ב־2017 הפך "זה" לסרט האימה הרווחי ביותר בכל הזמנים, עם 700 מיליון דולר הכנסות ברחבי העולם. הצלחתו הוכיחה שוב עד כמה רלוונטית ועוצמתית יצירתו של סטיבן קינג, שעסקה בטראומות ילדות, זיכרון והדחקה, והאופן שבו אנו מעבדים את החוויות ומושפעים מהן בבגרותנו. כעת מגיע לאקרנים "זה: חלק 2", המתרחש 27 שנים לאחר אירועי הסרט הראשון, וקצת חבל שבניגוד לגיבוריו הוא לא השכיל להתבגר מספיק.
המערכה הראשונה נהדרת באופן שבו היא לוכדת את השפעת מעבר השנים על הגיבורים, מהדהדת את חוויות הילדות שעיצבו אותם. כשמגיעה שיחת הטלפון הגורלית הקוראת להם לשוב אל האימה, הבמאי אנדי מוסקייטי מיטיב להעביר את הפחד המצמית שאוחז בהם ובנו, כשהוא בונה אותו על יסוד היכרותינו את אירועי העבר.
ג'יימס מקאווי וג'סיקה צ'סטיין נותנים הופעות משכנעות כביל ובוורלי, אבל מי שגונבים את ההצגה הם ביל היידר הנפלא, שכבר הוכיח יכולת מרשימה של ערבוב צחוק ואפלה בסדרה "בארי" כריצ'י הממושקף, וג'יימס ראנסון כאדי הנוירוטי. מוסקייטי רוקם הלך רוח מלחיץ וקלסטרופובי, וההבנה של קבוצת אנשים בני ארבעים כי אין להם לאן לברוח מייצרת אימה פסיכולוגית פר אקסלנס.
המערכה השנייה היא הקרובה ביותר לרוחו של הספר, כשהיא מצעידה את ההווה והעבר יד ביד. כאן מתעמתים הגיבורים, כל אחד בתורו, עם הזיכרונות והטראומות שהדחיקו, ואלו דוחפים אותם אל הקצה ומכינים אותם למאבק האחרון. העניין הוא שקינג העמיד יצירה עצומה וכדי לעבד אותה כראוי אל המסך היה נדרש קנבס של מיני־סדרה, לא פחות. 160 דקות, ארוכות ככל שיהיו, אינן מספיקות, והתוצאה נופלת בין הכיסאות – בעוד שדמויות מרכזיות ומבוססות יותר כמו בוורלי וביל זוכות לעימות מנומק, אמין ומפחיד מאוד, שאר הדמויות מסתפקות בעיקר ברצף הפחדות זולות. התוצאה מייגעת מאוד ומרדדת את החוויה. אין ספק שהייתה נדרשת כאן עריכה יצירתית יותר של חומר המקור, שהייתה מקצרת גם את משך הסרט.
המערכה השלישית חוזרת על טעויות הסרט הראשון – מה שעובד היטב במילה הכתובה, המשאירה מקום רב לדמיונו ופרשנותו של הקורא, קורס לא פעם בעיבוד הקולנועי הבהיר והקונקרטי מדי.
מוסקייטי שב ומציג את הרוע באופן ויזואלי, מוחשי וילדותי נורא. ואם זה עוד עבד איכשהו בסיפור העבר, שם נחווה הרוע מבעד לעיניהם של ילדים, כעת הציפייה הייתה להמחשה בוגרת יותר, פסיכולוגית יותר, כזו שתקרב את הרעיונות העמוקים שהסרט מפתח אל עולמם של הצופים ולא תסתפק באלגוריה שטחית ובנבל מצועצע.
לפחות הסגירה הסנטימנטלית נוגעת ומרגשת, אבל גם היא הייתה עובדת טוב בהרבה בסיומו של מסע ארוך ומשמעותי יותר של מיני־סדרה. בסופו של דבר, מדובר בסרט אימה אפקטיבי מאוד, שברגעיו הטובים מצליח להמחיש את מורכבות חומריו ולגעת בפחד אמיתי. לו רק היו בו יותר רגעים כאלה.
זה: חלק 2 ///169 ד'  /// ארה"ב 2019 /// במאי: אנדי מוסקייטי
