במזל תאומים /// שמעון
/ 31 / + 3
מי שמכיר אותי יודע שאני והגרלות אף פעם לא היינו חברים טובים. זה התחיל בתהלוכת חב"ד נווה דקלים (ז"ל תובב"א), שם בכל שנה היו מוגרלים פרסים יקרי ערך – טיסה בשמי הארץ, טטריס משוכלל, אופני 21 הילוכים, וההיי לייט: דולר מהרבי! – ועבדכם הנאמן היה יוצא בידיים מלאות ספרון, ופל מצופה וגלויה מפוארת של 12 הפסוקים.
המזל הרע המשיך לישיבה התיכונית שם בכל ההגרלות לעידוד לימוד תורה בזמננו הפנוי לא עלה שמי בגורל אף לא פעם אחת במשך ארבע שנים (יש מצב שלא למדתי את המינימום הדרוש להשתתפות בהגרלה). המסורת לא פסקה גם לאחר שהתחתנתי (זכיתי בלוטו, בסדר ככה מאמי?) ונולדה ביתנו הבכורה.
כעבור זמן, שר האוצר בדימוס כחלון משיק את תוכנית מחיר למשתכן, ואנו אופטימיים מתמיד, ממלאים את הטפסים וניגשים להגרלות, אך התשובות השליליות ממהרות לנהור לתיבת הדואר שלנו כערבים לקלפיות.
בהחלטה משותפת הוחלט על ידי אשתי שהגיע הזמן לשנות את המצב ולשפר את סיכויינו (זה המקום לציין שכל ילד חושב בזמנו כ־10 נקודות בטבלת הניקוד). חוששים ונרגשים התיישבנו בחדר האולטרסאונד כשלפתע הטכנאית הטילה פצצה: "וואי איזה יופי, אני רואה פה עשרים נקודות". לאחר שתיקה בת 5 דקות יצאתי מההלם ועניתי: "לא משנה בן, בת, העיקר שיהיה בית".
הזמן חולף ונראה שגם מזל התאומים לא בא לעזרנו. ואז ביושבנו במחלקת יולדות מצלצל הסלולרי, על הצג מופיע מספר לא מזוהה והשיחה מתנהלת כדלהלן:
איש זר: "שלום! רציתי לאחל לכם מזל טוב!"
אני: "תודה רבה! הם באמת חמודים"
אראלה: "מי חמודים?! התקשרתי לבשר שזכיתם בדירה!"
וככה בהגיחם לאוויר העולם השילו מעליי ילדיי את תווית הלוזר הנצחי (שמעון זה שם מחייב). בנימה אישית זו אני רוצה לפנות לילד הבא, אם יהיה: מתוקי, לא נתפשר על פחות מבית עם גינה!
אבאל'ה, בוא: תשכח מניצחונות אמיתיים, כמו של פעם. בוא, אתה נשוי עם ילדים, נסה לחתור לתיקו רב שערים ותוכל להישאר עם המחמאות בסוף המשחק
הרווח שבהפסד /// דורון מלצר / 40 / + 6
כמה אני אוהב את הילדים שלי? אני לא נותן להם לנצח. כלומר, אני שמח שהם מנצחים, אבל אני לא מוותר להם במשחקים. לא בגלל שאני אדם תחרותי במיוחד, או ממש רוצה שהם יפסידו, אלא כי אני חושב שרק כך הם ילמדו לנצח באמת.
כשאני משחק איתם, אני משחק לפי כללי המשחק (כל אחד ורמתו, וגילו, ומשחקיו) אבל לא "מתבלבל" בכוונה כדי לתת להם לזכות בעוד סדרה של קלפים. לא "שוכח" לאכול חייל בדמקה כדי לשרוף לעצמי אחד. אני משחק, מתקן, עוזר להם. אבל לא פוסל את עצמי בכוונה.
הם לומדים מגיל צעיר מאוד שיש בחיים ניצחונות והפסדים, הצלחות וכישלונות. והם יודעים לנצח: הבת שלי, מגיל 3 בערך, גילתה שהיא מנצחת בקלות במשחק הזיכרון (כן, היא אישה – היא זוכרת הכל) בלי שום ויתורים, בלי שום הקלות, היא פשוט ניצחה שוב ושוב ושוב, ילדים ומבוגרים. איזה סיפוק אדיר זה בשבילה. איזה כיף זה בשבילי להפסיד לה.
אם אוותר להם בגיל צעיר, מתי כבר אפשר יהיה לחשוף אותם לאמת המרה של ההפסדים? מתי הם מפסיקים להיות הילדים החמודים שלנו, שצריך לוותר להם? בגיל 5? 10? 15? במשחקים, אף אחד לא מרוויח מהפסד מכוון.
והנה עוד יתרון משמעותי: בעוד כך וכך שנים, כשהילדים שלי יהיו מספיק גדולים, לא תמצאו אותם בכל מיני תוכניות ריאליטי, של שירה למשל. ולא תשמעו אותם מסבירים: "אבא שלי תמיד אמר לי שאני שר מהמם, אז באתי", וכך יחסכו מעצמם מבוכה רבתי, קבל עם ורייטינג. שיחכו לריאליטי של משחקי זיכרון.
