כל הדרך לירושלים חשבתי רק על דבר אחד: רק שהיא לא תהיה מושלמת. כי אם היא תשב שם ותגיד שהכול טוב והכול נהדר, אני עוצרת באמצע הריאיון והולכת הביתה. זה המקום להודות שכאשר הציעו לי לנסוע לבית הנשיא לראיין את רבקה רביץ, ראש הסגל של נשיא המדינה, הבנתי שהמשמעות היא כמה שעות טובות מחוץ לבית, והסכמתי בשמחה, כי זה היה בסוף החופש הגדול. ידעתי שהיא בת 43 ויש לה 11 ילדים ושלושה נכדים; השוס הגדול הוא שהילד ה־12 שלה נולד קצת אחרי שראיינתי אותה.
בבידוק בכניסה לבית הנשיא שואלים אותי מה יש לי בתיק. ספר, עט ופלפל. בין רגע מתנפלים עליי מספר מאבטחים: "גז פלפל?!"
חלילה, אני צועקת בלחץ. פלפל, סתם פלפל. פלפל של דיאטות. אחרי שעברנו את המשוכה הזו אני מתקדמת אליה.
היא חובשת פאה ולבושה טיפ־טופ, אבל משהו בפנים העייפות של חודש תשיעי באוגוסט משמח אותי וגורם לי להאמין – כן, היא משלנו. אני רוצה לחבק אותה, אבל יודעת שזה בדיוק הדבר האחרון שאני הייתי רוצה לקבל במצבה. אז מספיק חיוך אמפטי ומים קרים. אנחנו מתיישבות בגינה, הצוות מביא על מגש כוסות אמיתיות עם קפה, לרגע אני מרגישה ממש ממלכתית. אבל אז שוב האמא שבי משתלטת עליי ואני מבקשת ממנה לספר לי על הילדים שלה.
"חיה, הבכורה, הפכה אותי לאמא לפני 22 שנה ולסבתא לפני שנתיים. היא נשואה לבנימין ואמא של אברהם וחנה. למדה הנדסת תוכנה ומוכשרת מאוד בכל מה שנוגע לצילום ולכל תוכנת מחשב שהיא. שרה ליבא, בת 21, נשואה לנתנאל ואמא של לאה. פסיכודרמיסטית, במאית ומפיקת סרטים מבריקה. חנה בת 20 ונשואה ליענקי. מורה אהובה מאוד על כל תלמידותיה. הצטיינה בלימודי פיזיקה וביולוגיה. שמואל בן 19. לומד בישיבתו הידועה של הרב סורוצקין בראשון־לציון. אוהב מאוד את לימודיו בישיבה וממעט לחזור הביתה. בפעמים הבודדות בשנה שהוא בא לבקר בבית נדלק עבורי האור ולא נכבה. יוכבד, בת 16, תלמידת סמינר ירושלמית. ה'בלבוסטע' הכי טובה. בשלנית מצוינת, והחלות שלה הכי מוצלחות בשכונה. כתחביב היא עורכת גרפיקה ועושה בזה נפלאות. מלכי, בת 14, החלה השבוע את הסמינר בירושלים. חברותית מאוד, אהובה על כל חברותיה ומבלה איתן הרבה. מבריקה ושנונה, ולא מתפשרת על פחות ממאה אחוז. אחת הבייביסיטריות היותר מבוקשות בשכונה. הינדי, בת 12, היא הדודה הכי סבלנית והכי אהובה על האחיינים שלה. מרגע שהם באים הם לא מוכנים לזוז מהידיים שלה. שפית של פיצות ופסטות נוטפות רוטב שאי אפשר לעמוד בפניהן.
"אברהם ולאהל'ה בני עשר. התאומים הטבריינים שלי (נולדו בפוריה במהלך טיול לרמת הגולן). חינניים ובלתי נפרדים. ממיס את הלב לראות אותם מחובקים או מגינים אחד על השני.
"גולדי בת שמונה. מתוקה ומאירת עיניים. היא לא מוכנה לקצר את הקוקו שלה שכבר כמעט באורך שלה עצמה. מסובבת את מורותיה על האצבע הקטנה ומצ'זבטת את הוריה ללא סוף.
"אסתי כמעט בת שש. בגן חובה. מנהלת את העולם ואוהבת מאוד לשחק ולהעסיק את האחיינים הקטנים שלה. מתרגשת עד אין־קץ לקראת הלידה המתקרבת ומקווה להישאר לנצח התינוקת הכי קטנה של אמא".
