"אנשים ראו פשקווילים נגד בית הספר ובאו להירשם"

שלום ביתיה. את מנהלת בית ספר שמשתייך לזרם הממלכתי־חרדי, שהוא זרם חדש במערכת החינוך הסולל דרך חדשה בציבור החרדי. ספרי לי על זה.
"גדלתי בתוך הציבור החרדי הקלאסי, בית יעקב והסמינר החדש, האליטיסטי. כל הבנות של הרבנים החשובים והבנות ממשפחות מיוחסות עוברות שם, והוא נחשב כמתווה דרך ליטאית אמונית, שממשיכה לכאורה את שושלת העם היהודי־החרדי".

עם הקדמה כזו, אני מבינה שמשהו השתנה. אז מה קרה?
"התחתנתי בגיל 19, ילדה טובה ירושלים עם שאיפות חרדיות קלאסיות: להיות המורה המפרנסת ושבעלי יֵשב ויִלמד תורה. שני דברים בחיים המשותפים שלנו גרמו לנו לשנות קצת את המסלול. הראשון היה החינוך של הילדים שלנו שלמדו בחיידר וב'בית יעקב'. ראיתי שלבת שלי יש את אותם דפי עבודה שאני קיבלתי. הרגשנו שהדור השתנה אבל צורת הלמידה לא השתנתה בכלל. גם רמת המשמעת של הדור השתנתה. חיפשנו מקום עם יותר אהבה והכלה, עם ראייה הוליסטית. הרגשנו ששם הילדים הם עוד מספר בבית ספר, שהם לא מבטאים את הייחודיות שלהם. הדבר השני היה זוג חברים שהתחתנו באותו שבוע שבו אנחנו התחתנו והיו קרובים אלינו מאוד. הם עברו מסלול דומה, ואז יצאו בשאלה עם כל ילדיהם. זה ממש ערער אותנו, עשה לנו 'ריסטרט' על החיים. שאלנו את עצמנו: מי אנחנו? במה אנחנו מאמינים? מה חשוב לנו באמת? מה היינו רוצים בעצמנו להוביל ולהנחיל לילדים שלנו?"

אני חייבת לציין שאת מדברת איתי בשפה שאני מופתעת לגלות שקיימת במגזר החרדי.
"נכון, זו שפה חדשה בעולם החרדי. היו לנו המון שיחות בתוך המשפחה על מה טוב לנו. לא מה טוב לחברה או איך המשפחה הייתה רוצה שניראה, אלא מה טוב לנו, ולכן החלטנו שיוצאים ללמידה. לי היה תואר 'אקוויוולנטי' מהסמינר בחינוך מיוחד – שזה תואר שאי אפשר להתפתח ממנו, על מנת שבוגרות סמינר לא יוכלו להמשיך לאוניברסיטה. זה קצה גבול היכולת. אז עשיתי השלמות ב'מכללה' לתואר ראשון והמשכתי לתואר שני באוניברסיטה העברית בניהול מערכות חינוך. אהרון בעלי היה בן ישיבה וניהל עמותה. הוא החליט לעשות הסבה וללמוד תואר ראשון בחינוך ותואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה. הדחיפה שלנו הייתה קודם כל ללמוד. הרגשנו שאם אנחנו רוצים ליצור משהו אחר, אנחנו חייבים ללמוד".

בסביבתכם ידעו שאתם לומדים באוניברסיטה?
"לא סיפרנו לאף אחד. גם המשפחה המורחבת לא ידעה. רק אנחנו והילדים. לא רצינו להקפיץ פיוזים, אבל כן רצינו לעשות מה שנכון לנו. לאט־לאט התאגדנו לקבוצה של אנשים חושבים בחברה החרדית – בצלאל כהן, מנחם בומבך ועוד – שרצו לשמור על גישה חרדית מצד אחד אבל היה להם חשוב לייצר מקום פתוח, שואל שאלות, ולא מפחד. זו הייתה הקבוצה הראשונה. בשלב הבא התאגדו אנשים נוספים מהחברה החרדית תחת תוכנית של מכון מנדל שנקראה 'שלוחי ציבור', שכיום יש לה כבר 150 בוגרים. דנו בנושאים החשובים בחברה החרדית בדור העתיד: שאלות על פרנסה, צבא ואקדמיה, והרבה שיח על חינוך ילדים. כולנו למדנו במוסדות חרדיים קלאסיים. יכולנו לקטר עד מחרתיים, אבל ניסינו לחשוב איך אפשר לייצר חינוך חרדי אחר.

