הלו הלו, אבא: בית אבי

הדרך הביתה /// אוריה | צייצן בטוויטר

כאן זה בית? או כאן זה לב? אנחנו משוכנעים שאנחנו יצורים ביתיים. האמנם?

אנחנו בונים בית, הילדים גדלים בו, מתרוצצים סביבו ומכירים אותו. אבל אם תשימו אותם ביער בלי GPS, הם לא יצליחו לחזור הביתה בכוחות עצמם. אבל אם תשימו במדבר כלב, תוך שבוע הוא מתייצב בחזרה במלונה. ואפילו חסידה שעשתה רילוקיישן לאירופה, כשתגיע העונה – תחזור לקן שלה ברמת הגולן.

אם כך, החיות יכולות למצוא את הדרך הביתה בעוד שאצל הילדים שלנו (וגם אצלנו) היכולת לא קיימת. אנחנו אמנם יכולים ללמד אותם (הרי יעקב אבינו חזר הביתה בלי מצפן ומפה) אבל זה לא טבעי לנו. בקיצור, בלי ווייז הנהגים הצעירים במשפחתנו לא יודעים לחזור הביתה מהצומת הקרוב. ולכן כל הורה במאה ה־21 צריך לכל הפחות לשלוח את ילדיו למחנה של תנועת הנוער ולקוות שחוץ מלמצוא את שקע ההטענה או את כפתור המיקום באינסטגרם, מלמדים אותם על כוכב הצפון, שהשמש זורחת במזרח, שהמזרח נמצא ממול למערב וששושנת הרוחות זו לא דיאטה של ילנה מלישיבה.

אז מה? החיות יותר מבויתות מאיתנו? תלוי. תלוי במה זה "בית". אם בית הוא מקום, אז החיות ניצחו. אבל אצלנו בית זה לא רק משהו פיזי, אלא סל של ערכים, אהבה, חום, ריבים, חינוך וחוויות שאנחנו מעניקים לילדים, ואז "לחזור הביתה" זה לא בהכרח לחזור לארבע קירות, אלא לחזור לכל אלו ולאנשים שבליבנו. כי כאן זה לב. אבל מה עם הבית הפיזי אתם שואלים? ואיך זה שהחיות מנצחות אותנו בדרך אליו? אולי תתנחמו בזה שיש לפחות שתי חיות, שאף אחד לא סמך עליהן שהן יצליחו לחזור הביתה בכוחות עצמן, ולכן בורא עולם בנה להם את הבית על הגב.

אבאל'ה, בוא:

אבאל'ה, סיפרת לחבר'ה את הבדיחה שאתה לא פוחד שהיתושים ימצצו לך את הדם בסוכה כי אשתך כבר עושה את זה כל השנה? נו ספר, איך זה מרגיש להיות גמלאי צה"ל מקיבוץ יודפת?

הביאוני עד הלום ///  מיכאל בוטיר | 32 | +1

מה הדבר הכי מופרע שעשיתם למען הילדים שלכם? אני לא מדבר על מופרע בסגנון ליאם ניסן שעשה רצח עם קטן בבלקן כשנגעו לו בילדה, אלא משהו שגם הורים שמזדקנים רגיל יכולים לעשות. מה, לקום אליו בלילה? פיהקתי. לאבד קשר עם החבר'ה? גם ככה הם לא רציניים. לזרוק אבנים על ילדים שהרביצו לילד שלך? לכאורה גם שר הביטחון הקודם שלכם עשה את זה. לכאורה.

אוקיי אוקיי אתן לכם דוגמה: מעבר דירה. אבל מעבר כזה של אמצע החיים, כמו שהוריי עשו. כי זוג צעיר שבוחר איפה לגור לפי שביעות רצונו מרמת החינוך בעיר, עוד לפני שיש לו ילדים – זה דבר אחד. אבל זוג הורים, שלא נעים לומר בני כמה הם בדיוק אז רק נרמוז שגילם מתחרז עם "איברהים", שעוזבים את ביתם וטסים למדינה אחרת, כדי שלילדם יהיה עתיד טוב יותר – זו כבר קטיושקה אחרת.

את זה הוריי עשו בשבילי, ולעולם לא אשכח זאת. נכון, קיים כאן אלמנט הציונות וגם היה חשש שרוסיה לא הולכת למקום טוב בתחילת שנות ה־90' אבל היה להם ברור שהאושר של הילדים יבוא על חשבונם. ההורים שלי ויתרו על משרה טובה בתחומים שברוסיה יש בהם ביקוש רב, רק כדי לגלות שגם בישראל פשתה שיטת המקורביזם הקומוניסטית. הם לא נחו לרגע, ועבדו בכל עבודה אחרת שהזדמנה. כ־ל עבודה אחרת, מפסי ייצור, דרך ניקיון ועד שמירה. רוסים לא נשברים בקלות, בוודאי לא שני אלה.

בסך הכל לא הייתי ילד מופרע מדי, אבל מדי פעם נצבט לי הלב כשאני נזכר בשטויות שהייתי עושה, שטויות שהם היו צריכים לחזור אליהן מיום קשה בעבודה. לכן אנצל במה ועת זו בה יושבים כולנו בדירות ארעי, ואומר תודה להוריי שדאגו לי לבית אמיתי של קבע. ספאסיבה בולשויה.