אליפות ארצות־הברית הפתוחה, שהסתיימה לפני כשבועיים, התקיימה השנה ללא אף ישראלי בטורניר הרשמי וסיימה שנה עגומה נוספת לטניס המקומי, שרק לפני כמה שנים נהנה מאוויר פסגות. "אין ספק שהגענו לנקודת שפל בטניס העולמי ועכשיו המטרה היא להפוך את המגמה", אומר עמוס מנסדורף, הטניסאי הישראלי הטוב בכל הזמנים, שבשיאו דורג 18 בעולם. "יכול להיות שזה ייקח זמן ונחווה עוד אכזבות, אבל אני מאמין שבשנים הקרובות נצליח להתקדם, זה תהליך. נוצר פה מצב שלא עבדו מספיק טוב עם הילדים הצעירים, ובזמן שהעולם הלך קדימה אנחנו הלכנו אחורה ונוצר פער".
מנסדורף מקווה להוביל את השינוי המיוחל לאחר שמונה לאחרונה לתפקיד המנהל המקצועי באיגוד הטניס. "אני מתרגש לקראת התפקיד, כי אני אוהב מאוד אתגרים ומרגיש שאוכל להשפיע לטובה. בעבר הייתי יושב־ראש ועדה מקצועית באיגוד, בתקופה שבה דודי סלע ושחר פאר היו ילדים קטנים והדור של אנדי רם, יוני ארליך, הראל לוי ונועם אוקון הפכו למקצוענים. הצלחתי אז להשפיע לטובה בכל מה שנוגע לדרכי העבודה ועכשיו קיבלתי הזדמנות לעשות אפילו יותר, במטרה לנתב את המאמצים לדרישות של הטניס המקצועני היום. כאמור, זה תהליך שייקח זמן, אין הוקוס־פוקוס בדברים האלה".
לא מספיק מגוונים
לכבוד כניסתו לתפקיד החדש השיקו איגוד הטניס והמרכז לטניס בישראל תוכנית לאומית חדשה, שבמרכזה הקמת אקדמיה משותפת לכישרונות. "איגוד הטניס הוא ארגון־גג לכל הטניס הישראלי ומרכזי הטניס הם גוף פרטי", מסביר מנסדורף, "במהלך השנים נוצרו כמה פעמים שיתופי פעולה בין הגופים האלה שעשו טוב לכולם. אני מקווה שהפעם אצליח גם להשפיע על העבודה שנעשית בתוך מועדוני הטניס בארץ. חשוב לזכור שכל ילד ששיחק כאן טניס, החל מהדור שלי, בילה תקופה משמעותית במרכזי הטניס, והרבה מאוד תלוי בשאלה איך יעבדו שם עם הדורות החדשים וכמה ישקיעו בתוכניות הפרטיות".
ועדיין, עולה השאלה איך אחרי דור שהוביל את ישראל לצמרת העולמית נותרה כזאת שממה בשטח, במדינה עם מזג אוויר מצוין, מגרשים, מאמנים ואפילו מגוון תחרויות בינלאומיות קטנות מסדרת ITF (הדרג השלישי בחשיבותו) שנוסדו כאן בשנים האחרונות.
"תחרויות זה לא מספיק. במדינות כמו טורקיה, מצרים ותוניסיה יש הרבה יותר תחרויות ועדיין אין להם שחקנים, ומנגד יש מדינות כמו קרואטיה או סרביה עם הרבה פחות טורנירים שעדיין גדלים בהן שחקנים מצוינים. על התחרויות צריך להלביש מסגרת אימונים איכותית, צריך להשקיע כסף ולהוציא את השחקנים החוצה. אין לנו תקציב גדול ביחס לאיגודים גדולים בעולם, אבל עדיין יש כסף וצריך לדעת איך להשקיע אותו במקומות הנכונים. ברגע שנייצר הצלחה יגיעו גם ספונסרים שירצו להשקיע. אחד החסרונות הגדולים שלנו הוא שאנחנו משחקים בעיקר על אותם משטחים, לא באולמות ולא על מגרשי חמר או דשא, וזה הופך את השחקנים לפחות מגוונים.
