ג'קי לוי לא אוהב שמפעילים עליו דתומטר. ובכל זאת, כשאני שואלת אם משהו השתנה במצבו הדתי, הוא נזכר ברגע שבו התפלל בבית הכנסת של סבו במעברה. "כל המתפללים היו מרוקאים ותוניסאים עתיקים כאלה, חלקם היו מגיעים יחפים. אני הייתי יושב וצופה בהם עם הכתמים של הטבק על השפם, והריחות היו תוקפים אותי. אבא שלי הסביר לי שפה נהוג בסוף התפילה לגשת לפרוכת, לנשק אותה ולבקש בקשה אישית. 'לך תשמח את סבא שלך', הוא אמר. אבל לא הייתה לי שום בקשה. אז ניגשתי לפרוכת וביקשתי שנאצר ימות. ובאותו שבוע הוא מת. נבהלתי נורא. אז אני יודע שתפילות זה לא סתם.
"אני לא מדבר עם הקירות ולא סופר עד מאתיים. אבל אם את שואלת לגבי מחויבות הלכתית, הייתי אומר שהתורה חשובה לי מאוד, המצוות חשובות לי מאוד, אבל פסקי הלכה של רבנים בני ימינו? פחות. ההחמרות שהופכות את תורת השם להפרעת התנהגות? צר לי, אבל לא".
משם הוא הגיע די מהר לסיפור על בג"ץ, שאסר על קיום המופע של הזמר החסידי מוטי שטיינמץ בהפרדה. "איזה טירוף. הבן־אדם נהיה אלביס. בשיא המהומה ראיינתי את העיתונאית טלי פרקש בתוכנית שלי עם לוסי אהריש. היא אמרה: 'אני מבינה מה אתם חושבים, אבל הציבור החרדי יודע איפה הגבול. הוא מבין מתי זה אמיתי ומתי זה טרלול מוחלט של המערכת. אף אחד לא יבקש להפריד רחובות ופארקים'. שאלתי למה היא חושבת ככה, והיא ענתה 'כי בילדותי זה היה ככה וככה'. בחורה שעוד אין לה ארבעים, אני חושב, מגדירה ממש יפה מה זה נורמלי: נורמלי זה מה שאני מכירה מילדותי. אבל אני מילדותי כן זוכר בנים ובנות שרים יחד, וזוכר זמרות ששרות בטקסים עירוניים ואף רב לא קם ויוצא החוצה.
"מילדותי אני יודע שהמוזיקה האהובה ביותר על הרב עובדיה הייתה של אום כולתום. והיום קמים אנשים ואומרים שמבחינתם כשאישה שרה על הבמה זה כמו סטריפטיז. כשדוסים רוצים לדקדק הם מדקדקים, אז אנא – בואו נדקדק. כי בתנ"ך שלי כתוב 'השמיעיני את קולך'. ובשירת מרים כתוב 'ותען להם מרים'. הסתכלתי. אל תספרו לי סיפורי מעשיות. תגידו 'אני חושש ממדרון חלקלק', אבל אל תהפכו את זה לסטנדרט דתי".
אנחנו נפגשים בבית הקפה המקומי באזור מגוריו בשעת בין־ערביים אוורירית. לוי של גרסת 2019 שונה לחלוטין מהדמות שבנתה לו את הקריירה. השיער הארוך התחלף בתספורת קצוצה, הברט פינה את מקומו לכיפה רגילה, מכנסי השאנטי והז'קט נעלמו לבלי שוב לטובת סקיני צמודים. "זה לא סקיני, אני פשוט השמנתי לתוכם", הוא מתלוצץ.
יש מצב שהתברגנת?
"ערכית, בוודאי שלא. אני אנטי בורגני, אבל רובנו מנהלים בסוף חיים מבורגנים. כי אנחנו עירוניים, וכי אנחנו מאחלים לילדים שלנו את הטוב ביותר ולכן גרים במקומות שסמוכים למתקני חינוך סבירים. אז כן, מהבחינה הזאת אני מקבל עליי את הדין הבורגני. את ימי הקיבוץ שלי עשיתי בשנות ה־20 לחיי, ואז באמת הייתי עם רעמת שיער ולבשתי בגדים בסך כולל של 15.70 שקל".
ומה קרה מאז?