"כששי פירון נכנס למשרד החינוך הוקם המחוז החרדי ששם לו למטרה לייצר מוסדות חרדים ממלכתיים. 13 מוסדות הוקמו לבנים. לא דיברו עוד על הבנות בכלל. את שני הבנים שלי שלחתי למוסדות כאלו. בשבילי זו הייתה דרך נכונה. הייתה לנו שנה מופלאה. הם למדו קודם בחיידר חשוב וטוב של הציבור הליטאי. הילד הגדול שלנו חזק מאוד לימודית והצליח להשלים כמעט לבד אנגלית. היום הוא בכיתה י"ב, עושה חמש יחידות".

לא כל הילדים כאלה. מה עושים ילדים אחרים?
"נכון. לכן בשנה האחרונה קמה ישיבה תיכונית נוספת שנקראת 'נשמת התורה', שבה הדגש הוא לא רק לימודי. קצת ניחוח של חוגים, של למידה מעניינת וקצת פחות תובענית. בהתחלה הייתה מטרה להקים מוסד שגם מבחינה תורנית וגם במקצועות חול הוא חזק. ללמוד גמרא ברמה של ישיבה קטנה טובה ובמקביל ללמוד לבגרות. לומדים שם משבע בבוקר ועד תשע בערב".

בדומה לישיבה תיכונית.
"נכון, יש הרבה קווים מקבילים. ב־2014 נוצרה קבוצת הורים שהייתי חלק ממנה. אמרנו 'עד כאן', אם הצלחנו עם הבנים, למה לא גם עם הבנות? הבת הקטנה שלי הייתה אמורה לעלות לכיתה א' לבית ספר שיש בו 2,200 תלמידות, הגדולות למדו שם אבל לא חשבתי שזה החינוך שהייתי רוצה לתת לה. במהלך שנה שלמה דיברנו עם משרד החינוך ועם העירייה, איך אפשר לקדם פתיחת בית ספר. ביוני הוחלט שפותחים בית ספר לבנות. הייתה שמחה גדולה והתחילו לחפש מנהלת. אני בכלל לא חשבתי להגיש מועמדות, היה לי רק חשוב למצוא מקום לבת שלי. בסוף יולי פנו אליי ממשרד החינוך וביקשו שאגיש מועמדות. ביקשתי שייתנו לי לילה לישון על זה, ואמרו לי: 'אין לך אפילו לילה'. אחרי פרפרים בבטן קיבלתי באחד באוגוסט את המינוי. חששתי: מה תגיד הקהילה שלי? המשפחה המורחבת? איך יאכלו את הדבר הזה? מי אני שאבוא ואפתח בית ספר לבנות ברוח חדשה?"

פקפקת ביכולות שלך להוביל דבר חדש?
"בוודאי. לא הייתי מנהלת אף פעם, לא יסודי, לא בנות ולא חרדי. יש המון סיבות שבגללן חששתי לקחת את התפקיד הזה. כמובן שלסביבה היה משקל כבד, אבל גם בתוך עצמי. זה נראָה לי רחוק מאוד מהמסוגלות שלי. מה זה אומר, חול וקודש ברמה גבוהה? לא הכרתי תוכניות למידה או בתי ספר טובים. מה זה אומר? באחד בספטמבר הגיעו תשע תלמידות אמיצות, וככה נפתחה השנה".

במשרד החינוך היו מודעים למספרים?
"בוודאי. הם כל כך האמינו במקום הזה והאמינו בי, אמרו לי: 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, את תגדלי. אנחנו סומכים עלייך'. זו הייתה שנה מדהימה. התחלנו לפרק את צורת הלמידה ולשאול ממש על כל מקצוע – מה זה אומר מתמטיקה ברמה גבוהה, עברית ברמה גבוהה, מדעים וכן הלאה. הלכתי לסיורים בכל רחבי הארץ וגם קצת בעולם כדי להבין מה זה בכלל אומר 'ללמוד ברמה גבוהה'. למדתי בכל מקום אפשרי על שיטות הוראה, תחקרתי אנשי חינוך ושאלתי מה מתאים לי כמנהלת ולדור העתיד החרדי. חפרתי בהיסטוריה.