"אני מגיל צעיר נסעתי להמון תחרויות בחו"ל, ובהשוואה אליי, שחקן כמו עידן לשם שיחק עד גיל 20 בעיקר בארץ. עכשיו הוא משלם את המחיר, כי הוא צריך להתרגל לנסיעות, לתנאים השונים ולתרבות הטניס העולמי. רק ככה אפשר להגיע לרמות הגבוהות באמת. הרבה מאוד שחקנים עוזבים בשלב מסוים את הבית לאקדמיות טניס יוקרתיות בעולם. יש דור שלם של טניסאים רוסים מצליחים שמדבר ספרדית, כי כולם התאמנו בספרד במשך כמה שנים. ואנחנו צריכים לשקול בעתיד להוציא לשם שחקנים, כמו שבעבר יצאו שחקנים כמו אמיר וינטרוב ודודי סלע".
"מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות מקצוען, וכשהייתי בן 12, באחד האימונים, שאלתי את צורף מה נעשה עם העובדה שאין לנו מגרשי דשא בארץ ואיך נתכונן ככה לווימבלדון. אבא של אחד הילדים שמע אותי, צחק עליי ואמר שזה בחיים לא יקרה"
סלע, הטניסאי הישראלי הבכיר בדור האחרון, מסיים גם הוא בימים אלה עונה חלשה למדי, לאחר שלא הצליח להתברג בהגרלה הראשית של אף אחד מטורנירי הגראנד סלאם. "סלע חזר בתחילת העונה מפציעה שהשביתה אותו לכמה חודשים, וזה דבר לא פשוט. עכשיו הוא מתמקד במטרה לחזור למאה הראשונים בעולם, לשם הוא שייך. חשוב לזכור שהגובה הממוצע בסבב הוא 1.92 מטר, וכדי לעשות את מה שדודי עושה ב־1.73 מטר, אתה צריך להיות פנומן. הוא עושה קריירה יפה מאוד, לדעתי הוא לא יפרוש בקרוב ואנחנו מקווים שימשוך כמה שאפשר, כי כרגע הוא סוחב את כל הטניס הישראלי על הגב".
אתה רואה בשטח שחקנים צעירים עם פוטנציאל לפרוץ קדימה בקרוב?
"אני מאמין ששחקנים כמו עידן לשם, ישי עוליאל ובן פתאל יכולים להגיע למאייה הראשונה בעולם, ובנוסף יש כמה ילדות מוכשרות עם הרבה פוטנציאל. ברגע שנתקדם, המטרה העיקרית תהיה להביא שחקנים לרשימת ה־50 הגדולים בעולם, ואני מאמין שבעבודה יסודית זה אפשרי. כדי להגיע לטופ העולמי, השחקן כבר צריך משהו באמת מיוחד, שיבדיל אותו מהשחקנים האחרים".
כבר כמה שנים מחכים לפריצה של עוליאל, למה לדעתך זה עדיין לא קורה?
"לישי יש פוטנציאל מצוין ואני מאמין שהוא עוד יתקדם. פשוט צריך לתת לו לעבוד בשקט, לא להלחיץ אותו ולא להציב בפניו לוח זמנים של ציפיות. הוא מתאמן קשה, מתחרה טוב והתוצאות יגיעו. הוא מתאמן במסגרת 'הדיוויד סקווד', שזה ארגון פרטי עם מטרה טובה שמשקיע בו הרבה כסף, ואנחנו צריכים לברך על מה שהם עושים בשביל הטניס הישראלי, כי אם יהיו תוצאות טובות כולנו נהנה מהן".