"אליי הם מתקשרים: 'אמא, נגמרו לי הנסיעות ברב־קו'. ואני עונה: 'תקשיבו, אני יושבת עם נסיך בריטניה, אז אולי תסתדרו'"
נשמטה לי הלסת והבנתי שאני צריכה מהר מאוד לשנות את הנושא כדי להתאושש קצת. בצעד מהיר ביקשתי ממנה לחזור אחורה ולהבין איפה היא הכירה את בעלה, הרב יצחק רביץ. לשמחתי התשובה שלה השכיחה ממני מהר את מספר הילדים:
"הכרתי אותו במשך שבוע שבו יצאנו ארבע פעמים, מיום שלישי עד יום שלישי, כלומר: שלישי, חמישי, מוצ"ש, שלישי – והתארסנו".
ושמחת בו?
"מאוד! הוא היה חבר טוב של דוד שלי. הגשמתי חלום אחד ונשאר לי להגשים את החלום השני".
חלומות של אתמול
לא היה לי ספק מה החלום השני שלה, אחרי החתונה באים הילדים. אבל בכל זאת רציתי לשאול כדי שיהיה לי על מה לכתוב.
ומה החלום היה?
"להיות מורה לאנגלית".
מורה לאנגלית?!
"כן! וגם נבחרתי לתפקיד נחשק בסמינר שבו למדתי הוראה. הם בחרו כל שנה־שנתיים או שלוש בנות שיהיו מורות לכיתות הנמוכות יותר בתיכון, ונבחרתי להיות המורה. הייתי שמחה ומאושרת, עם 700 ש"ח לחודש. ואז עוד לפני שהתחלתי ללמד אפילו, בחופש הגדול, ביולי או משהו, אבא של בעלי הטרי נבחר לכנסת ולממשלה הראשונה של נתניהו. הוא היה ראש המפלגה של דגל התורה, המפלגה החרדית – הרב אברהם רביץ. הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות העוזרת הפלמנטרית שלו. ואני בכלל רוצה להיות מורה בסמינר, שזה הטופ של הטופ".
בת כמה היית?
"עשרים או משהו כזה. שאלתי אותו, 'תגיד, כמה המשכורת?' והוא ענה לי: 'מתחיל ב־4,500 ש"ח'. אז זה באמת היה וואו".
למה שאלת על הכסף? התפקיד עניין אותך?
"את יודעת, זוג צעיר. היינו צריכים כסף. רציתי לקנות דירה ולעשות דברים".
כן, אבל עדיין היה את חלום חייך שבו מקבלים 700 ש"ח?
"לא שמעתי שיש משהו אחר".
לכן הלכת על זה?
"כן, האמת שכן. ויתרתי על החלום והחלטתי ללכת על זה. עוד הייתי תלמידה וכבר יצאתי לעבוד עם חמי כעוזרת פרלמנטרית של אחר־הצהריים".
ידעת בכלל מה זה להיות יועצת פלמנטרית?
"לא ידעתי כלום. למדתי את כל תוכנות המחשב מההתחלה. הייתי צריכה ללדת את הבת שלי ב־28 בנובמבר והיה מבחן על כל התוכנות ב־30. אמרתי לעצמי שאני לא יולדת עד שאני לא עוברת את זה, ואיך שהמבחן נגמר קיבלתי צירים. כשעמדתי ללדת את הבת הראשונה שלי, הייתי בת 21 ואמא שלי הייתה בת 41, בהיריון עם הבת העשירית שלה. אני הייתי עם הראשונה והיא עם האחרונה. והנה עכשיו זה קורה שוב, בשדרוג! כי כבר יש לי שלושה נכדים".
"כשאני חוזרת מחו"ל הם שמים לי מודעה על הדלת בצד החיצוני, שכל השכנים יראו: 'אמא, אל תיסעי יותר'. באחת השבתות דיברתי איתם על כך שמקווים שבאחרית הימים, כשהמשיח יגיע, כל החולים יירפאו וכל משאלות הלב יתמלאו. בת החמש שלי שאלה: 'אם אני ארצה שאמא שלי תהיה בבית כל היום, אז היא תהיה בבית כל היום?'"
בין אסתי הקטנה להיריון הנוכחי היה רווח גדול יחסית, וזו לא הייתה הפסקה יזומה. "דווקא ניסיתי כמה פעמים. לא הגעתי עד כדי טיפולים ממש, אבל רופאים, המון רופאים, בדיקות, ניסיונות. רציתי מאוד".
