אהלן קינלי, פרסמת לאחרונה את הספר "עיניים בגב" שבו אתה בוחן את מערכת החינוך דרך שישה מבטים. בוא תספר לנו קצת על זה.
"כששואלים הורים מה הם רוצים שבית הספר ייתן לילדים, הם עונים 'שיהיה בן אדם'. כששואלים תלמידים למה הם באים לבית הספר הם עונים 'בשביל החברים', וכששואלים מורים מה הם מבקשים לעשות בבית הספר הם עונים 'ללמד'. ונראה שאין ממש מישהו שעושה תיאום ציפיות בין כל המרכיבים האלו. השוני בציפיות מכתיב מטבעו אכזבה, של כולם, ולכן החינוך זקוק למבט מורכב ורב־ממדי. בלי להביא בחשבון את כלל נקודות המבט, מערכת החינוך לא תצליח לתת מענה לעומס הציפיות המוטל עליה.
"בהקשר הזה אני אומר שמערכת החינוך זקוקה למהפכה. המערכת כל כולה שקועה במערכתיות, נוקשה, לא מספיק קשובה ושרויה בהרבה התניות. הדברים הטובים קורים כשעושים אותם למרות משרד החינוך או כשהמשרד נענה ליוזמות מהשטח ומאמץ אותן. יש בועות מצוינות בתוך ים בינוניות, אבל אני לא מוכן להשלים עם זה. לכן כתבתי ספר שבא ואומר: תסתכל על זה במבט של תלמיד ותבין מה הכי חשוב; תסתכל במבט של מורה ותבין למה מורים פורשים, ותחזיר אותם פנימה; תתסכל במבט של מנהל ותראה למה מנהלים קורסים ובורחים, ותבוא למערכת ותפרק אותה מהכוח שלה. יש לה יותר מדי כוח. כל העוצמה יושבת במשרד החינוך".
אומר את זה אדם שישב כמה שנים על הכיסא של ראש מנח"י.
"דווקא מהכיסא הזה בירושלים אני יכול להגיד הכי טוב מה ראיתי. משרד החינוך מנהל מהגנים ועד כיתות ט' 2.3 מיליון ילדים בניהול ישיר. מכיתות י' זה תחת חסות הרשות המקומית או רשת. תחת משרד החינוך יש 140 אלף עובדי הוראה. 5,000 בתי ספר. זה גדול מדי. המערכת לא יכולה ולא צריכה לנהל בתי ספר".
אוהבים לדבר היום על כך שבתי ספר זקוקים לאוטונומיה. בשיחות כאלו תמיד עולה המודל של פינלנד ולאנשים פתאום יש ברק בעיניים.
"אני מבין למה. בואי ניקח בית ספר יסודי רשמי. המנהל לא יכול לבחור את המורים כי למשרד החינוך יש מחויבות תעסוקתית".
צריך לבטל את זה?
"בוודאי. הלאה. רמת השכר נקבעת לפי ותק שאין למנהל שום השפעה עליו. מורה גרוע, המנהל לא יכול לפטר. תוכנית הלימודים נקבעת ברובה על ידי משרד החינוך, לא רק כמה שעות תלמד כל מקצוע, אלא מה תלמד ואפילו איך. אז אם המנהל לא קובע את הצוות ואת תוכנית הלימודים – מה הוא כן מנהל? את יודעת מה מייחד מנהלים טובים? שהם מצפצפים על המערכת.
"בתור מנהל הגעתי לבית ספר עם בעיית אלימות. בשנה הראשונה המטרה הייתה רק להפסיק את האלימות ולהצמיח מורים משמעותיים, שיראו את עצמם כדמויות משמעויות. המצאתי פרויקט שנקרא 'מישהו לרוץ איתו', לכל מורה יש תלמידים שהוא ליווה באופן אישי. בסוף השנה נעלמה בעיית האלימות. שנה אחרי זה – אחוזי הבגרות קפצו בלי שהשקענו באופן מיוחד. ברגע שהיה מקום בטוח, מכבד ונעים, ממילא הציונים קפצו. סדר העדיפויות חייב להיות מכוון תלמידים.