בזכות האחות
מנסדורף, 53, נשוי בשלישית ואב לשלושה ילדים, נולד וגדל ברמת־השרון. "הייתי ילד ספורטיבי ושיחקתי כדורגל, כדורסל, כדוריד ופינג־פונג, וגם הלכתי לחוגי התעמלות והתעמלות קרקע", הוא משחזר. לטניס נמשך מנסדורף מהרגע הראשון שבו נחשף למשחק. "ההורים שלי היו חברים בבריכה במלון השרון, ובמשך שעות הייתי עומד וצופה במשחקים על מגרש הטניס שלהם. רציתי מאוד לשחק, אבל אז לא היה מקובל לאמן ילדים בגילים כאלה והמאמן שם אמר שזה לא אפשרי. ב־1975, כשהייתי בן תשע, מאמן בשם איציק פרמט פתח קבוצת מחוננים באוניברסיטה ועשה בחינות, הלכתי ולא קיבלו אותי. שנה לאחר מכן פתחו את מרכז הטניס ברמת־השרון ואמא שלי הציעה לקחת אותי, אבל לא רציתי, כי כבר אמרו לפני זה שאני לא טוב ולא רציתי להיכשל שוב. ואז אחותי הלכה והתקבלה, וזה שכנע אותי ללכת לנסות".
את פניו של מנסדורף הצעיר קיבלה במרכז הטניס של רמת־השרון פאולינה פלד, טניסאית עבר מצטיינת שעלתה מברית־המועצות ודורגה בשיאה במקום ה־20 בעולם. "היא ביקשה ממני להכות כמה חבטות, ואז אמרה לי לעמוד בצד. היה איתי שם רק עוד ילד אחד, אז חשבתי ששוב לא הצלחתי, אבל התברר שהייתי מאלה שנבחרו, וביקשו ממני לחזור כמה ימים מאוחר יותר. כשחזרתי חילקו אותנו לקבוצות ואחרי שניצחתי את כל הילדים מולי, במשחק על חצי מגרש, מאמן צעיר ומתולתל ביקש ממני לשחק מול ילד נוסף. כשניצחתי גם אותו, הוא פשוט לא האמין והתחיל לברר מי אני. אחר כך גיליתי שקוראים לו שלמה צורף (מאמן טניס מוערך, ד"מ) ולילד קראו גלעד בלום, וככה בעצם הכול התחיל".
מהשנייה שהחל לשחק טניס, בילה מנסדורף הצעיר על המגרש שעות בכל יום. "שלושה חודשים אחרי שהתחלתי הגיע החופש הגדול, ובכל בוקר שיחקתי משבע בבוקר עד שבע בערב. כשהתחילה שנת הלימודים חילקו אותנו לקבוצות, שכמה מהן היו ברמה גבוהה מאוד, ומהר מאוד סגרנו את הפערים מול הילדים הכי טובים בארץ. התנאים שקיבלתי אז היו טובים והמרכז גייס הרבה כסף. התאמנו המון, גם ביחס לילדים בעולם בשנות ה־70, התחרינו בארץ ואחרי שנתיים כבר שלחו אותנו לתחרויות בארצות־הברית".
הכישרון של מנסדורף היה בולט לכול, וגם הביטחון העצמי הגבוה שלו. "מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות מקצוען, וכשהייתי בן 12, באחד האימונים, שאלתי את צורף מה נעשה עם העובדה שאין לנו מגרשי דשא בארץ ואיך נתכונן ככה לווימבלדון. אבא של אחד הילדים שמע אותי, צחק עליי ואמר שזה בחיים לא יקרה, אבל לי אף פעם לא היו סימני שאלה לגבי היכולת שלי והאמנתי שאהיה הכי טוב בעולם. גם הסביבה שלי האמינה בי ולא זרעו בי אף פעם ספקות. בגיל 14 ראיתי משחק בין מאטס וילאנדר (שדורג בהמשך ראשון בעולם) להנרי לקונט, שהיו אז בני 16, והייתי בהלם. לא האמנתי באיזו רמה מדובר. אבל זה לא הרתיע אותי, רק נתן לי מוטיבציה לעבוד קשה יותר. דווקא מאוחר יותר, כשהייתי באולימפיאדה לראשונה וראיתי איך מתאמנים בעולם ואילו אתלטים יש בענף, פקפקתי יותר ביכולות שלי".