מדגדג לי להגיד לה: מה נסגר איתך? יש לך כבר 11 ילדים בריאים בבית ב"ה וגם נכדים, שש שנים מנסים, אז יאללה, שחררי. ואני פשוט נזכרת במלחמה שלי על הילד החמישי. איך הייתי צריכה להילחם בכולם, החל מהרופא ועד ממש למעגל הראשון של הקרובים. אולי עכשיו בפעם הראשונה אני מבינה אותם, כשאני רואה את זה מהצד, אבל עדיין הלב שלי לגמרי איתה. כשאישה רוצה אז זהו, כל הסיפורים לא מעניינים. "יש לך בבית, תגידי תודה", "בגילך…"
המילה הזאת, "בגילך", לא יכולתי לשמוע אותה יותר. מכאן השיחה הידרדרה לכמה כל אחת עלתה בהריונות, ונראה שאנחנו יכולות להמשיך לדבר על זה שעות, אבל אנחנו מתיישרות ומחזירות את הריאיון למסלול.
נשיא כבוד
איך התחילה הקריירה שלך אצל הנשיא?
"הנשיא ריבלין היה חבר בוועדת הכספים וחמי היה ראש הוועדה. בדיוק יצא חוק שאי אפשר לעבוד עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה במקביל, אז מישהו מאחת הסיעות הציע לי להתגרש.
"זה היה חצי בצחוק אבל גם לא לגמרי בצחוק. בכל מקרה מכיוון שזה לא היה על הפרק, וריבלין היה חבר בוועדה ועבד עם הבת שלו, נכנסתי במקומה. זה היה ממש שונה. למרות שכבר הייתי שנתיים־שלוש בכנסת ולא הייתי טרייה מבית־יעקב, כמו שהיה בהתחלה. כשהוא נבחר לשר הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות מנהלת הלשכה שלו. הייתי בת 23 וחצי ונראה לי שהייתי מנהלת הלשכה הכי צעירה בארץ. מה שמצחיק הוא שאני לא בקטע של פוליטיקה. כשהייתי בדייט עם בעלי הרב יצחק, הוא שאל אותי איך אני עם פוליטיקה ועניתי לו שאני שונאת פוליטיקה, שאני לא קוראת עיתון בכלל, ואז קלטתי שהייתי בכלל לא נימוסית כי הוא כנראה שאל אותי כדי לדבר איתי, להעלות נושא, ואני הרגתי את ה־נושא שהוא מת עליו".
"אולי נהייתי יותר מפורסמת כי אני עובדת כאן, אבל בתכלס יש הרבה נשים חרדיות שעובדות לדעתי לא פחות קשה ממני, אבל פשוט לא בבית הנשיא. התמזל מזלי"
הוא גם בתחום?
"כן. הוא ראש מועצת טלז־סטון. חבר ותיק במפלגת דגל התורה. הוא התחיל במפלגה, עשה שם את כל הדרך, היה סגן ראש עיר והציבו אותו ברשימה לכנסת. הוא לא יעזוב את הרשות, שמו אותו במקום ה־22 ברשימה המאוחדת של יהדות התורה".
אז שניכם חזק בקריירות פוליטיות. כששניים עובדים קשה, מניסיוני זה רק נופל עלייך. תקני אותי אם אני טועה.
"לא, לא רק. אבל כמובן נקיפות המצפון הן עליי. אף פעם לא ראיתי גבר עם נקיפות מצפון של 'לא הייתי מספיק עם הילדים או מספיק בבית'. אבל בעלי לגמרי לעניין. הוא בסדר גמור. יש לו תחומי אחריות, כמו ללמוד עם הילדים. שיעורי בית זה עליו, ארוחות בוקר עליו. הוא מוריד ממני מאמץ, גם בנוכחות. אם אני יוצאת בערב, נגיד כשיש ארוחות ערב ממלכתיות שלרוב נגמרות בעשר, הוא יודע שהוא צריך לבוא בשש והוא על זה.
"אבל ללא ספק יש שוני בין גברים ונשים. נגיד אצלי, לפעמים אנחנו נוסעים לחו"ל לכמה ימים. אז ארבעה־חמישה ימים זה עוד סביר, אבל לפעמים אנחנו נוסעים לעשרה ימים וכבר ביום השישי אני נהיית חולה, פיזית. נהיית לי אנגינה, אני אוכלת את הלב. כשהוא צריך לטוס אני לא שומעת אצלו אנגינה. אין כלום והכול בסדר. זה מדהים".
הילדים שואלים למה אמא לא בבית?