"לא מצאתי אישה. ואז הגעתי לירושלים ונהייתי ירושלמי, תוך שלושה חודשים".
תבנית נוף
ילדותו הירושלמית עברה עליו בבת־ים כפי שהוא אוהב לומר. כשהיה בן עשר עברה המשפחה לקריית־אונו, וכשבגר המשיך לקיבוץ בית־רימון, במסגרת הנח"ל. "גם כשהייתי קיבוצניק, מהר מאוד הפכתי לכזה. אם היית רואה אותי היית חושבת שנולדתי בין הסלעים. הגעתי לירושלים –
הפכתי להיות קלישאה ירושלמית. יש בי משהו מזליג של וודי אלן: שימי אותי עם אינדיאני – אני נהיה אינדיאני. עד הר המור. גם אם תשימי אותי בהר המור ותבואי שנתיים אחרי זה – לא אהפוך להיות הר המור".
על מפלגת נעם והר המור: "תראי מי מנכס לעצמו את הנורמליות. זה כמו שבל"ד יקראו לעצמם 'הבית היהודי'"
מה באמת חשבת כשקמה מפלגת נעם?
"תראי מי מנכס לעצמו את הנורמליות. זה כמו שבל"ד יקראו לעצמם 'הבית היהודי'. כאנשים אני אוהב אותם, הם לא עושים בושות באיה נאפה, לא רבים עם דיילות על שוקולד, לא זורקים אחד על השני כיסאות בימית 2000. הם אנשים סבבה, או כמו שהם אוהבים להגיד – 'ערכיים'. מה הבעיה? שברגע שהם מגיעים למילה הזאת, 'ערכיים', משהו בהם עובר לתדר אחר. הם קמים בבוקר דידקטיים, ממשיכים לצהריים דידקטיים ולא מפסיקים להיות כאלה. וזה בעיניי חשוד בחוסר אמת. כלומר – מה עם קצת אירוניה? הומור עצמי? הם נורא מזכירים לי רגעים בישיבה התיכונית, שפתאום עמדו מולנו מורים מסוימים שיצאו מחוץ לרדארים של האנושות והתחילו לדבר באיזו שפת סתרים".
אז בעיניך הם לא לגיטימיים?
"כשיש לך בעיה עם אחרים אז יש לך בעיה עם אחרים. האחר יכול להיות המרוקאי לפני שלושים שנה, ואחר כך הוא יתחלף בשמאלן, או בדתי לייט, או בדתל"ש או בבנט או בתל־אביבי. הרי גם אצלנו היו צריכים להסביר למה לשלוח לפנימיות. היו אומרים לנו 'אתם יודעים מה קורה בפאבים?' והתיאור היה כל כך טוב, ששנים אחר כך הייתי הולך לפאבים בשביל שמשהו מכל זה יקרה, וכלום. אנשים יושבים ושותים בירה. הבטיחו לי סדום ועמורה! בכלל, בישיבה הייתה תחושה שהנעורים עצמם הם חטא. עברו המון שנים מאז, ועדיין חלק מהכעסים ומהתובנות שלי לגבי מתי הדת יורדת מהפסים נשארו טריים. אני עדיין מזהה את קווי הדמיון".
הייתי מצפה שאחרי כל כך הרבה שנים תהיה גם התפייסות.
"יש גם את זה. כשאני פוגש חבר'ה מכפר־הרא"ה אני נופל על צוואריהם ואוהב אותם אהבת נפש. מרוב הרבנים יש לי בעיקר זיכרונות חמים. וכן, זה שאני היום עדיין באיזשהו אופן דובר ארמית ויכול סתם לפתוח דף גמרא ולשייט עליו – זה משם. אני לא רק כועס. אבל העניין הזה של שלילת הנעורים, ואלמנטים מסוימים של גזענות – קשה לשכוח את זה".
חווית גזענות בישיבה?
"כן. אמנם אני 'פרענק העיר', אבל התמזל מזלי להיוולד לצבר. אבי הגיע ממשפחה מרוקאית ותיקה אבל נולד בירושלים. מכיוון שהוא השתכנז ולא גדלתי בקריית־שמונה או בכפר חד־ענפי, מה שנקרא 'פרסים מגדלים הודים', הרגשתי את עצמי לגמרי ישראלי.