ההתקדמות של מנסדורף הייתה מטאורית. "בגיל 14 הגעתי לרבע גמר טורניר "אורנג' בול", העפלתי לשמינית ולרבע הגמר באליפויות ארצות־הברית וזכיתי באליפות אסיה ב־1983. בגיל 16 הגעתי לחצאי גמר בתחרויות ITF ולשלבים מתקדמים בטורנירי גראנד סלאם לנוער. סיימתי את השנה האחרונה בנוער, שבמהלכה גם שברתי את היד ונעדרתי חודשיים, במקום העשירי בעולם לגילי, כשהיו אז הרבה שחקנים טובים שהגיעו מאוחר יותר לצמרת העולמית. עוד לפני הגיוס הגעתי לגמר של טורניר צ'לנג'ר (רמת הקושי השנייה בטניס, ד"מ) מכובד בהלסינקי".
גם הצבא, בו שירת מנסדורף כספורטאי מצטיין, לא עצר את הדהירה שלו לצמרת העולמית. "היו לי שנים טובות, נכנסתי לטורנירים גדולים משלב המוקדמות, הגעתי לשלבים מתקדמים בטורנירים ואחרי שנה בבוגרים כבר הייתי בין המאה הטובים בעולם. כשהשתחררתי ב־1986 דורגתי במקום ה־36 בעולם אחרי שזכיתי בתואר ATP (הדרגה הבכירה, ד"מ) ראשון ביוהנסבורג. העלייה שלי הייתה מהירה, בלי הרבה קשיים ופציעות".
אולי במציאות אחרת
הטניס של מנסדורף, שמתנשא לגובה 1.73 מטר בסך הכול, התאפיין במשחק הגשה מדויק, חוכמה וחבטת גב יד נהדרת, וההצלחה הפכה אותו בגיל צעיר לידוע ומפורסם, מה שלא תמיד היה נעים עבורו. "אף פעם לא אהבתי את החשיפה ואת ההתנהלות של התקשורת. בשנות ה־80 היו בישראל מעט אמצעי תקשורת עם הרבה כוח, והייתי צריך להתמודד עם עיתונאים רבים שלא השקיעו את המינימום כדי להבין ולדייק בפרטים. העובדה שהם לא התכוננו כראוי לראיונות גרמה לי לחוסר הערכה כלפיהם והרגשתי שלא לוקחים את הטניס ברצינות. אם זה לא מספיק, כשהייתי בטורנירים בחו"ל היו מתקשרים למלונות באמצע הלילה ומבקשים בלי בושה להעיר אותי, ותמיד חיפשו משהו צהוב ופיקנטי. פעם בעיתון 'חדשות' כתבו שלא לחצתי את היד ליריב שלי, בסיום גמר שהפסדתי בו בטורניר וינה. הצעתי להם לשלוח קטע וידאו שמוכיח אחרת, אבל זה לא עניין אף אחד.
"אחד הדברים שתמיד הפריעו לי הוא הגודל הפיזי, תמיד הרגשתי קטן וחלש יותר מאחרים. במבט לאחור, היום אני מבין שההתפתחות שלי הייתה טובה אבל לא מושלמת, ויכול להיות שאם הייתי עובר בגיל צעיר למדינה עם יותר ידע בטניס ועם מגרשים מגוונים יותר, הייתי מגיע רחוק יותר"
"היו משחקים שבהם איבדתי עשתונות על המגרש, לא תמיד הייתי הילד הכי טוב, ושילמתי על זה מחירים. לא הייתה לי בעיה עם זה כשהגיע לי, אבל כשהמציאו דברים היה לי קשה. מעולם לא השקעתי בלנהל את עצמי מבחינת יחסי ציבור. זה נחמד שאנשים אוהבים אותך, אבל אני תמיד מעדיף שהעבודה שלי תדבר בשמי". ב־1987 היה מנסדורף לראשון שזוכה בטורניר ה־ATP ברמת־השרון, ואת השנה ההיא סיים במקום ה־18 בעולם, הגבוה ביותר לטניסאי ישראלי בסבב הגברים עד היום.