"כשאני חוזרת מחו"ל הם תולים לי מודעה על הדלת בצד החיצוני, שכל השכנים יראו: 'אמא, אל תיסעי יותר'. באחת השבתות דיברתי איתם על כך שמקווים שבאחרית הימים, כשהמשיח יגיע, כל החולים יירפאו וכל משאלות הלב יתמלאו. בת החמש שלי שאלה: 'אם אני ארצה שאמא שלי תהיה בבית כל היום, אז היא תהיה בבית כל היום?'"
אוי… ואז איך את מרגישה?
"רע מאוד. הרבה פעמים אני מרגישה נקיפות מצפון מטורפות".
אז את נותנת את הנאום הקבוע של האמהות העובדות? שלכל אחד התפקיד שלו?
"בטח, אני חייבת. זה בשבילי הנאום. לפעמים כשאני חוזרת הם שואלים אותי "אמא, לא שכחת איך אני נראה, נכון?" – זה הרבה פעמים ככה. נגיד כשאני יוצאת בערב אני כן חוזרת לשעה בצהריים כדי להיות איתם. זאת פרידה מחדש אז זה יותר קשה, אבל בכל אופן אני מרגישה קצת יותר טוב. 'גם שלשום לא הרדמת אותנו, גם אתמול לא הרדמת אותנו וגם בשבת, כשכן היית בבית, לא היה לך כוח לשבת איתנו עד שנרדמנו ולהקריא לנו סיפור', הם אומרים לי. לדעתי דווקא מאחר שאנחנו יוצאות הרבה, כנראה כשאנחנו בבית אנחנו טובות יותר מאמהות שנמצאות יותר בבית".
הנשיא רובי ריבלין: "כל אישה בהיריון בבית הנשיא זו שמחה אישית מבחינתי. זה ככה עם כל בנות בית הנשיא, אבל רבקה עלתה על כולנה. האם אני מוטרד מההיעדרות שלה? אני כל כך שמח, שאני לא מוטרד. היא מנהלת אותנו עוד מחדר הלידה, ותמיד דואגת למישהו שידאג לנו בהיעדרה"
את זה אני לא יודעת להגיד על עצמי, לא תמיד הראש שלי פנוי לגמרי גם כשאני בבית… אני כל היום בטלפון. אתמול מישהי שלחה לי הודעה: 'לא מפריע לילדים שלך שאת כל היום בטלפון?' עניתי לה שלא. הם לא אומרים לי "תורידי את העיניים מהטלפון ותהיי איתנו". את רצית הרבה ילדים, נכון?
"כן, רציתי. זה לא משהו שקרה בטעות. ואני משתדלת מאוד להיות מעורבת בכמה שיותר דברים. אפרופו הטלפון, אני משתמשת בטכנולוגיה. כשאני לא בארץ או בבית ויש לילדה מבחן, למשל, אני שמה לעצמי תזכורת ומתקשרת בשעה שקבעתי לי. אני שואלת אותה איך היה ונותנת לה את ההרגשה שאני איתה, גם אם אני לא ממש איתה. לפעמים זה תפס אותי בסיטואציות הזויות. האפליקציה שטוענת את הרב־קו נמצאת על המכשיר שלי, אז הילדים מתקשרים אליי ואומרים: 'אמא, נגמרו לי הנסיעות ברב־קו'. אני מוצאת את עצמי אומרת להם: 'תקשיבו, אני יושבת עם נסיך בריטניה, אז אולי תסתדרו, תוציאו איזה שטר מהמגירה ותלכו להטעין את הרב־קו'".
אבל את לא ממש מייצגת.
"אני חושבת שאני מאוד מייצגת. אני חושבת שאני עובדת במקום שונה מרוב האמהות החרדיות, אבל רובן עובדות. יש לי משפחה גדולה יותר מהמשפחות האחרות, אבל לרוב האמהות החרדיות יש משפחות גדולות, שישה־שבעה ילדים זה מקובל מאוד. ורוב האמהות החרדיות שאני מכירה מג'נגלות בין בית לעבודה. מתמודדות בטוח עם אותן התחושות. אצלי אולי זה קצת יותר קיצוני. נגיד כשאני יושבת עם הנסיך צ'רלס וצריכה להטעין רב־קו. אבל קחי לדוגמה אמא שמלמדת שיעור ופתאום הבת שלה מתקשרת ואומרת שהיא צריכה מרגרינה… לא יודעת. זאת אומרת, זה לא ממש טבעי. אני ממש מאמינה שאמא נועדה בטבע שלה לדגור על הביצים. זה לא טבעי".
תבנית נוף
הם גרו כל השנים בביתר־עילית ורק לא מזמן עברו לקריית־יערים. אין ספק שהיא אישה שונה בנוף המקומי.
