באזור התעשייה של ויליאמסבורג, ניו־יורק, שוכן אחד המקומות הטרנדיים בעיר לייצור חליפות יוקרה בתפירה אישית. הקירות צבועים בורדו, על שידת עץ עתיקה ושחורה מגוון גדול של בקבוקי ויסקי, על השולחן נוצצת מכונת קפה מעוצבת וחדשנית, ובמראת הווינטג' הזהובה משתקפות חליפות הדורות בשלבי הכנה שונים. אבל מה שמושך את העין הוא דווקא תמונה ממוסגרת של אדם מבוגר עם זקן לבן שחובש כובע שחור. כך, על הלקוחות שבחנות – רובם דווקא לא יהודים דתיים – משקיף לו בנחת הרבי מלובביץ'.
מאחורי המפעל הקטן הזה עומד יוסל טיפנברון רב מוסמך, חסיד חב"ד ושליח חב"ד לשעבר. ממבט ראשון הוא נראה כמו עוד היפסטר ניו־יורקי: זקן ג'ינג'י מכובד, חולצת בורדו תואמת לקיר, שלייקעס, מכנסיים בצבע כחול נייבי ונעליים שחורות ללא גרביים. אלא שמתחת לקסקט שעל ראשו מונחת כיפה. בצבע בורדו, אלא מה.
טיפנברון, בן 30, מתגורר בקראון־הייטס, נשוי לחיה ואב לשניים: בת שלוש וחצי ובן עשרה חודשים. הוא נולד וגדל בשכונת סטמפורד היל בצפון לונדון, שכונה עם אופי יהודי־חסידי, למשפחה חב"דניקית לכל דבר. הוא גדל במוסדות חב"ד בלונדון, המשיך במסלול החב"די הרגיל הכולל לימוד בישיבות שונות בעולם ובישראל, ולאחר מכן הסמכה לרבנות ויציאה לשליחות. הוא למד בישיבות בצרפת, בחולון ובניו־יורק, שם למד עם בני גילו בשכונת קראון־הייטס, המטה של חב"ד העולמית.
בהמשך יצא טיפנברון לשליחות בת שנתיים בסינגפור, שבמסגרתה סיים את ההסמכה. "אלה היו שנתיים מדהימות", הוא נזכר, "עשינו כל מה שהקהילה היהודית הקטנה שם צריכה, אירועים ולימוד עם ילדים, אבל זה היה אינטנסיבי מאוד כי זו הייתה קהילה כל כך קטנה, שציפו מאיתנו למלא כמה וכמה פונקציות".
"תמיד רציתי לעצב בגדים ולהיכנס לעולם האופנה, עוד בשנים הראשונות בישיבה. עוד כשהייתי בן 11, התלבשתי יפה, דאגתי שיהיו לי בגדים מגוהצים ונהניתי לבחור לעצמי בגדים חדשים"
הקהילה היהודית בסינגפור מונה על פי ההערכות כ־300 יהודים, רבים מהם מהגרים מארה"ב, אוסטרליה, ניו־זילנד, ישראל ומדינות מערביות נוספות. אבל טיפנברון מספר שהבסיס של הקהילה הוא בכלל מהגרים עיראקיים. "היהודים שחיים שם הכי הרבה זמן והקימו את הקהילה הם צאצאי סוחרים מעיראק, שהגיעו לשם ב־1840. וכמובן יש שם שני בתי כנסת", הוא צוחק, מכוון לבדיחה העתיקה שלפיה לכל שני יהודים נחוצים שלושה בתי כנסת.
אבל לצד ההכשרה המסורתית ותחושת השליחות, טיפנברון לא שכח את חלום הילדות שלו. "תמיד רציתי לעצב בגדים ולהיכנס לעולם האופנה, עוד בשנים הראשונות בישיבה בלונדון. עוד כשהייתי בן 11 התלבשתי יפה, דאגתי שיהיו לי בגדים מגוהצים ונהניתי לבחור לעצמי בגדים חדשים".
איך זה מסתדר עם העובדה שלמדת בישיבה חסידית, ועם הציפיות שתהיה רב ותצא לשליחות לכל החיים?
"זה לא היה מקובל, אבל לא ויתרתי על החלום. היו לי שאיפות. רק כשהגעתי לסינגפור קיבלתי את האומץ לנסות להגשים את החלום. חיפשתי שם כל מיני קורסים לאנשים שמעוניינים ללמוד עיצוב אופנה. באותה התקופה היה לי קשה עם הרעיון של להיות רב, למרות שעכשיו אני ממש אוהב את זה. להיות רב זה להעניק מתנה לאנשים, להפיץ אור".