"פתאום בכפר־הרא"ה התחלתי להזדהות עם אחיי, מתוך קנאה באותנטיות שלהם. התחלתי להסתפרד. כולל אימוץ של מאפייני ערסים מסוימים. הלכתי עם גורמט והתחלתי לדבר בחי"ת ועי"ן כדי להתריס. למשל, ידעתי שמצפים מאיתנו ללבוש חולצה לבנה בערב שבת. אבל החבר'ה מקריית־שמונה חטפו את הבומבה, ואני עמדתי מאחורי החבר שנשלח על ידי הרב לחדר ללבוש חולצה אחרת, כי החולצה הוורודה שאמא שלו גיהצה לא הייתה שבתית בעיני הרב".
הבחירה להילחם על העקרונות גבתה ממנו מחיר לא קטן. "חלק גדול מהפעמים שבהן זרקו אותי מהישיבה היו סביב מריבות שלי עם רבנים על התבטאויות שלהם. לא אשכח שהיה לי חבר שביקש לצאת לחינה של אחותו והרב פשוט התנפל עליו ופצח במונולוג נורא. 'חינה, כל היום רק לאכול וכפיים וריקודים, אבל לשבת ללמוד תורה? מה עם זה?' הרמתי את היד ואמרתי שהוא שכח להזכיר שאנחנו גם שוחטים ילדים לפסח. אחרי הבגרות האחרונה אמרתי לאחד הרבנים: 'על אפך ועל חמתך אשאר דתי. באמת עשית הכול כדי שאתנצר, אבל לא ממך קיבלתי את התורה, ולא בגללך אעזוב אותה'. אני חושב שהתבוננתי על ההתרחשויות בישיבה כמו שאני מתבונן על הירושלמיוּת. בריחוק מסוים, כאילו אני לא צד בעניין, כמו אנתרופולוג".
דחיית סיפוקים אולימפית
גם ספר הילדים החדש שלו, "שלושה כוכבים ומטבע" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן), הצליח לזקק לתוכו הרבה מהאהבה לירושלמיוּת. הספר מתאר שבת אחת בחייו של אברמיקו, ילד ירושלמי נטול אמצעים שמוצא בדרכו חזרה מבית הכנסת מטבע זהב באמצע הרחוב. הוא בוחר לדרוך על המטבע עד שתצא השבת, אך תוך כדי ההמתנה מתרחשים כל מיני אירועים מוזרים.
אפשר לומר שהספר מאוד בדמותך. האהבה לירושלים, החיבה שלך לזקנים בעלי מלאכה, ההומור השובב, הקונפליקט היהודי־ערכי.
"אני באמת אוהב זקנים. לקח לי המון זמן להבין את זה. אולי כי אני מתגעגע לאבא שלי שלא זכה להיות זקן. אחד הרגעים היחידים שבהם נוצרה דילמה ביני ובין ההוצאה היה לגבי השבת. הסיפור מסופר מנקודת מבטו העכשווית של אב שמספר לבתו, והיא אומרת לו 'אז הוא לקח את המטבע ונהיה עשיר?' ועלתה שאלה מה עונה האבא. אני כתבתי 'זה היה שבת, שכחת שזה היה שבת?' והם אמרו שזה לא מספיק ברור, הציעו שאכתוב 'בשבת אסור', 'כי זה מוקצה', 'כי ההלכה אוסרת'. אבל אני לא הסכמתי. התעקשתי שזה יישאר ככה, ואני שמח על זה. הדמויות בספר שלי מצוירות ללא כיפה. אפילו כשהן חוזרות מבית הכנסת. משפחה של ספרדים".
למה לכתוב ספר ילדים?