"הדברים הטובים במערכת החינוך קורים דרך יוזמות פרטיות. בתי הספר הטובים מוקמים על ידי יזמות של הורים. כשאני ישבתי בכיסא של מקבל החלטות כראש מנח"י, שמעתי רעיונות שנשמעו הזויים. אני זוכר מקרה אחד שחבר מכפר־עציון אמר לי: 'הולכים להגיע אליך שני חבר'ה שיספרו לך סיפור. לך איתם'. הם באו וסיפרו לי על רעיון חדש, 'אנחנו אוספים בני נוער נושרים, הם אוספים מצרכי מזון בסופר, מגיעים לבתים של משפחות רווחה, דופקים בדלת ובורחים'. אני אומר לעצמי בלב, טוב, זה רעיון אידיוטי, מה מיוחד בזה? הם היו זקוקים לסכום כסף קטן ונתתי להם. הדבר הזה הפך לאימפריה. זו דוגמה מדהימה לפעילות של שני יזמים חינוכיים־חברתיים שקמים עם רעיון והוא הופך להיות משנה חיים.
"מערכת החינוך בכל העולם נמצאת במשבר ענקי, מה שמנהל אותה אלו מערכות גדולות ומיושנות. מול זה אפשר להבין למה בתי ספר ייחודיים מצליחים: כי הם חושבים אחרת".
למה ייחודי כל כך טוב? לי יש נטייה לרצות חינוך רגיל לילדים שלי, בלי איזו אג'נדה גדולה.
"זה מורכב משני דברים – מצוות ומאתוס. זו מהות בית ספר וככה נקבע הסיפור שלו. להבדיל מהתלמידים, הצוות לא מתחלף, למעט מורים צעירים, והסיפור הוא דבר שנבנה, הוא כותב את עצמו ובלתי אפשרי כמעט לשנות אותו. מקומות שצמחו עם סיפור, עם אירוע – הפכו להיות משהו. בית ספר הוא סוג של אורגניזם. בית ספר מוצלח זה בית ספר שיש לו תרבות ארגונית טובה. אם תיקח תוכנית חינוכית טובה למוסד חלש ולמוסד מוצלח, במוצלח יכניסו אותה באופן מוצלח, ובחלש יכניסו באופן חלש. התוכנית לא טובה יותר מבית הספר. אם לא משנים את בית הספר, כל כסף או תוכנית לא יעשו שינוי".
אבל בדרך כלל נראה שמשרד החינוך, שחושש מהגדלת הפערים, מנסה לא לתת ליוזמות כאלה לפרוח. כדי לא להגדיל את הפערים, מנסים למעוך את החזקים. צמצום פערים על ידי התכת הישראליות לכדי עיסה דביקה.
"אמרת את כל הבעיה במשפט אחד. נכון, צריך לתת לחזקים לרוץ קדימה, לתת להורים מעורבים להוביל את בתי הספר למצוינות. למה לראות בהם נטל? המחויבות הראשונה של משרד החינוך היא צמצום פערים. אבל עובדתית הפערים לא מצטמצמים. החינוך מקבל את התקציב הציבורי הגדול ביותר – 62 מיליארד שקל. האתגר הוא גדול מאוד, והכלים שעומדים לרשותו עם מערכת כל כך בירוקרטית ומסורבלת הם לא כלים יעילים לעמוד במשימה".
מה אתה חושב על המלחמה בתשלומי הורים?
"אני בעד קפיטליזם לא חזירי. תשלומי הורים זה משהו שאומר: המדינה החליטה להשקיע 62 מיליארד שקל בחינוך, אני ואת רוצים להוסיף מס שלקחנו על עצמנו מתוך בחירה בכוונה להשקיע בחינוך כפי שאנחנו מבינים אותו, אז אנחנו נדרשים לשלם עוד 7,000 שקל בשנה. במונחים לאומיים ההוצאה לחינוך היא סבירה. זה מס שאני לקחתי על עצמי, זו בחירה. יש בתי ספר ציבוריים בלי תשלומי הורים".
מה אתה חושב על שיטת השוברים?
"שיטת השוברים זו הקצנה. היא לוקחת את הרעיון של תקציב החינוך פר ילד, 62 מיליארד לחלק ל־2.3 מיליון איש – 27 אלף שקלים לתלמיד. אומרים 'קחו, תעשו מה שבראש שלכם'. זו הקצנה, קודם כל כי לא כולם צריכים אותו דבר. כולם שווים בהזדמנויות, אבל הילד שלך ושלי זקוקים לדברים שונים. אני בעד שהורה יבחר את בית הספר של ילדיו, במקומות רבים זה קורה, ואיפה שלא זו תקלה. הפערים נובעים מכך שילד בפריפריה צריך יותר מילד במרכז. התקצוב הדיפרנציאלי שהתחיל בימי פירון הוא אחד הדברים הכי צודקים שנעשו פה לאחרונה, וזה צריך לגדול. תקציב החינוך של עיריית תל־אביב הוא פי שלושה מתקציב החינוך של עיריית ירושלים. במוסדות לבנים חרדים מקבלים רק 55 אחוז ממה שהילדים שלנו מקבלים, בניגוד לדימוי, כי הם לא מחויבים ללימודי ליבה מלאים. הם לא מנצלים את מערכת החינוך אלא מקבלים פחות. אנחנו רוצים להחזיר את הכסף הזה לילדים, בעזרת לימודי ליבה, ולכן המדינה צריכה להיות מעורבת".