חוויה בבזאר
על אף שתפקיד הרב פחות קרץ לו באותה התקופה, טיפנבורן מעולם לא שקל לעזוב את הדת ואת היהדות, וביקש לשמור על ההלכה לצד ההגשמה העצמית. ובכל זאת, הוא ידע תמיד שהוא עתיד להיתקל בבעיה לא פשוטה: "החלום הראשוני שלי היה בכלל לעצב שמלות ערב לנשים. חשבתי לעצמי כל הזמן – איך אעשה את זה? אז ירדתי מהרעיון. התחלתי ללמוד עיצוב פנים בערבים, אחרי שסיימתי את עבודות השליחות בקהילה. חשבתי ששם מבחינה הלכתית לא תהיה לי כל בעיה, וזה דומה למה שחיפשתי. אבל למרות שנהניתי מעיצוב הפנים, הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות זה אופנה, ושאני לא יכול להמשיך לברוח מזה".
"יכולים להגיע אליי מנכ"לים, רופאים, אנשי פיננסים וכמובן יהודים דתיים. אבל אין הרבה קליינטים חרדים. אני נפגש כל יום עם אנשים שאוהבים להתלבש"
בסופו של דבר, השליח החב"די הצעיר מצא את עצמו זוכה להתמחות ב"הארפרס בזאר", מגזין האופנה הנחשב ביותר בארה"ב ובין המובילים בעולם. בין היתר כתבו וצילמו במגזין שמות מוכרים כמו אנדי וורהול, דיאנה פרילנד, דיאן ארבוס וריצ'רד אבדון. "את העורך פגשתי במסיבת בר־מצווה", נזכר טיפנברון בחיוך.
ההתמחות שלו הייתה דווקא במחלקת הגברים, שם שימש כעוזר לעורך הראשי של האופנה הגברית. "הייתי שם היהודי הדתי היחיד, במקום לא דתי, בוודאי לא יהודי, וזה היה ממש בסדר. אנשים כיבדו את האמונה הדתית שלי, ויותר מזה – הם אפילו אהבו את העובדה שיש בחור יהודי דתי שעובד איתם. זו הייתה חוויה עבורם, ובטח עבורי. ניהלנו אז הרבה שיחות על יהדות".
עם זאת, העבודה במגזין לא תמיד הייתה זוהרת במיוחד: "שכפלתי דפים והכנתי קפה, אבל גם השתתפתי כאיש צוות בצילומי אופנה של גברים, סייעתי להם בכל מיני השראות להרכבת הקונספט והאביזרים לצילומים. למשל, אם מצלמים דוגמן עם מעיל צהוב, צריך לחשוב על קונספט לצילום שמתכתב עם זה. אהבתי את זה. היו גם תצוגות האופנה, וסייעתי לעורך הראשי בכל מה שהוא היה צריך".
במקביל לכניסתו לעולם האופנה ובגדי הגברים, סיים טיפנברון את לימודי הרבנות שלו. אחרי ששליחותו בסינגפור הסתיימה הוא חזר ללונדון למשפחתו. כצעד הבא בקריירה המתרקמת, בחר טיפנברון ללכת למה שהוא מכנה כ"מֶכָּה" של עולם החייטים, סאוויל רואו – רחוב קטן בלונדון שהפך להיות מוקד לחייטים המתמחים בבגדי גברים בהתאמה אישית, מה שמכונה 'ביספוק' (Bespoke tailoring).
הרב הצעיר החל לדפוק על דלתות כל המעצבים, והציע את שירותיו כשוליה. "עברתי חנות־חנות, וקיוויתי שיהיה מי שיהיה מוכן לקבל אותי ולהכשיר אותי בתחום. אנשי אופנה בכירים ביותר התחילו את דרכם שם, ואני רציתי ללכת בעקבותיהם. החלטתי ללכת לשם ולא ללימודי אופנה במוסד כמו 'סנטרל סנט מרטינס' בלונדון, כיוון שידעתי שכיהודי דתי לא הייתי מרגיש שם בנוח. ההבנה שלי הייתה שמתאים לי יותר להיות חייט לבגדי גברים".
