אבא, מאוחר /// צביקה זינגר | 50 | +4
אבא שלי היה בערך בן 46 כשבאתי לעולם. אני הייתי בן קצת פחות מזה כשנולד האחרון שלנו, בן הזקונים. אגב, בואו כבר נמצא תחליף לכינוי הזה – מדובר בבן אבל אני ממש לא מרגיש זקונים. אנחנו צופים יחד ב"אלישע" ונקרעים מצחוק; הולכים יחד לסרטי גיבורי־על; קופצים בספונטניות לפארק הלגו (וכשאני דורך על לגו בבית לא תשמעו אותי מקלל בערבית); אנחנו שואלים את "סירי" שאלות הזויות; ובכל ערב שבת משחקים "מכונת אמת" – אם הוא עונה בשקר, הגלאי שלי מצפצף בדגדוגים עזים וגורם להתקפת צחוק מתוקה. ואז, למרות שהוא כבר בן 9, הוא מחבק אותי בכוח ואומר לי בפיהוק ענק: אבא, מאוחר. ואת האבהות המאוחרת הזו אני מסניף חזק חזק ונושא למיטה כשהוא רדום בזרועותיי. אז למי קראתם זקונים?!
מעבר להנאה המיידית שנמצאת ברגעי הקסם האלה ולחשיבה הפנטזיונרית שכל עוד הוא ילד אני ילד, יש כאן עוד משהו. מההיבט האנוכי שלי: הרצון לשמר לעצמי יותר ויותר תמונות ילדות שלו. התקופה הזו עפה מהר וכמו עם סדרה משובחת, אתה מושך עוד קצת את הפרק האחרון. מהאספקט ההפוך: אני מנסה לדחוס עבורו עוד ועוד חוויות חדות ומפורטות מהגיל הזה, לתוך קפסולת הזיכרון שתלווה אותו הלאה. כי זה חסר. מניסיון. ואתה מוצא את עצמך חופר בתאים כדי לשלוף מהם עוד פיסת ילדות עם אבא.
שתי פיסות כאלה עם האבא המאוחר שלי, עדיין מצליחות להדהד אצלי: נסיעה באוטובוס ליום כיף רק שלי ושלו בגן החיות בתל־אביב, כולל עצירה להצטיידות בעור אווז מטוגן "גריוולעך" (לבעלי חיך הונגרי); ואזעקה שפרצה במהלך מלחמת יום הכיפור כשאנחנו בסוכה ואבא באמצע קידוש. כמו ג'ורג' הפחדן בפרק ההוא בסיינפלד, ברחתי ראשון למקלט ובדרך שפכתי את תכולת הגביע הקדוש שלו (קוניאק).
אבא נפטר ב־ו' תשרי תשמ"ז. לזכרו.
אבאל'ה, בוא: אבהות מאוחרת זה כמו להתקין מדף. אתה מבטיח לה "מחר", אבל תכל'ס עושה את זה רק כשהיא מאיימת שהיא תביא מישהו אחר שיעשה את זה
בעולם של הגדולים /// אסף אפלבוים | 31 | +1
מי אתם, אנשים שמביאים ילד בשנות העשרים שלכם? כאילו, חוץ מדתיים, מי אתם? למה למהר? לאן אתם רצים? רגעעעע. ככה נשמעתי לפני שהפכתי לאבא בגיל 30 ו־11 חודשים. היום כשאני בן 31 ו־6 חודשים ואחרי שעה עם תינוקת ששוקלת 7 קילו במנשא, אני חייב לשבת, להסדיר נשימה ולשתות איזו חליטה טובה.
להיות הורה בפעם הראשונה בגיל 31 אולי מביא אותך לעולם האבהות עם ניסיון חיים ותובנות עמוקות, אבל זה מגיע גם עם מבוא לגריאטריה, כי גיל הוא לא סתם מספר – הוא מספר הפעמים שאתה קם בלילה לשירותים. אבל את כאפת הגיל האמיתית קיבלתי כשניסיתי להתקין כיסא תינוק ברכב, מזיע כולי, תוך כדי שאני אומר לאשתי את המשפט "את חושבת שאני בן 20?!". ברור שאני לא בן 20, בן 20 היה מתקין את כיסא התינוק הזה ורץ להרים צ'ייסר בצד השני של הרחוב לפני שתשימי בכלל לב. מצד שני, אם ישאלו אותי האם הייתי רוצה להפוך לאבא מוקדם יותר בחיי, הייתי אומר שלא.
תקראו לזה אנוכיות, אני קורא לזה לבוא מוכן. אני בשל, אני אשכרה שחקן נוער במכבי שסוף סוף קיבל דקות משחק בעולם של הגדולים. נכון שזה לקח כמה עונות ואני כבר לא נוער, אבל תזרמו על ההשוואה נו. עכשיו אני יודע שהגיע הרגע שלי לזרוח.
כי בואו נודה באמת: החיים קצת נעצרו, שעות שינה נעלמות יותר מהר מקרחונים באנטרקטיקה, לוקח ארבעה חודשים לסיים סרט וחודשיים לסיים סדרה וגם זה רק עונה אחת של 10 פרקים (אזהרת ספוילר, ראיתי את ג'ון סנואו הורג את חאליסי ארבעה ימים אחרי כולם!).
אז אולי הפכתי לאבא בגיל מבוגר, אבל לא הפכתי לעצמי את החיים בגיל 20.