אתה טוען שמצד אחד המדינה צריכה להיות מעורבת ומצד שני צריכה להתערב הרבה פחות.
"נכון. צריך פה איזון. לתת למצוינות לפרוח, לתת לרשתות חינוך שעושות עבודה מדהימה מרחב פעולה. רשת אמי"ת מדורגת כמה שנים במקום הראשון מבחינת ההישגים – היא לא מתוקצבת יותר מאחרים ולא עובדת רק במקומות חזקים, היא פשוט עושה עבודה טובה. אני שואף שהרשת שלי, 'קדימה מדע', תהיה ברמה שלהם מבחינת ניהול ועשייה חינוכית".
לשיטתך, הדגם של הרשתות צריך לעבוד החל מהגנים, לפנות עומס מהמשרד, וכך הוא יעסוק רק בדברים שהוא טוב בהם.
"זה יהיה הדבר הכי נכון. החינוך הרשמי הכי סובל. אני מכיר את המערכת לפני ולפנים, מכיר גם את המיקרו של המורה וגם המאקרו של המערכת. הטענה שלי היא שקורים דברים מעולים בשטח אבל למשרד אין יכולת לעשות אותם, ולכן המשרד חייב לתת לרשתות הטובות בישראל עוד אוטונומיה. לעסוק בצמצום פערים באופן יעיל, לא כמו היום, ובסוף להיות מחויב למטרות של הצמחת אנשים. הבעיה היום היא לא כסף – יש 62 מיליארד רשמיים מהתקציב, 10 מיליארד מתשלומי הורים, 10 מיליארד מהרשויות המקומיות. הבעיה היא ניהול לא יעיל, מטרות לא ברורות ובעיקר שלא מכוונים להצמיח אנשים, אלא להגיע להישגים".
בוא תפרט לי קצת על העניין הזה, איך עומדות מטרות החינוך לנגד עיניך?
"אני מדבר על שלושה סוגי ביטחון שאנחנו צריכים לתת לילדים במערכת החינוך. בשנות השישים היינו מקום ראשון במתמטיקה וגם הביטחון העצמי היה בשמיים. דרום־קוריאה היו נמוכים. היום המצב התהפך – אנחנו מקום 40 ומשהו וקוריאה במקום השני. אבל מה? הביטחון העצמי של תלמידי ישראל עדיין מקום ראשון בעולם. יש לנו נטייה כישראלים לחיות בסרט, לחשוב שאנחנו טובים יותר מהיכולות האמיתיות שלנו. אז חשוב שלילד יהיה ביטחון עצמי, כמובן, אבל הוא חייב להיות ביטחון אמיתי, שיֵדע מהן היכולות שלו, זה הדבר הכי חשוב שילד יכול לצאת איתו מבית הספר.
"דבר שני הוא ביטחון חברתי: אנחנו יצורים חברתיים, עולם התעסוקה דורש יכולות חברתיות ולכן בית הספר הוא המקום הראשון לחיווט הזה. הוא מקום שבו ילד צריך לדעת איך לתפקד בחברה, ובו אפשר לבחון האם לוקח לו זמן להסתגל או לפתח קשרים חברתיים. אלו דברים שאפשר להשיג רק בבית הספר – מקום אמיתי בתהליכי חברוּת. הדבר השלישי הוא ביטחון ערכי: לתת לתלמיד אמונה במשהו שמחוץ לעצמו – א־לוהים, מדינת ישראל, טבעונות, שהאדם טוב ביסודו – כל אדם צריך להאמין במשהו.
"מטרות החינוך מול עיניי זה הביטחון המשולש, וזה מעצב סדר יום שונה מאוד לעומת החינוך כפי שהוא כיום. הדבר הכי משמעותי הוא לא ההישגים והציונים, אלא המפגש בין מורה לתלמיד. בעיניי ההגדרה הכי טובה לחינוך זה מפגש בין ילד למבוגר משמעותי, ואם בית ספר הוא מקום שבו מתרחש מפגש בין ילד למבוגר משמעותי, נסדר את בית הספר סביב זה".