רב במשרה חלקית
בחזרה לסאוויל רואו. טיפנברון המשיך לדפוק על הדלתות ולהציע את שירותיו, אך נענה בשלילה פעם אחר פעם. "המשכתי והמשכתי, לא התייאשתי. ואז סיפרו לי על חייט שמעביר 'סדנאות עומק', לוקח חמישה אנשים ומכשיר אותם בתחום ספציפי. הוא הסכים ללמד אותי, אבל הלימודים היו יקרים מאוד. בכל זאת הבנתי שאני לא רוצה ללמוד בכיתה של 30 איש, הרי בתחום הזה צריך מנטור שילווה אותך אישית, שייתן לך תשומת לב".
כדי לממן את שכר הלימוד עבד בעבודות מזדמנות. "מכרתי בעגלות של ישראלים", הוא צוחק, "הקשרים שלי מסינגפור סייעו לי להגיע לחברה שמוכרת מסוקים על שלט בקניונים. זה היה בתקופה של האולימפיאדה בלונדון. עבדתי שם שישה שבועות והרווחתי ים כסף".
במקביל, אפשר לו החייט לעבוד אצלו בחנות כשוליה. "אחרי חודשיים בסדנה הוא הסכים שאתחיל לעבוד איתו. למדתי יומיים בשבוע במשך שנתיים אצלו בחנות. בשאר השבוע הייתי שוליה לכל דבר. כמובן הכנתי קפה, אך גם יכולתי לתרגם את מה שלמדתי לפרקטיקה, לעבודה מול לקוחות".
הוא מדגיש שהחליט ללמוד אך ורק אופנה מחויטת לגברים, למרות שהחלום שלו במקור היה עיצוב בגדי נשים. "הבנתי שזה משהו שאני נהנה ממנו ואוהב אותו. זו לא הייתה החלטה ממניע דתי. בהתחלה חשבתי שאצל גברים אין מקום ליצירתיות ולמעוף, אבל טעיתי. הרי זה מסוג הבגדים שסלבריטאים ואנשי משפחת המלוכה מגיעים לקנות בסאוויל רו, ואני זה שתופר להם את הבגדים. ראיתי כמה יצירתיות יכולה להיות בתחום הזה, ראיתי שיש לי סבלנות ועין טובה. התחלתי לאהוב את זה".
טיפנברון חוזר ומדגיש במהלך הריאיון כי תחום האופנה היה הבחירה הנכונה עבורו, ובכל זאת, הוא נשמע מתנצל כשהוא מסביר אותה: "הרי הסבים שלנו היו חייטים יהודים ברחבי העולם. זה מקצוע יהודי במשך דורי דורות. אגב, היו גם יהודים שעבדו בסאוויל רואו בסוף המאה ה־18. העניין הוא שהילדים שלהם הפכו להיות עורכי דין ורופאים, אבל כשהיו מהגרים הם הגיעו לשם כחייטים מדהימים. חלק מהם תפרו את מדי הצבא במהלך מלחמות העולם".
כעבור שנתיים וחצי פגש טיפנברון את אשתו בניו־יורק, והשניים התחתנו. לאחר מכן יצאו לעוד שליחות של שנתיים בסינגפור. "עזרנו למניין האשכנזי שם שרצה להתרחב, ובמקביל עבדתי כחייט עבור חברה סינגפורית לבגדי גברים בהתאמה אישית".
איך הייתה השיבה לסינגפור?
"שמחתי על ההזדמנות לתת בחזרה לקהילה שנתנה לי המון. זה מצחיק, כי חלק מאלה שהיו נכנסים לחנות שעבדתי בה היו כאלה שהייתי רואה גם בשבת בבית הכנסת. היו כאלה שפגשתי בחנות ושכנעתי שיבואו אלינו לסעודת שבת. זה היה שילוב יפה בין שני תחומי העיסוק שלי. רציתי מאוד להמשיך להיות רב וגם תופר במקביל, אבל הבנתי שאי אפשר להיות רב במשרה חלקית".
על כוס ויסקי
באותו שלב הגיע זמנו של טיפנברון להגשים את היעד הסופי – להקים חברה משלו, עם מיתוג אישי ומקורי. "רצינו לחזור לארה"ב כדי לגור ליד המשפחה של אשתי, והחלטנו שזו הזדמנות טובה לפתוח את החברה שלי", הוא מספר, "לקח לנו חצי שנה למצוא מקום לחנות, לבחור את העיצוב ואת הצבעים הרלוונטיים. בעיניי המקום מגניב ביותר, הספות שלנו יוצרו על פי בקשה אישית שלנו בסגנון צ'סטרפילד הבריטי, מעור כהה. כל רהיט אצלנו הוא ממקום אחר, ויש אווירה מיוחדת".
