"גם למדריכת הורים לפעמים נמאס לטפל בילדים"

בחופשת הקיץ המשפחתית של השנה שעברה, עינת נתן מצאה את עצמה כלואה בתוך חלום בלהות. כלום לא הסתדר, הילדים לא הפסיקו לריב, לא היה לאן לברוח. כוהנת ההורות הגדולה, האישה שעשרות אלפי אמהות בישראל מחכות למוצא פיה, הרגישה שהיא פשוט לא יכולה לסבול עוד רגע אחד עם הצאצאים.

איך את, עם כל הידע והניסיון, מוצאת את עצמך במקום כזה?

"כי הורות זה חתיכת דבר מסויט", היא עונה בלי למצמץ. "כי אין לי בעיה להגיד 'היה לי יום מחריד, הייתי אמא איומה, יש לי ילדים מקולקלים'".

אבל חופשה זה לא עוד יום.

"כי זה האודישן למשפחתיות? לצלוח שלושה שבועות של ביחד אינטנסיבי ולהגיד שנהנינו? אז אולי אני מספיק אמיצה כדי להגיד 'וואלה, לא היה מדהים. לא שווה את הכסף'".

את מבינה עד כמה זה מייאש אם אפילו אצלך זה ככה?

"למה? לפעמים חופשה גרועה היא פשוט מה שהיא – חופשה גרועה. לפעמים הכוכבים לא מסתדרים טוב. אני באמת חושבת – והנה עוד אמת שקשה נורא להשלים איתה – שלא הכול בשליטתנו. אני לא עבד של איזשהו קונספט של 'מהי הצלחה'".

אז החופשה המשפחתית אולי לא הייתה משהו, אבל חוץ ממנה הכוכבים בהחלט הסתדרו טוב לנתן בתקופה האחרונה. ספר ההדרכה המאוד אישי שלה, "חיימשלי", כיכב במשך יותר משנה ברשימת רבי־המכר, והפודקאסט "אמא אמא" שהיא מגישה במשותף עם הילה קורח כבש גם הוא את צמרת ההאזנות בישראל עם כ־90 אלף האזנות בממוצע בחודש.

בפעם הקודמת שנפגשנו לריאיון הייתי צריכה להסביר לעורך שלי מי את, והיום אין חברה שלא ביקשה ממני להשחיל בשבילה שאלה אלייך.

"לגלות לך את האמת על 'סיפור ההצלחה שלי'? הוא נשמע הכי מתוכנן והגיוני – קודם תגדלי את הילדים ואז תתפני לפתח את הקריירה. אבל זה ממש לא הסיפור שלי. הייתי שמחה באותה מידה אם הייתה לי עדיין רק הקליניקה הקטנה שלי, שבה הייתי עושה את התחביב המופלא שלי שעושה לי טוב לנשמה, וזהו. בחיי".

את מתגעגעת לפעמים למקום הזה?

"מאוד. זה לא שאני לא אסירת תודה וברור שכיף להצליח וזו זכות, אבל לא כיוונתי למקום הזה. ואם יובל בעלי לא היה אומר 'בייבי, נו, תכתבי כבר ספר' –

זה גם לא היה קורה. אני רק התפללתי שנמכור את המהדורה הראשונה, את מה שכבר הדפיסו, כדי שלא יהיו בושות".

ואיך ההרגשה להצליח פתאום כל כך? להפוך ממטפלת בקליניקה עם איזו פינה ברדיו לגורו הרשמית של הורי ישראל?

"אני חושבת שאני אמנית בלהדחיק קצוות. יש באישיות שלי מנגנון כזה שגם כאשר קורה משהו נורא ואיום וגם כשקורה משהו מהמם – אני לא שם עד הסוף. אני בן אדם שיודע לחיות רק את האמצע".

למה?

"כי זה שומר עליי, זה שומר עליי ממש טוב ואני אוהבת את זה. אז כן, כשאני קוראת תגובה של מישהי מניוֿ־זילנד אחרי שהיא שמעה פרק זה נורא מרגש. אבל 30 שניות אחר כך אני כבר בקציצות".

מן הסתם הקריירה תובענית יותר עכשיו.