"למה בכלל לספר סיפור? זו אפילו לא החלטה רציונלית. זה כמו מטוס שעומד בתוכו צנחן ומת לקפוץ ממנו. הסיפור הזה רצה לצאת, הוא ישב אצלי הרבה זמן במגירות הפנימיות, והוא מבוסס על סיפור שקרה למשפחה שלי בעיר העתיקה. גם הם חזרו מבית הכנסת והמשפחה עמדה בתורנות על איזה מטבע שמצאו, וכל אחד הביא לשני סנדוויצ'ים. אני צמצמתי אותם לדמות אחת, ומה שמעניין הוא מה שעובר על הילד הזה בזמן שהוא ממתין. באים כל מיני אנשים, וכלב וחתול, והסבתא קוראת לו לאכול והשבת עוברת. הוא עומד שם ויודע שאם יפתח את הפה שלו אנשים יחמדו את המטבע, והוא רוצה אותה רק לעצמו, הוא נהיה קפיטליסט שם. אחרי זה הוא מוכן להתפשר, להיפתח לסוציאליזם מתון. אבל הקסם של הסיפורים הירושלמיים של פעם, כמו שאני חווה אותם, הוא שהם ספוגים בדחיית סיפוקים אולימפית כמעט. פור־פליי ארוך בעולם שבו כולם חוטפים ונוגסים, אם אנחנו חושבים על מה שקרה באיה נאפה למשל. אני לא יכול להפסיק לחשוב על כך ש'הקדושים ניצולי השבי' באיה נאפה היו ילדים שקיבלו את כל מה שהם ביקשו. בגלל זה ההורים שלהם בהלם. הם לא שמעו מספיק סיפורים על הקסם שבציפייה".
הוא נולד, כאמור, בבת־ים. אמו איילה, עולה חדשה מתוניס, עבדה רוב שנותיה כגננת. אביו שמוליק ("מרוקאי שהשתכנז וניפח זכוכית עד יומו האחרון") הוקסם מתנועת בני עקיבא והצטרף אליה. "הוא היה חלק מצוות החזנים ששרו את ההמנון הראשון במנגינות שונות. צוות השופטים היה צריך לבחור את המנגינה, זה היה ה'גוט־טאלנט' הראשון בתנועה. לדעתי הוא היה הלא־אשכנזי היחיד בחבורה".
דרכו התקשורתית החלה מטור קטן ומשועשע של ביקורת בתי כנסת שפרסם במקומון "כל העיר" הירושלמי, ומשם די מהר התפתחה לכיוונים שונים: הגשת תוכניות טלוויזיה, מופעי הומור חלוציים, סיורים בירושלים, פסטיבל מספרי סיפורים, הגשת "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. אבל גם עכשיו, כשהוא כותב טור בעיתון "ישראל היום" ומגיש שתי תוכניות בגל"צ, יש כאלה שתוהים לאן הוא נעלם.
"אנחנו, הלייטים, אומרים עלינו כל מיני דברים. אנחנו כל הזמן חשודים וצריכים להצטדק שאנחנו לא מנהלים חיים פרועים ומשולחי כל רסן. בסוף מה מתברר? שדווקא בקוטב השני של הסקאלה הדתית נמצאים הסיפורים. בסוף, למי יש חיים אפלים, עקומים ופתלתלים? לדוסים הכי פוריטניים"
"זה מדהים, הדיבור הזה. מדי פעם בכתבות דיוקן שאני נתקל בהן אני רואה את השורה הזאת של 'לאן נעלמת'. נכון להיום, כשאומרים שמישהו נעלם הכוונה היא שהוא לא היה בשנה האחרונה בטלוויזיה. וזה כל כך פארש. אני עובד המון. מופיע בכל הארץ, מוזמן להמון מקומות, עושה רדיו. התחלתי תוכנית רדיו חדשה עם לוסי אהריש, אני כותב טור מאז שנת 94'".
למה הפסקת עם הטלוויזיה?
"מאותה סיבה שיתר האנשים כמוני נעלמו מהטלוויזיה. כי אני איש תוכן, והיום לא עוסקים בזה. אין לי מה להציע בעולם הריאליטי. אני יודע לבשל, אבל לא עד כדי כך טוב בשביל ללכת לתוכנית בישול. אני סטורי־טלר, וכל עוד הטלוויזיה הייתה מלאה במספרי סיפורים היה לי מה להציע. לא אלך למשהו שהוא לא אני".
גם מבחינה ברנז'אית אומרים שנעלמת.
"מה זה ברנז'אית? אף פעם לא אהבתי ללכת לאירועים. אחת להמון זמן אני מראה את הפרצוף שלי. אחד הדברים היפים בציבור הדתי היא שגם הברנז'ה שלו היא לא באמת ברנז'ה, היא צחוקים".
ואולי כי גם סבלת מרכילות?
