בתחילת הסדרה "אלי" (באנגלית, אגב, היא נקראת The Spy) מופיעה הכתובית "בהשראת אירועים אמיתיים". האמירה הזו חשובה, מעין כסת"ח הכרחי מבחינת היוצרים. ודאי בהתחשב בכך שהיא לא נאמנה לאירועים ההיסטוריים בצורה מלאה.
כך, למשל, בתחילת הסדרה היוצרים התעקשו להכניס לסיפור היבט עדתי ומעמדי, ואפשר לשער מדוע. קל יותר למכור ככה מוצר לטלוויזיה האמריקנית, שאוהבת מאוד לעסוק במתח בין־גזעי ובפערי מעמדות. אלא שלדברי בתו של אלי כהן, סופי בן־דור, לא היו דברים מעולם.
בראיונות לכלי התקשורת השבוע היא הדגישה שהוריה לא חשו נחיתות מבחינה חברתית, וממילא לא היה לכך קשר להחלטתו של אביה לצאת למשימה. בין כה וכה, כיוון העלילה הזה לא פותח והיוצרים לא התעמקו בו, מה שמייתר את האזכור הזה בסדרה לחלוטין. הבת גם העירה בין היתר שבניגוד להתרחשות בסדרה, שבה אמהּ נדיה מוצגת כמשרתת, במציאות היא בכלל עבדה כאחות.
למעשה אלה רק דוגמאות אחדות לחירות האמנותית שנטל במאי ויוצר הסדרה, גידי רף ("חטופים", "אתר הצלילה בים האדום"), כתוצאה מהבחירה לשנות מעט את הפרטים ההיסטוריים ולהמציא התרחשויות כדי לתבל את העלילה. אם אתם פטריוטים שמצפים לשיקוף מדויק של המציאות או מכורים לסדרות תיעודיות על מאורעות היסטוריים, לא בטוח שהסדרה מיועדת לכם. אחרי ההבהרה הנחוצה הזו, הגיע הזמן להתייחס ל"אלי" כמוצר בידורי, יצירה טלוויזיונית.
הסדרה מגוללת את סיפורו של המרגל הישראלי שהוצא להורג בדמשק ב־1965. באמצעות זהות בדויה של איש עסקים בשם כאמל אמין ת'אבת, הצליח כהן ליצור קשרים עם אנשי צבא ובכירים בממשל הסורי (כולל אמין אל־חאפז, שהפך לנשיא אחרי ההפיכה שביצעה מפלגת הבעת' ב־1963), באופן שהציל חיי אדם ואף תרם לניצחונה של ישראל בחזית הסורית במלחמת ששת הימים, שנתיים אחרי מותו. אף על פי שאנחנו הצופים מכירים את הסוף הטרגי של סיפור הגבורה הזה, הסדרה מצליחה להיות מותחת, וזה לא הישג של מה בכך.
סשה ברון־כהן, שנכנס בתפקיד הראשי לדמותו של מי שהיה כנראה גדול הסוכנים הישראלים ובוודאי הנודע שבהם, עושה עבודה לא רעה בכלל. כמובן, בתנאי שאתם משכיחים מראשכם את "בוראט" ומתרגלים לרעיון שהפעם הוא לא אמור להצחיק אתכם.
אולי מאחר שמדובר במיני־סדרה בת שישה פרקים בסך הכול, לעיתים נדמה שההתרחשויות בעלילה פשוט קורות מהר מדי. הבעיה העיקרית היא שהיוצרים לא העמיקו מספיק במניעים של הגיבור. הלבטים של כהן לפני היציאה למשימה, כמו גם המניע שגורם לו להסכים לחזור שוב ושוב לסוריה – כולל בפעם האחרונה, שבה הסיכון היה גבוה במיוחד – לא מטופלים כראוי בתסריט, שרק מרפרף עליהם. במובנים מסוימים, דווקא הצגת הלבטים של מפעיליו מהמוסד משכנעת יותר.
אפשר היה להתייחס בסלחנות אל כמה מהתוספות ההוליוודיות לתסריט אילו היו תורמות במשהו לסדרה, אבל לרוב הן לא מוסיפות עומק או עניין אמיתי. נשארו סצנות אקשן ומרדפים מיותרות שנועדו כנראה להעצים את הדרמה בצורה מלאכותית, כאילו הסיפור עצמו אינו דרמטי דיו. אל הקדרה הזו הוסיפו קלישאות כמו סצנת האימונים של אלי לקראת המשימה ותפניות רומנטיות שלא אפויות עד הסוף.
כישראלים, פרט בסיסי אחד פוגם בתחושת האותנטיות: הדמויות בסדרה דוברות אנגלית. במציאות שבה "פאודה" הגיעה לנטפליקס בשפות המקור ו"הנערים" משודרת ב־HBO בעברית ובערבית, הציפייה לשמוע שפות שמיות בסדרה כזו היא כבר לא פנטזיה בלתי הגיונית, אבל אפשר להבליג ולהבין את האינטרס המסחרי שהיה לנטפליקס במיזם הזה. אם העברית חסרה לכם, תוכלו לפחות להתנחם בנוכחות של כמה פרצופים ישראליים על המסך. הדר רצון־רותם מגלמת את דמותה של נדיה כהן, אשתו של אלי, וגם מוני מושונוב, אלונה טל, יעל איתן, אורי גבריאל, נטע ריסקין ועמוס תמם מופיעים בתפקידי משנה.
לזכותה של "אלי" ייאמר שהיא מצליחה להעביר לצופים את הסיכון העצום שהיה כרוך במעשיו הנועזים של האיש שלנו בדמשק, ולפעמים מצליחה אפילו לצמרר. למשל כשאלי מדגיש את חשיבות הפטריוטיות ומסביר לאנשי מפתח סוריים שהנאמנות למולדת היא זו שהביאה אותו לסוריה, בזמן שאנחנו הצופים יודעים לאיזו מולדת הוא נאמן ושייך באמת; או כשאלי יושב עם אחיינו של מפקד הצבא הסורי מול הנוף המשקיף לישראל ואומר שאף מקום בעולם לא ישווה ליופייה של "הארץ הזאת", ואנחנו יכולים לדמיין לאיזו ארץ הוא מתכוון.
הדרך שבה כהן טווה קשרים עם דמויות בכירות בסוריה בעזרת קסם אישי ומלקט מהם מידע בנויה בצורה משכנעת. הבלבול שלו בין הזהויות השונות משכנע הרבה פחות. התחושה היא שזו עוד תוספת מיותרת, או כזו שלא פותחה מספיק כדי להצדיק את עצמה.