בהמשך הקריירה זכה בעוד ארבעה תוארי ATP, ייצג את ישראל בשתי אולימפיאדות (מהשלישית, בברצלונה 1992, נאלץ לפרוש בגלל פציעה), והיה שותף לעלייה ההיסטורית של נבחרת הדיוויס לבית העליון של המפעל ב־1986 ולניצחון בלתי נשכח על צ'כוסלובקיה הגדולה בסיבוב הראשון. "אין ספק שזה אחד הרגעים הגדולים שלי בקריירה, בנוסף לניצחון שלנו על שווייץ בארץ בערב יום כיפור, והזכייה שלי בטורנירים הגדולים. טניס זה מקצוע שקשה מאוד ליהנות בו מהרגע, כי גם אם שבוע אחד היית מדהים, שבוע אחרי זה אתה יכול להגיע לטורניר ולעוף בסיבוב הראשון. המציאות בענף הזה מאפסת אותך מהר מאוד".
גם בטורנירי הגראנד סלאם – ארבעת הטורנירים החשובים ביותר בעולם הטניס – הצליח מנסדורף להראות נוכחות, והישג השיא שלו היה העפלה לרבע גמר אליפות אוסטרליה ב־1992. הוא הפסיד לג'ים קורייר, שהמשיך עד לזכייה בטורניר. "בשמינית הגמר ניצחתי משחק בחמש מערכות בחום מטורף, ובחמש בבוקר ביום למחרת קמתי עם כאבי שיניים בלתי נסבלים וגילו שיצאו לי שתי שיני בינה. עקרו לי אחת מהן וככה עליתי לשחק. קורייר היה אז בכושר מטורף, אז אני לא יודע אם במצב אחר הייתי מנצח, אבל זה בטח לא עזר".
הישג השיא של מנסדורף בווימבלדון ובאליפות ארצות־הברית היה הסיבוב הרביעי, וברולאן גארוס הצליח לטפס עד לשלישי. ב־1990 בווימבלדון הודח בידי סטפן אדברג השוודי שסיים כאלוף, אחרי חמש מערכות, בתוצאה 9:7 בחמישית. "אדברג עלה לי כמה מיליוני דולרים טובים", צוחק מנסדורף, "הוא השחקן היחיד שניצח אותי עשר פעמים, חמש מהן בטורנירי גרנד סלאם בשלבים מתקדמים.
"אחד הדברים שתמיד הפריעו לי הוא הגודל הפיזי, תמיד הרגשתי קטן וחלש יותר מאחרים. במבט לאחור, היום אני מבין שההתפתחות שלי הייתה טובה אבל לא מושלמת, ויכול להיות שאם הייתי עובר בגיל צעיר למדינה עם יותר ידע בטניס ועם מגרשים מגוונים יותר, הייתי מגיע רחוק יותר. אז היו פחות אקדמיות בעולם ולא רציתי לעזוב את הבית, אבל היום הייתי עושה דברים אחרת ובונה את עצמי טוב יותר למשחקים של חמש מערכות. אין לי טענות לאף אחד, כי כל מי שהיה לידי נתן לי את כל מה שהוא היה יכול".
ב־1994, כשהוא בן 29 בלבד ואחרי שסבל במשך כמה חודשים מתסמונת העייפות הכרונית, הפסיד מנסדורף בגמר טורניר רמת־השרון לווין פריירה, ועם דמעות בעיניים וקול שנשבר במהלך הנאום שנשא, הודיע על פרישה מטניס מקצועני. "בתקופה שלי היה מקובל לפרוש בגילים האלה, ולא היה מקובל כמו היום ששחקנים זוכים בטורנירי גראנד סלאם בגילי ה־30. אני מניח שעם התפתחות הטכנולוגיה ורפואת הספורט, שלמדה איך להגן טוב יותר על הגוף של השחקן, היום הייתי עושה את הדברים אחרת".