"לא, כי אמהות זו באמת המשרה הראשונה שלי ואני יודעת לשמור על איזון. נכון שהילדים גדלו, אבל אני עדיין מגישה להם ארוחת צהריים כל יום. אני מאוד מדויקת לצרכים שלי. אל תשכחי שבימים שהייתה לי בערב הרצאה, שהיתי במחיצת הילדים מהצהריים. הם גם גדלו, ולמשוואה הזו יש שתי קצוות: אני פחות צריכה להיות שם והם פחות צריכים אותי".

ניתוק כואב מהפנטזיה

"חיימשלי" הרחיב את קהל היעד הטבעי של נתן, וסדרת ההרצאות שנולדה בעקבותיו כבר מזמן עזבה את אזור חיוג 03. אגב, הרבנית ימימה מזרחי היא קוראת נלהבת שמרבה להוציא את הספר בשיעורים שלה ולהקריא מתוכו, תוך הצהרות ש"האישה הזו היא חרדית והיא לא יודעת את זה".

"נשמע לך הגיוני שאני אוציא ספר עם הפרצוף שלי מרוח על הכריכה ועם השם הערסי הזה 'חיימשלי'? הרי זה כל כך לא מתאים לי. אבל בסופו של דבר, כשישבתי עם העורכת, הבנו שהתכנים שאני כותבת – זה אני. מעולם לא לבשתי מסכה של אף מומחה, אז למה לא ללכת עם האמת הזו עד הסוף?"

הספר בנוי באופן שימושי ומחולק לפרקים קצרים העוסקים בנושאים שמעסיקים כל אב ואם: חרדות, ציפיות, פרידות, מסכים, שיימינג, ריבים, מיניות, גיל ההתבגרות ועוד ועוד ("המטרה הייתה לכתוב פרק שייקרא בחמש דקות, כי זה הזמן שיש היום להורים"). גם הפורמט שלו שונה. במקום ספר הדרכה קלאסי שמסביר איך לגדל ילדים, נתן חושפת את מסע החיים שלה כילדה וכאמא כאמצעי הדגמה לתפיסת העולם שלה. הכישלונות, האכזבות, רגעי האושר והאימה פרושׂים בפני כולם, לצד תמונות מהאלבום המשפחתי.

הילדים שלך כבר גדולים. הם קראו את הספר?

"הקראתי להם, כמובן, אבל זה לא עניין אותם. ממש הייתי צריכה להתחנן שיקשיבו עד הסוף כדי שיאשרו לי".

ואיך הם עם החשיפה?

"זה לא מפריע להם. אם כבר, הם סופרים למי היו יותר תמונות", היא מחייכת. "תראי, מילדות הם ינקו אותנטיות כשפה משפחתית. הם שמעו אותי מדברת על הדפקטים שלי בהורות עם חברים בסלון. זה לגמרי טבעי להם, כמו שלבת של קרן פלס טבעי שאמא שלה שרה עליה. אני מכירה את הנקודות הספציפיות של כל ילד שבהן הוא לא מעוניין להיחשף, ולעולם לא אגיע לשם. אבל יש המון משמעות לפתיחות הזו ולשפה הזו שאני מדברת אותה. מעולם לא הרגשתי שאני מנצלת אותם כדי להעביר את המסרים שלי, זו מעולם לא הייתה טכניקה שיווקית. זו דרכי מאז ומתמיד, עוד לפני הספר. גם כשהדרכתי הורים בקליניקה וגם כשסתם דיברתי עם חברות".

הכריכה של הספר אף היא לא אופיינית לז'אנר, ופרצופה של נתן מתנוסס עליו בגאון. "כשיצא הספר הייתה לי דילמה גדולה לגבי הכריכה שלו ולגבי התמונות שבו", היא מסבירה. "רציתי צילומים שיתפסו את רוח הספר, שישלימו את הטקסט, שיעשו איזה משהו בלב של אנשים. חיפשתי וחיפשתי ופשוט לא מצאתי משהו שהיה בול. הרציונל הוא אותו רציונל שהוביל אותי גם בבחירת שם הספר. נשמע לך הגיוני שאני אוציא ספר עם הפרצוף שלי מרוח על הכריכה ועם השם הערסי הזה 'חיימשלי'? הרי זה כל כך לא אני. אבל בסופו של דבר, בזמן אמת, כשישבתי עם קרן העורכת שמכירה אותי ואת האמהות שלי הכי טוב מכולם ועם בעלי יובל, הבנו שהתכנים שאני כותבת –

זה אני. מעולם לא לבשתי מסכה של אף מומחה, אז למה לא ללכת עם האמת הזו עד הסוף? ככה אני קוראת להם, אז מה אכפת לי שזה ערסי?"