"אני רק יכול לומר לך שאנחנו, הלייטים, אומרים עלינו כל מיני דברים. אנחנו כל הזמן חשודים וצריכים להצטדק שאנחנו לא מנהלים חיים פרועים ומשולחי כל רסן. בסוף מה מתברר? שדווקא בקוטב השני של הסקאלה הדתית נמצאים הסיפורים. בסוף, למי יש חיים אפלים, עקומים ופתלתלים? לדוסים הכי פוריטניים".
מי קבוצת ההתייחסות שלך, דתיים או חילונים?
"שאלה מצוינת. אני באמת מרגיש בין המגזרים. נשוי לאישה חילונית מאוד, וזה אומר שחיי החברה שלי וחיי המשפחה שלי מושפעים מזה. בצד הדתי שלי ההורים נפטרו ויוצא שחצי מהשבתות אני עושה עם המשפחה של אשתי החילונית. אבל המגזריות הדתית תמיד עניינה אותי, גם כי היא סיפקה לי חומרים וגם כמי שכל הסיפור הישראלי מהלך עליו קסם. ההיבט של ההתחדשות היהודית בתוך שיבת ציון תמיד העיף אותי למקומות אחרים. נניח סיפורי הפיוטים שגלשו למוזיקה הישראלית. לכן מקומות שבהם ההתחדשות הזאת לא מעניינת מאכזבים אותי כל כך, אפרופו הר המור".
רדיו חזק
בכל הנוגע לרדיו, הוא דווקא נמצא חזק על הרדאר. בארבע השנים האחרונות הגיש בצהריים את התוכנית "משפחה גרעינית", ולאחרונה כאמור החל להגיש תוכנית זוגית חדשה עם לוסי אהריש.
זה לא ציוות טריוויאלי. איך עובדת לכם הזוגיות הרדיופונית?
"זה סופר־מעניין. מטבע הדברים האייטמים צריכים לסקרן את שנינו וזה גורם לכל אחד קצת לצאת מאזור הנוחות שלו. היא לא ערבייה מייצגת ואני לא דוס מייצג. שנינו לייטים. באחת הפעמים אמרנו ששנינו ערבים לייט. אני חושב שבאיזשהו אופן היא הקדימה את זמנה, ואני רוצה לחשוב שגם אני הקדמתי את זמני. אני לא בן לעלייה של שנות החמישים אלא של שנות העשרים, ויש לי פרספקטיבה. אני לא חי בזעם אינסופי כלפי מפא"י וכלפי הממסד. אני מכיר בעוולות ובטעויות, חושב שאני יודע איך צריך להתנהל כדי להימנע מהן להבא, אבל אני רואה את ההתקדמות וטוב לי".
ואתה מרגיש שגם לוסי רואה את ההתקדמות הזאת?
"לוסי היא ישראלית. כשהיא אמרה בשעת הדלקת המשואה 'לתפארת מדינת ישראל' היא התכוונה לזה. מבחינתי, האייטם המנצח של הקיץ היה הבחור הערבי־ישראלי שהתגייס לדאעש, נפל בשבי הכורדי, פנה למצלמה בעברית וביקש מנתניהו להחזיר אותו הביתה. מי היה מאמין. זה היה כל כך קומי מצד אחד ואנושי מצד שני. ולהבדיל, החרדים – פתאום כשמונעים מהם לעשות אירוע בהפרדה הם מתחילים לדבר כמו ליברלים ואומרים 'חיה ותן לחיות'. איזה יופי. איזה כיף לשמוע אותם אומרים את המילים האלה. סבבה אחי, תעשה את האירועים שלך כמו שאתה רוצה, רק תזכור את זה לסיבוב הבא שבו אתה תחליט על האירועים שלי. אתה זוכר את מידת הפלורליזם שאתה כל כך מתענג עליה עכשיו? יהיה נחמד להזכיר לך את זה".
כאב לך לראות את הביקורת על נישואי התערובת של לוסי וצחי הלוי?