השיא עוד לפניי
ברגע אחד מצא את עצמו מנסדורף מנותק מהעולם שבו חי מסביב לשעון מאז שהיה ילד. "היה קשה להמציא את עצמי מחדש. יכול להיות שהייתי צעיר ונמהר, ועוד לא הבנתי את העוצמה של המהלך ושל הפרידה המוחלטת שלי מהטניס. הייתי אמנם קפטן בנבחרת הדיוויס והייתי בוועדה המקצועית, אבל מבחינת משחק הפסקתי לחלוטין, והיה לזה מחיר שהבנתי רק הרבה יותר מאוחר". את מרבית זמנו הקדיש מנסדורף לעסקים ולעבודה בתחום היהלומים, ורק אחרי 13 שנה החל התהליך שלו חזרה. "הבן הקטן שלי התחיל לשחק ושוב מצאתי את עצמי חוזר למגרשים. ביקשו ממני ללוות את הראל לוי לכמה טורנירים בעולם ולאט־לאט חזרתי לעניינים. אף פעם לא חשבתי להיות מאמן, אבל למציאות חוקים משלה. בשלב מסוים עברתי כמה משברים בחיים, החלטתי לסגור את המשרד בבורסה ליהלומים והפכתי למאמן במשרה מלאה".
באפריל 2012 סבטלנה קוזנצובה, טניסאית רוסייה שבשיאה זכתה בשני טורנירי גרנד סלאם ודורגה שנייה בעולם, מינתה אותו לתפקיד המאמן שלה. השידוך המקצועי שרד חודשיים בלבד. "אחרי תקופה קצרה שבה עבדנו יחד, התפנה מאמן ותיק ומוערך בשם הרנאן גומי והיא העדיפה לחבור אליו. היום בדיעבד אני מבין שכנראה לא הייתי מספיק מנוסה בתור מאמן ברמות האלה ואולי עשיתי כמה טעויות, למרות שהרגשתי שכן עזרתי לה לחזור לעניינים אחרי פציעה שעברה. למדתי ממנה הרבה והיא אלופה גדולה עם אופי נהדר. רגע השיא שלי בתור מאמן עוד לפניי, ואני מאמין שבעשר השנים הבאות אהיה שותף לרגעים גדולים בטניס שלנו".
אחד התפקידים שמילא מנסדורף לאורך השנים הוא קפטן נבחרת הפדרציה, שם עבד עם שחר פאר. "שחר הייתה שחקנית גדולה, שסחבה את טניס הנשים אצלנו הרבה שנים. היא תמיד נתנה הכול והובילה את הנבחרת למעמד שמונה הגדולות בעולם. הייתה לה קריירה נהדרת, היא אחת הספורטאיות הכי גדולות שהיו לנו כאן בכל תחום שהוא, ואין סיכוי שניתן לה לחמוק ולא לעזור לנו עם הידע שלה לפתח את הדור הבא".
השיחה ביני ובין מנסדורף מתקיימת אחרי סיומה של אליפות ארצות־הברית, שבה זכה רפאל נדאל בתואר המייג'ור ה־19 בקריירה. "נדאל הוא פנומן, שחקן גדול ואחד הספורטאים הגדולים אי פעם. המאמץ שהוא משקיע הוא מטורף, גם באימונים. אתה מסתכל עליו ולא מבין איך הוא מסוגל, אפילו מבחינה מנטלית, להתאמץ כל כך גם כשמדובר רק בתרגול. לפני עשר שנים הוא סבל מפציעה קשה בברך, רבים ניבאו שהגוף שלו לא יחזיק מעמד, והוא מוכיח כל הזמן אחרת.
"אהבתי לראות מולו בגמר את דניל מדבדב, שחקן נהדר שגם בונה לעצמו מוניטין של איש רע, מה שמוסיף קצת עניין לסבב. ועדיין, אני חושב שבתקופה שלי, שחקנים שנחשבו 'רעים', כמו ג'ון מקנרו וג'ימי קונורס, היו מתעצבנים בצורה מתוחכמת ואלגנטית יותר וגם היו זוכים בתארים. הם לא היו מקללים את השופט או מתעצבנים על הילדים שמביאים כדורים. היום יש בסבב שחקן אוסטרלי מדהים, ניק קיריוס, שבמקום להיות בצמרת העולמית ולזכות בתארים חשובים, מבזבז את הקריירה שלו על שטויות". מי שלא הצליח לזכות שוב בתואר בארה"ב הוא רוג'ר פדרר, שבגיל 38 מצליח בכל זאת להישאר רלוונטי בצמרת הגבוהה. "אני חושב שמבחינה מכנית הוא השחקן הכי יעיל בעולם. הכול נראה אצלו קל וזורם כי הטכניקה שלו טובה מאוד, הוא ממעט להיפצע ביחס לשחקן ששיחק כל כך הרבה ויש לו יכולת ההגשה הטובה בכל הזמנים, מה ששומר עליו כל כך הרבה שנים ברמות הגבוהות".