הופתעת לראות שאנשים כל כך התחברו אליו?

"היום אני יודעת להגיד עד כמה הפן האישי היה משמעותי. אני חושבת שחלק מסוד ההצלחה שלו נעוץ בעובדה שהוא נתן להורים אישור לכך שהם נורמליים, לכך שהם מרגישים הרבה פעמים הורים גרועים, ושזה בסדר. הרי היום אנחנו כל הזמן צריכים לעמוד באיזשהו מבחן של לגדל את הילד המצליח והמוצלח וההישגי. בהרבה מובנים הספר מנתק אותנו ניתוק כואב מהפנטזיה, מכריח אותנו להנמיך ציפיות. כולנו מוקפים היום בפרסומות ובאינסטגרם, שמשדרות לנו כל הזמן 'מה אני מחמיץ' ו'במה אני לא בסדר'. זה רעל שאנחנו מקבלים בדלת האחורית או הקדמית ואנחנו לא תמיד מודעים אליו. הספר הזה, במודע או שלא, אוורר את העניין הזה".

רוקדת ובוכה באחד בספטמבר

נתן מומחית באוורור נושאים לא מדוברים. לפעמים זה מקל על הקהל שלה, לפעמים זה דווקא מותיר אנשים עם תחושות כבדות של ייסורי מצפון.

את מרגישה שבימינו יש דברים שאי אפשר להגיד בגלל משטרת התקינות הפוליטית?

"ברור. למשל, הרבה יותר קשה לדבר על נוכחות הורית. אני כבר לא יכולה להגיד: גבירותיי ורבותיי, הילדים שלכם צריכים את ההורים שלהם בבית. תשכחו מזה שאתם עושים אאוטסורסינג להורות כדי ללכת להתעסק בקריירות המופלאות שלכם, בתירוץ ש'ככה זה היום, חייבים לעבוד ממש קשה'. זה לא עובד. ילדים צריכים הורים בבית, אפילו אם זה ברקע. יש הבדל דרמטי במבנה הנפשי והרגשי של מי שגדלו עם הורים באזור או בלי".

"המתבגרים שלנו מייצרים מופע של 'לכו מפה אנחנו לא צריכים אתכם', אז אנחנו חיים באשליה שאנחנו משוחררים. זו טעות חמורה. חמורה. ובכל פעם שאני אומרת את זה קמות עליי כל האמהות הקרייריסטיות עם ה'לא כולן יכולות להיות בבית'. בסדר, אחלה"

זה באמת משמעותי כל כך, סתם להיות שם ברקע?

"זה הכי משמעותי. שילד ישמע 'לבריאות' מאמא שלו כשהוא עושה אפצ'י, שהוא ישמע 'אז מה קורה וזה' והוא לא יענה, כי הוא במסך. לדברים האלו יש פי אלף יותר ערך מלקחת אותו ליום כיף בג'ימבורי פעם בֿֿ־. אם לא נהיה שם ביום־יום, אז מתי? בשישי־שבת? מתי יחסים נרקמים?

"המתבגרים שלנו מייצרים מופע של 'לכו מפה אנחנו לא צריכים אתכם', אז אנחנו חיים באשליה שאנחנו משוחררים. זו טעות חמורה. חמורה. ובכל פעם שאני אומרת את זה, או אפילו רק רומזת, מיד קמות עליי כל האמהות הקרייריסטיות עם ה'לא כולן יכולות להרוויח כל כך הרבה כסף מהרצאה ולהיות בבית'. בסדר, אחלה".

אולי מה שהן מתכוונות להגיד, ולא מסוגלות, זה שלא כולן יכולות להיות עם הילדים.

"אני מבינה. אבל לא אמרתי שכולן צריכות להוציא את הילדים שלהן מהצהרון, לאכול איתם צהריים ולא לשלוח לחוגים. בין זה ובין להגיע שעה לפני זמן ההשכּבות – יש פער גדול. אני מדברת רגע על being, על פשוט להיות איתם. אנחנו כל כך עסוקים ב־doing.