מאז שנפתחה לפני שנתיים וחצי, החנות הפכה לשם דבר בניו־יורק. "זה לא מקום שאתה עובר לידו ומחליט להיכנס", הוא מסביר, "רוב הלקוחות שלי מגיעים במכונית או מונית אובר. הם באים לכמה שעות, מבלים פה, יש ברים טובים באזור, ויש לי גם הרבה סוגים טובים של ויסקי. יש אצלנו יופי של אווירה. זה בעצם מקום שבו אנחנו יוצרים את החליפות והלקוח יכול לראות את כל התהליך. זה מצד אחד מקום של יצירה ועבודה, אבל גם מקום שהלקוח יכול להגיע אליו וליהנות בו".
אשתו של טיפנברון אחראית על המשרד ומנהלת את המדיה החברתית. נוסף על כך הם מעסיקים שלושה חייטים, מתמחים ושוליות. מוסדות אקדמיים יוקרתיים להוראת אופנה כמו FIT ו"פארסונס" שולחים אליו את הסטודנטים שלהם להתמחות בחופשות סמסטר. "אני נהנה מאוד מהמתמחים שמגיעים אליי, אוהב להיות מורה, מלמד, זה החלק הרבני שבי. ללמד את המקצוע ולתרום לתחום שנתן לי כל כך הרבה".
טיפנברון פעיל ברשתות החברתיות, בעיקר באינסטגרם כיאה לעיסוק שלו באופנה. לחשבון שלו (rabbitailor@) יש יותר מ־15 אלף עוקבים. סיפורו יוצא הדופן כבר לכד את תשומת ליבם של לא מעט עיתונאים אמריקנים, ולפני מספר שבועות התפרסמה כתבה עליו במגזין הגברים GQ. "יוסל טיפנברון התכוון לפתח קריירה כרב, אלא שאז החליט שהוא מעדיף להיות מעצב אופנה בסאוויל רואו", נכתב בכותרת.
"אין דבר כזה להיכנס אלינו ומיד לצאת עם חליפה. הלקוח מגיע, בוחרים בד, יושבים לכוס ויסקי ומדברים. אני יושב איתם קצת כדי שנכיר אחד את השני וכדי להבין מה הם מחפשים, מה הסטייל שלהם. האם החליפה היא לחתונה? האם האירוע בפנים או בחוץ?"
"נכנסתי לחנות וראיתי גבר בן 30, לובש חליפת שלושה חלקים בצבע נייבי עם משקפיים אופנתיים בצבע זהב, וזקן ארוך ואדמדם", תיאר עיתונאי GQ, "בסיוע עוזריו והמתמחים, טיפנברון מודד, יוצר טיוטות, גוזר ותופר בדים עבור לקוחותיו מאפס, כדי להתאים בדיוק לגופם של הקליינטים ולטעמים המיוחדים שלהם".
מה סגנון העיצוב שלך?
"אני מייצר בגדים אלגנטיים וקלאסיים עם תחכום, שמעוצבים אישית לכל אדם מאפס. אין לי כרגע ליין של חליפות מיוצרות מראש, אנחנו עושים בגדים שהם 'ביספוק' בהתאמה הכי אישית שיש. יש לי גם ליין של כאלה שהם 'חצי ביספוק', מיוצרים חלקית, ואז אני מתאים אותם ללקוח".
מחיר החליפות המותאמות אישית מתחיל בסכום של 4,500 דולר, קרוב ל־16 אלף שקלים ("נדרשות לנו 80 שעות עבודה"), ונע לרוב בין 5,000־6,000 דולרים. "יש כאן המון עבודה: לעצב, להתאים, להקטין או להגדיל לכל בן אדם. כל תפר שלי זה הרמוניה של הגוף. החליפה הופכת להיות מעין תעתיק של הגוף".
מהם השלבים שצריך לעבור כאן? נשמע שלוקח זמן רב לקבל את המוצר המוגמר.
"אין דבר כזה להיכנס אלינו ומיד לצאת עם חליפה. הלקוח מגיע, בוחרים בד, יושבים לכוס ויסקי ומדברים", הוא מחייך. "האמת שהרוב דווקא מעדיפים לשתות משקאות לא אלכוהוליים, למרות שיש לי שנאפס נחמד, ויסקי יפני מצוין, טקילה ועוד. גם הקפה אצלנו טוב. אני יושב איתם קצת כדי שנכיר אחד את השני, וכדי להבין מה הם מחפשים, מה הסטייל שלהם. האם החליפה היא לחתונה? האם האירוע בפנים או בחוץ? אני גם שואל מהם התחביבים שלו. אני צריך לדעת את כל הדברים האלה כדי לעצב לו חליפה שתתאים לו.