בקהילה שלכם לא היה איזה דיבור עלייך, על מה שאת עושה ואיפה את עובדת?
"היו דיבורים, אבל לא הרגשתי יותר מדי שונה או מותקפת. אני חושבת שזה היה בעיקר כי היינו נשים צעירות. היינו נפגשות בגינה ולא מדברות על עבודה. בעיקר על הבית, על הילדים. אני כל כך אוהבת את השיחות האלו, אולי כי אני עובדת בסביבה כל כך גברית. אני רק יורדת לגינה ופשוט מחפשת את השיחות האלו. השוואות של מחירי טיטולים, איפה יותר זול. שיחות המלצות על בייביסיטר… פשוט הייתי מחפשת את זה".
היו שם עוד נשים חרדיות שהיו מרוויחות כמוך, עובדות כמוך?
"לא היו. בביתר־עילית בסביבה שלי לא היו. היום למדתי שיש, אבל בזמנו לא הכרתי. כולן מסביבי היו מורות ומקסימום מתכנתות, אבל הנושא תמיד היה הילדים וכאלה".
כשבאתי לפה ואמרתי שאני הולכת לראיין אישה מדהימה מבית הנשיא, כולם כתבו לי באינסטגרם שזאת בטח את. את מרגישה בתוך המגזר ומחוצה לו דמות שמהווה השראה לנשים אחרות?
"האמת שכן. אני בעיקר מרגישה את זה באופן פנים־מגזרי, כי אני יותר פוגשת את זה. לפעמים אני מרגישה שזה לא ממש בצדק. אולי נהייתי יותר מפורסמת כי אני עובדת כאן, אבל בתכלס יש הרבה נשים שעובדות לדעתי לא פחות קשה ממני, אבל פשוט לא בבית הנשיא. התמזל מזלי. היו פעמים שהחלטתי שאני לא חוזרת לעבודה. נגיד כשהייתי בהיריון של התאומים. כל החיים אמרתי שאני צריכה להיכנס להיריון עם תאומים, כי אחרי זה לא אצטרך לחזור לעבודה. זה נראָה לי מובן, כאילו אם יש לך תאומים בבית את לא יכולה לחזור לעבוד".
בשלב הזה קוראים לנו ומכניסים אותנו לשיחה עם הנשיא. אני רועדת מהתרגשות, יש לי זמן רק לשאלה אחת. אני מספרת לו על שיחה שהייתה בחבר'ה סביב יציאה לקורס מג"דים במילואים. הבחורים טענו ששכיר בעמדה בכירה לא יכול לצאת לקורס, כי אם אתה חשוב אתה לא יכול להיעלם לשלושה חודשים. עניתי להם שהמשמעות של דבריהם היא שאף אישה בתפקיד בכיר לא יכולה לצאת לחופשת לידה.
אז מה אתה אומר על זה, אדוני הנשיא?
"כל לידה זו שמחה למשפחה ולכל ישראל. וכל אישה בהיריון בבית הנשיא היא שמחה אישית מבחינתי. זה ככה עם כל בנות בית הנשיא, אבל רבקה עלתה על כולנה. אצל רבקה, כמו אצל ותיקי היישוב, מפעם לפעם נולד ילד שהוא כבר דוד ורבקה מחדשת ימינו כקדם. האם אני מוטרד מההיעדרות שלה? אני כל כך שמח, שאני לא מוטרד. היא מנהלת אותנו עוד מחדר הלידה, ותמיד דואגת למישהו שידאג לנו בהיעדרה. חוץ מזה שיש חופשות לידה שבשלב מסוים מתקצרות, בדרך כלל כשבבית יש כבר ילד או שניים".
הזמן היה קצר, כנס של הצופים עמד להתחיל והיה צריך לתדרך את כולם. רבקה החזיקה קצת את הגב, אבל הראש היה כבר לגמרי בעניין. לפעמים להיות וונדר־וומן זה מלחיץ ומבאס. אבל לראות את האישה הזו, שילוב של כוח, עוצמה, נחישות, צניעות, אמהות וענווה – עשה לי טוב על הלב. ציניות בצד, זה אפילו נתן לי השראה.
"אתמול מישהי שלחה לי הודעה: 'לא מפריע לילדים שלך שאת כל היום בטלפון?'"
הנשיא ריבלין כסנדק בברית לבנה של רביץ, השבוע
בוקר בבית משפחת רביץ, 2014.
רביטל ויטלזון–יעקבס פגשה את רבקה רביץ לשיחה על אמהות, קריירה ומה שביניהם