"זה עולה כל הזמן. המיילים האיומים והנוראים שהיא מקבלת. הרי היא מפלצת רשת, לא כמוני, שעובר את ה־150 לייקים ואומר תודה. בעבר היו שמועות שהיא בהיריון והיא קיבלה איחולים נוראים. ואני אומר לעצמי – מי שחושב שכשבן אדם מחליט להתחתן עם אישה לא יהודייה הוא עזב את המעגל, פשוט לא מבין כלום. הוא עזב את המעגל כבר מזמן. ההגדרה העצמית שלו היא פחות 'אני יהודי' ויותר 'אני ישראלי'. מהבחינה הזאת, צחי לא התבולל. שני ישראלים התחתנו. והילדים שלהם יהיו ישראלים, כי התרבות ששולטת בביתם היא תרבות דוברת עברית ומאוד ישראלית. כן, יש הוויה כזאת. מה אנשים חושבים? שאם הם יקללו את האמא של לוסי וצחי היא פתאום תגיד 'וואלה, נכון, אני צריכה להתגייר?'"
"מה שקרה שם היה דומה מאוד למה שעשתה אושרת קוטלר או דנה ויס במי טו. הן באו ואמרו: 'יש לי מיקרופון, עברתי עוולות על בשרי, ואני רוצה לדבר עליהן'. במקרה שלי סיפרתי את זה עשרים דקות אחרי שהעוול התרחש"
אבל המורכבות בהגשה עם אהריש היא כלום לעומת זו שחווה בתוכנית "משפחה גרעינית", שם לא פעם מצא את עצמו מערבב בין האישי למקצועי. באחד השידורים אפילו נענש לאחר ששיתף בתוכנית מקרה אישי שעבר עם גרושתו בנוגע לחלוקת הימים ואיסוף הילדים.
הושעית מגל"צ בגלל פליטת פה על גרושתך.
"שום פליטת פה".
אתה לא מתחרט?
"לא. וכשיצאתי להשעיה הייתה לי שיחה עם ירון דקל ואמרתי לו: אתה אומר שמה שלא בסדר בהתנהלות שלי הוא שהבאתי סיפור מחיי האישיים לתוך השידור, אבל בוא נאמר את האמת – זה מה שאני עושה כל חיי. אני פובליציסט, גם בכתיבתי וגם מול המיקרופון.
כשאתה אומר לי להימנע מהדברים האלה להבא, מה אתה בעצם אומר, 'תפסיק לספר על החיים הפרטיים שלך במיקרופון'? כי זה לא יקרה. אם זה יקרה, אתה תפטר אותי. אז מה אתה בעצם רוצה להגיד? 'תפסיק לסבך אותי עם ארגוני נשים'? כי אני לא יודע אם אוכל להבטיח לך גם את זה. מה שקרה שם היה דומה מאוד למה שעשתה אושרת קוטלר או דנה ויס במי טו. הן באו ואמרו: 'יש לי מיקרופון, עברתי עוולות על בשרי, ואני רוצה לדבר עליהן'. במקרה שלי סיפרתי את זה עשרים דקות אחרי שהעוול התרחש. בשיח מתוקן הייתי אמור להיחשב עיתונאי שעשה את מלאכתו נאמנה".
אתה מרגיש שאתה אימפולסיבי לפעמים בתגובות שלך? אולי נוח מדי לשתף?
"אם הייתי משתף בכל מה שכואב לי, תאמיני לי שהייתי חזק בטלוויזיה היום. אז לא. אני סטורי־טלר. אני אוהב למלל את הדברים שעוברים עליי ואני חושב שהם ראויים לצאת החוצה. אבל אני מאוד בשליטה. גם כשאני מרשה לעצמי להתרגש זה כי החלטתי".
משפחה שכזאת
כיום הוא נשוי לנעם, ולזוג שני ילדים משותפים שהצטרפו לשלושת ילדיו הגדולים מנישואיו הראשונים.
איך מצאת את עצמך עם קיבוצניקית חילונית?
"לא חיפשתי בחורה צעירה ממני. לא חיפשתי חילונית שמאלנית ושמו"צניקית. נפגשנו והתאהבנו זה בזה. אני חושב שהיא קיבלה אותי בימים שבהם לא האמנתי בכלל שאני אהיב. הייתי מרוסק. המשפחה שלי התפרקה. אני לא יודע אם אנשים מבינים מה פירוש הדבר הזה, שיום אחד אתה מגלה שהמשפחה הלא מוצלחת שבנית התפרקה. תרבות הגירושין בישראל היא כזאת שאנשים לא מסתפקים בלהיפרד. יש לי חברה לשעבר, שכשאני פוגש אותה ברחוב אני שמח ואומר לה 'ספרי לי מה קורה ומה עם הילדים'. זה כאילו ד"ש מחייך הפרטיים. אבל כשאנשים פוגשים את גרושתם זה לא ככה. הם עוברים לצד השני. אנשים לא יודעים להיפרד באצילות, וזו מכת מדינה".