"אחר כך מודדים אותו, פיזית עם סרגל, אבל גם מסתכלים על איך שהוא עומד. האם הוא נשען קצת הצידה באופן טבעי? אולי הגב שלו קצת מעוגל או כפוף? לכל אחד יש גוף אחר. לאחר מכן אני שם את כל הנתונים האלה על קרטון, ומכינים מעין טיוטה. אני מוכן למדידה הראשונה, ומתחיל לחבר את כל החלקים כמו באתר בנייה. אני מחבר בצורה שבה אני יכול לנתק הכול אחרי המדידה הראשונה".
בשלב הבא טיפנברון חוזר לשולחן העבודה, גוזר מחדש, ומתחיל לחבר הכול בצורה מקצועית על קנבס. "במדידה השנייה כבר יהיו כיסים. יש גם מדידה שלישית, ואני אומר מראש שלעיתים תהיה גם רביעית". לרוב העבודה תיקח כארבעה חודשים, "אנחנו עמוסים מאוד, ברוך השם".
מה החליפה הכי משוגעת שעיצבת?
הוא שולח אותי לתמונה באינסטגרם שלו, שם מופיעה חליפה פרחונית – מעין גרפיטי בצבעי כתום, כחול וורוד. "עשיתי גם חליפה ממשי למוזיקאי ג'אז בצבעי שחור־לבן שנראית כמו זברה".
כפי שניתן להבין בין השורות, גם הלקוחות שלו מגוונים: "יכולים להגיע מנכ"לים, רופאים, אנשי פיננסים וכמובן גם יהודים דתיים. אבל אין לי הרבה קליינטים חרדים. אומרים שהעולם הוא כיום יותר קז'ואל, אבל אני נפגש כל יום עם המון אנשים שאוהבים להתלבש. בעיניי לא צריך תמיד ללכת עם חליפה ועניבה. אפשר ללכת עם ז'קט ספורט משובץ בשילוב ג'ינס, או עם חליפת פשתן בקיץ".
טיפ לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם חליפה בייצור אישי כמו שלך, ובכל זאת רוצים להתלבש יפה?
"קודם כול, יש לי גם קו של החליפות הזולות יותר, החצי מוכנות, ב־2,200 דולר", הוא צוחק, "אם מישהו לא יכול להרשות לעצמו קאסטם מייד, צריך למצוא את החברה שמתאימה למבנה הגוף שלו. חשוב להרגיש בנוח, אבל במקביל גם אלגנטי. סטייל בא מהזהות הפנימית של האדם. אני אגב משתדל לתפור חליפות שיהיו באופנה גם עוד עשור, משתדל לא ללכת לפי מה שטרנדי כיום. חשוב לבחור דברים שמתאימים לגוף שלכם, אם אתם מלאים לדאוג לקנות משהו שמחמיא לכם ולא גורם לכם להיראות שמנים יותר. כל גבר צריך שיהיה לו ז'קט נייבי וז'קט נוסף בצבע אפור או שחור שהוא יכול ללבוש גם עם ג'ינס וגם עם מכנסיים אלגנטיים".
אתה מדבר המון על סטייל ועיצוב, זה לא קצת חומרי בעיניך? בטח עבור אדם שגדל בסביבה שחינכה לצניעות וענווה.
"עבורי זו אמנות. אסביר לך: סבא שלי היה רב אך גם אמן. יש לי בחנות פורטרט של הרבי מלובביץ' שהוא צייר. הוא היה גם המנטור שלי, סוג של אבא נוסף. הוא זה שנתן לי את ההשראה להיכנס לתחום האמנות, ועודד אותי ללמוד חייטות. אפשר לראות בתמונה על הקיר שהצבעים שהוא השתמש בהם בציוריו הם הצבעים שגם אני משתמש בהם. אבות־אבותיי מצד אמי היו חייטים. אני מעורר השראה בבגדים שלי, הם גורמים לאנשים להרגיש טוב יותר ומועצמים. זה כמו להיות רב, להעצים מבחינה רוחנית את הציבור. להביא אור לאנשים, זה מה שאני עושה עם העיצובים שלי".
