להגיד שישנת טוב בלילה, כמה חשוב לפרט איך היה קשה היום בעבודה וכמה קריטי להזכיר שהשבוע ישנת רק 4 שעות בממוצע?
אדם חיצוני עשוי לחשוב שהויכוח הזה מיותר כי אין לו שום השלכות, אבל זוגות יודעים היטב את ההשלכות. מי שזכה בתואר המפוקפק "העייף פחות" הוא זה שימורפק ללא מילים כשהילד קם ויאלץ לקום בהכנעה כדי לטפל באירוע. כמו אבות רבים, אני חירש בכי (המקבילה ההורית של עיוור צבעים) אבל בניגוד לאבות רבים, המוח שלי מאוד יצירתי בדרכים שלו להשאיר במצב שינה ולכן גם כשאני ממורפק ומתבקש לקום, אני מוצא את עצמי חושב: "אני יכול להמשיך לישון, היא הגישה טופס בקשת קימה בפונט לא תקני". אבל המרפק של אשתי פועל על נודניק במרווחים של 3 שניות, ובסוף אני קם.
כלומר, הגוף שלי מתרומם, אבל למעשה אני עדיין ישן. כל התודעה שלי מורכזת במטרה אחת־ לסיים את האירוע במינימום ערוּת. זה אומר שאני לא ארכיב משקפיים, ואזחל על הרצפה בחושך כדי לחפש את המוצץ הסורר, במקום לפתור את זה בשתי שניות של אור ומשקפיים. כי את הבכי על זה שלא אצליח לחזור לישון־ יהיה לי קשה יותר לעצור.
אבאל'ה, בוא: נמאס לך מהרעש של הבכי בלילה? בוא, פשוט אל תקום! למחרת תראה איך יהיה לך שקט כשתישן בסלון
לבכות לך /// טל ניר // 43 +4
אבות לא בוכים. אבות לא אמורים לבכות. תוסיפו לזה את העובדה הבלתי נמנעת שאבות, בנוסף להיותם אבות, הם גברים – וגברים, כפי שמקובל לחשוב, לא בוכים. שטויות!
"Stop crying, start shooting" זה מה שהיה למיילדת האמריקאית בבית החולים LIJ שבניו יורק לומר לי ברגע שבתי בכורתי, ראשית אוני, הגיחה לעולם. אני, ילד בן 26 וקצת, עומד בחדר הלידה, משתדל להיות יעיל במקום שאין לי תפקיד ברור חוץ מתומך לחימה. מסתכל על אשתי כורעת ונקרעת. מנסה להקל איכשהו תוך כדי שאני עושה את הדבר הכי יעיל שאני יכול: מצלם. ביד ימין חמוש במצלמת האולימפוס שלי, ביד שמאל אוחז בהדק הסוני שלי ובסנכרון מושלם משלב בין וידאו לסטילס (שאפתח בהזדמנות הראשונה מיד כשהפילם יגמר), וברגע הקריטי מעלתי בתפקידי. לא יכולתי לבצע את המשימה אליה צוותתי, לצלם.
הדמעות, שהציפו את העיניים וכבר החלו לרדת במורד הפנים בלי שליטה, חסמו את הראות ופשוט לא נתנו לי לצלם. הצעקה של האחות העירה אותי ואיכשהו התאפסתי על עצמי. אבל משהו השתנה מאז ולעולם, נפתחו ארובות העיניים. הבכי ההוא סימל את סופה של תקופה ארוכה מאוד בה פשוט לא היתה לי יכולת לבכות. ניסיתי בכל כוחי להוציא דמעות. הייתי מביט בקנאה באנשים שמצליחים להוציא את הכאב מבפנים והחוצה בדמעות. מאז אותה נפילה בכיתה ב' כשרצתי והחלקתי ושיפשפתי את ברך שמאל והכאב נשאר בפנים, בכיתי פעם אחת. בכיתי כשהודיעו לי שחבר שלי נהרג באסון המסוקים, בכי מקומי שלא פתח שום צהר אחריו.
דמעות הלידה הביאו עימן בשורה. עידן חדש. מאז מצאתי את עצמי בוכה מול המסך, כל מסך, בסרטים מרגשים. הדמעות זלגו מאליהן באירועים עצובים ועל כמה וכמה אירועים משמחים. לא פעם מצאתי את עצמי מביט בתמונות של הילדים שככה גדלו לי פתאום ונאלץ למחות דמעה סוררת. לא מתבייש לבכות גם מולם. שידעו שגם אבות־גברים בוכים. אני טל. גבר. אבא. בוכה גאה.