"אני גבר ישראלי גרוש. בהלך הרוח הפילוסופי אני מצפצף על כסף. אבל כשאני שומע על אמנים מזדקנים שפתאום הטלפון שלהם מפסיק לצלצל, אז נראה לך שאני לא חושב גם על עצמי?"
את ילדיו הוא שולח לבית הספר "קשת", שבו לומדים יחד ילדים דתיים וחילונים. למרות שהוא מרוצה מהחינוך שבחר, הוא לא חוסך ממנו ביקורת. "אני מאמין בחינוך הזה, אבל דברים צריכים להשתנות שם. הייתי רוצה בתי ספר מעורבים שבוגריהם יהיו תלמידי חכמים. נכון לעכשיו זה בית ספר נורא זורם ועוסקים שם הרבה בדיבור על הדרך שבה הם חווים דברים. עד גיל מסוים זה קסם, היו רגעים שהתרגשתי מזה ממש. במסיבת הסידור של בני הגדול עמדה כל השכבה ושרה 'אגדלך'. זה לא היה קורה בבית הספר שלי. ברוב הישיבות אין פיוטים ספרדיים. אין מורשת. היה ספרדי אחד שציטטו אותו, וקראו לו הרמב"ם. אבל ברגעים אחרים, כשאני בוחן את הידע הכללי של הילדים ורואה שהם יודעים מעט, אני מבין שאני משלם מחיר. שום דבר אינו מושלם".
באוקטובר הקרוב יציין 56 שנים להיווסדו. "לפעמים אני שוכח בן כמה אני כי אני אב לילדים בגיל צעיר מאוד, משחק ומתגלש איתם. אז אבא שלי בגיל 25 נראה כמו מופז, אבל גברים מקבלים את השיער מהסבא מצד אמא, ובמקרה שלי הוא נפטר בגיל 84 עם קו שיער נאה, ומצד שני יש רגעים שאני אומר 'לעזאזל, אני בן 56, למה אני עדיין זוחל מתחת לספה לחפש מוצצים?'"
ומה לגבי חרדה כלכלית?
"אני גבר ישראלי גרוש. בהלך הרוח הפילוסופי אני מצפצף על כסף. אבל כשאני שומע על אמנים מזדקנים שפתאום הטלפון שלהם מפסיק לצלצל, אז נראה לך שאני לא חושב גם על עצמי? אני לא רוקר, כך שההזדקנות שלי תהיה פחות מרה. הסחורה היצירתית שלי מדברת גם כשאהיה זקן. יש חרדה כלכלית, לא אשקר, אבל אני לא משועבד לה".
שמעתי אותך אומר פעם שאתה חלש נורא בענייני כספים.
"אני בן למשפחה של כישלונות פיננסיים מרהיבים. אחד הסיפורים שאני אוהב לספר הוא על דודה שלי שהתחתנה בת 12 והתאלמנה בגיל 18 במלחמת העצמאות. באותה תקופה ננטשו כמה שכונות ערביות אחרי המלחמה ובאו ואמרו לה: 'את אלמנת אצ"ל, מגיע לך בית. תבואי לקטמון, נעשה איתך סיבוב ונראה לך את הבית שייעדנו לך'. היא השאירה את היתומים אצל הסבתא, הלכה ברגל ממאה שערים לקטמון וחזרה כעבור כמה שעות הביתה צוחקת: 'איזה משוגעים, הראו לי בית של שישה חדרים. איך אעשה ספונג'ה?'. מה שבאמת מרתק בסיפור הוא שאף אחד מבני המשפחה לא חשב שהיא מדברת שטויות. כולם אמרו לה 'וואלה, נכון'. זה משפחת לוי. אבא שלי לא גבה כספים על עבודות שעשה כי היה נדמה לו שהלקוחות לא מסוגלים לשלם, ואני כל כך מעריץ אותו על זה. כסף זה דבר חשוב, אבל הגעתי להבנה שאני לעולם לא אהיה אביון ולעולם לא אהיה עשיר, ולכן אפשר להירגע. אני לא אשאיר הרבה לילדים שלי, אבל מצד שני – אחיה בטוב".