"שרה שנירר, מייסדת רשת 'בית יעקב', הייתה עבורי דמות נכבדת ומפחידה שעליה גדלנו. אני זוכרת שכילדה הייתי רואה את התמונה שלה ובורחת מרוב לחץ, שלא תסתכל עליי יותר מדי. פתאום ראיתי אישה מדהימה, עם חזון בלתי ייאמן. היא שינתה פאזה לראשונה. התחילה עם לימודי קודש לבנות חרדיות לצד לימודי חול וצורכי השעה – כמו לימודי סיעוד בגלל מלחמת העולם הראשונה, הנהלת חשבונות שזה בעצם ההיי־טק של פעם, ותפירה – לא בקטע של להיות עקרת בית, אלא לצורכי פרנסה. השאיפה הזו, לנסות לחבר קודש וחול ברמה גבוהה לצד חיבור לצורכי השעה, קנה אותי. ראיתי שיש לי על מי להסתמך. אמרתי לעצמי שאם היא הצליחה אז גם אני יכולה. ברור שאתגרי התקופה של 2019 שונים משלה, אבל בואו ננסה להתאים את עצמנו אליהם, כדי שהילדים שלנו יֵדעו להתמודד עם העולם האמיתי".

"בפתיחת השנה יצאו נגדנו פשקווילים בשכונה. המנטרה הייתה שאנחנו 'הולכים לחלן את הציבור החרדי'. מישהי אמרה: 'ראיתי את הדפים שחילקו, וחשבתי שאולי זה יכול להתאים לנו'. מי שרואה את הבנות מבין שאין לי עניין לשנות את כללי החרדיות"

טוב, עכשיו תתארי לי קצת איך מתנהלת הלמידה בבית הספר.
"אין טורים בבית הספר. כל שיטת העבודה היא בקבוצות. יש לנו חדר מתמטיקה שנוצר בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים. זו תוכנית שנותנת למורים ולמנהלים לחלום על חדר מעניין במיוחד ועוזרת לו תקציבית. פתחנו חדר שכולו מתמטיקה, שבו הבנות יכולות ללמוד בכל מיני דרכים. בנות מאתגרות ומאותגרות, וכולן יושבות ביחד. שמתי לב שאין אף אחת אצלנו ששונאת מתמטיקה".

ואיך זה נראה בשאר המקצועות?
"התחברנו לקבוצת מתודיקה שעוסקת במרחבי למידה ופירקנו את כל הכיתות של העולם הישן. בהדרגה אנחנו מנחים את כל המורות שלנו בכל המקצועות ללמד בצורת למידה חדשנית. הנחינו את המורות לדבר פחות, מקסימום 12 דקות בשיעור. שאר הלימוד הוא עבודה עצמית מתוך רצון לפתח כלים לחיים – כלים של עבודה עצמית, עבודה בצוות, צורת עבודה שבה הידע מתבסס על הידע הקיים של התלמידות, והמורה משמשת כמנחה של ביסוס הידע הקיים ורכישת ידע חדש".

כמה בנות לומדות היום בבית הספר?
"השנה הזו פתחנו עם 250 תלמידות. היה ביקוש גדול".

יותר ביקוש ממה שאפשר להציע?
"פתחנו סניף נוסף של בית הספר, כי לא עמדנו בביקוש".

זה די מדהים.
"לגמרי. הורים שפעם פחדו מהקהילה, מהמשפחה, מ'מה יגידו', היום באים ואומרים לי: 'אנחנו עושים מה שנכון למשפחה שלנו, לא רק מה שהחברה דורשת'. לכולנו חשוב להמשיך את הערכים היהודיים, אבל גם שהבנות שלנו יֵצאו עוד כך וכך שנים לחברה ויוכלו לפתח את הפוטנציאל שלהן בספרות, אמנות, רפואה, משפטים, הנהלת חשבונות, היי־טק – בכל המקצועות. באג'נדה שלנו אנחנו רואים את כל הבנות בראייה הוליסטית מאוד. אם יש מישהי שקשה לה לימודית והיא חזקה בספורט, כולם יתמכו בזה. הגיעה לכאן ילדה אחת שמתקשה מבחינה לימודית. שאלתי את אמא שלה במה היא טובה, והיא אמרה לי 'בכלום'".