מה דעתך על נובאק ג'וקוביץ', ששוב פרש ממשחק באמצע בגלל כאבים?
"אני לא מסכים עם הביקורת על הפרישה שלו באליפות ארה"ב. לפני שנתיים הייתה לו בעיה ביד, הוא משך אותה לאורך זמן ושיחק עם כאבים, ובסוף היה צריך להיות חצי שנה בחוץ ולהתחיל שוב את המסע שלו חזרה לפסגה העולמית. לשחקן כזה ישיבה בבית עולה כל חודש מיליונים, הוא הרגיש שהפציעה שלו מחמירה ולא רצה לסכן את המשך העונה. אני לא חושב שמה שהוא עשה פוגע בגדולה שלו כספורטאי".
עד כמה שונה היום הטניס מהימים שבהם אתה שיחקת?
"בני אדם הם יצורים שתמיד מתקדמים ולא דורכים במקום, וגם הטניס הלך קדימה. בתקופה שלי שיחקתי עם ענקים כמו פיט סמפראס ואדברג, שחקנים שלא רחוקים מהרמה הנוכחית של שחקני הצמרת, אבל היום יש בטניס העולמי שחקנים טובים מאוד גם במאה השלישית והרביעית בדירוג, והרמה כל כך גבוהה, שקשה מאוד להגיע לפסגה ולהישאר שם".
אתה מתגעגע למשחק?
"אני חושב שכל אחד מתגעגע לימים שבהם הוא היה צעיר. כשאני רואה טורניר כמו אליפות ארצות־הברית, בוודאי שהזיכרונות עולים והייתי נותן הכול כדי לחזור לשם. כשאימנתי היו לי ימים שבהם שיחקתי שלוש שעות מול שחקנים טובים, ועכשיו זה חסר לי. בשנים האחרונות ירדתי במשקל ואני בכושר טוב".
אתה בקשר עם מישהו מהדור הישן?
"יש לנו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'האפורים'. פתח אותה בחור בשם מיכאל דניאל, שהיה ממש מוכשר בזמנו, אבל כשהיינו קטנים התחרות הייתה גדולה והיו מעט מגרשים, ושלמה צורף חילק אותנו לקבוצות ונתן אחת מהן למאמן אחר. כולם רצו להתאמן איתו ושאלו אותו למה, אז הוא אמר להם: 'כי אתם אפורים', והשם הזה נדבק בהם. בקבוצה הזו נמצאים שחקנים מעשרות שנים אחורה, וכשיש טורניר גראנד סלאם הכול פעיל ביותר".
על מה אתה חולם?
"לראות שחקן ישראלי בחצי גמר גראנד סלאם. זה לא חלום, זו מטרה, ואעבוד קשה בשבילה. אני אופטימי ואני חייב להיות כזה, כי המסר שאתה משדר לעצמך ולסביבה חייב להיות חיובי. אני לא חושב שאנחנו פחות טובים מאחרים. אני גם ממליץ לכל הורה לשלוח את הילד לשחק טניס, לא בהכרח כדי שיהפוך למקצוען. זה ענף בונה וטוב, ומכירים בו אנשים מצוינים. היום ילדים יושבים בבית ולא עושים כלום, עדיף שילכו לחוג ספורט".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בשש. אני מאושר. החיים רחוקים משלמות, אבל אני מסתכל על הדברים הטובים. יש לי אחלה ילדים ואחלה אישה, אני בריא ועושה את מה שאני אוהב. נכון שתמיד רוצים יותר, אבל אין לי תלונות. למדתי שהמפתח לאושר הוא לשמוח ממה שיש לך, ואני בהחלט במצב טוב לפחות 80 אחוז מהזמן".