זה מה שהאמא אמרה?
"בדיוק כך. עניתי לה: 'אין דבר כזה. תנסי לחשוב'. ואז היא ענתה: 'אומרים שהילדה יודעת לשיר'. קראתי לה אליי לחדר וביקשתי שתביא שיר לקבלת שבת. היא בחרה שיר ואמרה לי: 'אני לא יודעת אם אני יודעת לשיר'. היא שרה, ויש לה קול פעמונים. ביקשתי מהמורה למוזיקה לשבת איתה, לשמוע אותה ולעבוד איתה. הן הלכו יחד לאולפן והקליטו אותה. את ההקלטה הזו הפכנו לצלצול של בית הספר. היא לא ידעה מזה. כשהיא שמעה את זה היא הייתה בהיסטריה. היא רצה אליי ואמרה לי: 'המנהלת! זו אני!"

מקסים.
"אנחנו מנסים לקחת את החוזקות, לפתח אותן, ודרכן להכיר את הבנות באמת".

איך הבנות מגיעות לבית הספר? איך ההורים שומעים עליו?
"אנחנו לא מפרסמים כלום. השמועה על המקום עוברת מפה לאוזן. בית הספר היה ממוקם ברחביה והשנה עברנו לאזור חרדי יותר, בשכונת מקור ברוך. בפתיחת השנה יצאו פשקווילים נגד בית הספר בשכונה. המנטרה הייתה שאנחנו הולכים 'לחלן את הציבור החרדי', כל מיני מילים היו שם. אבל מאז שעברנו הגיעו שלוש בנות מהשכונה ואמרו: 'אנחנו רוצות ללמוד פה'. הורים נוספים בשכונה אמרו: 'ראינו, שמענו, אנחנו רוצים גם'. מישהי באה ואמרה: 'ראיתי את הדפים שחילקו, וחשבתי שאולי יכול להתאים לנו'. היא התכוונה לפשקווילים. מי שרואה את הילדות המתוקות שלנו עם תלבושת חרדית קלאסית, מבין שאין לי שום עניין לשנות את כללי החרדיות. חולצה תכלת וחצאית כחולה. אני רוצה לשנות רק את מה שצריך באמת לשנות. אני עושה משהו שאני מאמינה בו, מרגישה שעושים משהו נכון, מרגישה סיעתא דשמיא. אני כבר הרבה פחות מפחדת מההתחלה. ואני כל כך גאה בתלמידות".

"פירקנו את הכיתות של העולם הישן. בהדרגה אנחנו מנחים את כל המורות שלנו בכל המקצועות ללמד בצורת למידה חדשנית. הנחינו אותן לדבר פחות, מקסימום 12 דקות בשיעור. שאר הלימוד הוא עבודה עצמית מתוך רצון לפתח כלים לחיים"

ומה עם לימודי קודש?
"ב'בית יעקב' אין שום סילבוס ללימודי קודש. כל מורה יכולה להחליט מה שהיא רוצה, אין שם תוכנית מסודרת. זה הציק לי נורא, הרי זה סלע קיומנו. מבחינתי התורה היא תורת חיים, הכרחי שיהיה לבנות חיבור אליה. היום אני רואה תלמידות שלומדות תורה בחשק, נהנות. הן יכולות לשאול, להתנסות, להבין מפרשים – וזה בזכות העובדה שהפכנו את הלימוד לחווייתי. לדוגמה, כשהמורה מלמדת על ל"ט אבות מלאכה, הבנות מתנסות בכל מלאכה".

בהפוך על הפוך, את מדברת גם על יותר חיבור ללימודי קודש, ההפך ממה שציפו המלעיזים.
"אין לי עניין לעשות השוואות או לעצבן. התורה צריכה להיות רלוונטית והן צריכות להרגיש שהן חלק מהעם היהודי".

וגם חלק מהציבור הישראלי?
"אני לא רואה בזה סתירה. אנחנו גרים בארץ. צריכים לתרום במקסימום שאנחנו יכולים. לא תמיד התרומה האידיאלית היא שירות לאומי או צבאי. יש דרכים אחרות לתרום, גם עם הזהות שלנו".

בטווח הרחוק, את רואה את הבנות האלה מצטרפות למערך השירות הלאומי?
"בהחלט יכול להיות. גם אם הן לא ילכו לשירות הלאומי אבל יחליטו שהן תורמות בדרך זו או אחרת, בעיניי זה מספיק. העיקר שתורמים ומרגישים חלק מהשותפות. אי אפשר להתעלם מהגדילה החרדית. ב־2040, 40 אחוז ממערכת החינוך יהיו חרדים".

יש אנשים שזה ממש מפחיד אותם.
"יש אנשים שהכול מפחיד אותם. השאלה היא אילו צעדים עושים כדי לייצר אופציות ראויות. להישאר בפחד לא יוביל אותנו לשום מקום".