"הורות זה לא דבר קל. לא קל באוגוסט ולא קל בחגים ולא קל בשגרה. בואו נכיר בזה, שזה מורכב. אני גם יוצאת במחולות כשהם הולכים לבית ספר באחד בספטמבר וגם בוכה כשנגמר החופש. ואני יכולה להכיל את הקצוות האלו בלי לבחור צד".

"אגואיזם לא הולך ביחד עם הורות. לפעמים בא לי להגיד לאנשים האלו: צאו מהעיסוק הבלתי פוסק בעצמכם ואוי ואבוי אם תגדלו ככה את הילדים שלכם, כי אתם מגדלים יצורים מסכנים נורא שלעולם לא יהיו מאושרים. אז אולי כבר עדיף באמת לחשוב על זה מלכתחילה ולא להביא אותם"

את פוגשת הורים ששונאים את הילד שלהם?

"אף אחד לא באמת שונא את הילד שלו, אבל מה לעשות, גם אני לפעמים לא סובלת את הילד שלי. זה אחד הטאבואים הכי גדולים שאנשים מפחדים להרגיש, אבל הוא שם".

יותר ויותר אנשים היום בוחרים באל־הורות. מה את חושבת על זה?

"אני פוגשת מדי פעם הורים שגורמים לי לחשוב שאולי באמת הם לא ראויים להיות הורים. זה שכרגע החברה שלנו מקדשת ילודה או משפחה, לא אומר בהכרח שזה מתאים לכולם. האם אני חושבת שיש פה החמצה של משמעות בחיים? ברור. האם אני לא מבינה את המחירים שזה גובה? בוודאי שאני כן, הראשונה להבין. ועדיין, לא מתאים לכולם".

אנחנו חיים בעידן אגואיסטי וזה משליך גם על האופן שבו אנחנו מגדלים ילדים.

"נכון, אבל אגואיזם וה'מה יוצא לי מזה' לא הולך ביחד עם הורות. לפעמים בא לי להגיד לאנשים האלו: צאו מהעיסוק הבלתי פוסק בעצמכם, תפסיקו להיות כאלו מפונקים ואוי ואבוי אם תגדלו ככה את הילדים שלכם, כי אתם מגדלים יצורים מסכנים נורא שלעולם לא יהיו מאושרים. אז אולי כבר עדיף באמת לחשוב על זה מלכתחילה ולא להביא אותם".

רק רוצה לחפור

כאמור, לצד הצלחת הספר, נתן מתחזקת פודקאסט פופולרי עם הילה קורח שבקרוב יחגוג 50 פרקים עם אירוע בהיכל התרבות, שבו הוא יוקלט מול קהל מאזינים בשידור חי. "עשינו עד היום שני אירועי פודקאסט לייב כאלו, והייתה שם אנרגיה מדהימה של כנות וצחוק ורגש. כיף גדול לפגוש את הקהל שמאחורי האפליקציה".

איך נולד הפודקאסט?

"וואו, בניגוד לספר, זה היה חלום אמיתי שהתגשם. במשך שנים אני עושה פינות בתוכניות בוקר ברדיו או בטלוויזיה, ובכל פעם אחרי שסיימתי פינה של חמש דקות – היה לי רע, פשוט רע. הרגשתי שלא כיסיתי הכול, לא העמקתי מספיק, שנתתי למאזינים את הכי 'על קצה המזלג' שיש, שאין בזה ערך. עם השנים הבנתי מהתגובות שזה יותר טוב מכלום, אבל כל מה שרציתי הוא שייתנו לי לדבר על הורות באופן מלא ושלם. אני בן אדם שפשוט לא מסוגל לדבר בשורות תחתונות, ופתאום נפתח לי מגרש משחקים".

כאן חופרים.

"ממש מעוניינת בזה, כן. ואני יודעת שככל שאני חופרת יותר, ככה אני פחות ברורה. אגב, לעצמי אני מאוד ברורה".

הפודקאסט אכן אסוציאטיבי למדי. על אף שכל פרק מוקדש לנושא מסוים, נתן וקורח מרבות לפתוח נושא בתוך נושא בתוך נושא, קצת כמו שיח אמהות בגינה, כשבכל רגע איזה ילד תובעני קוטע את חוט המחשבה. "ברור לי שיש דברים שלא עוברים בגלל זה, אבל מה שכן עובר זו התשוקה. ואם מישהו לקח משהו אחד מפרק אחד, גם אם אם הוא לא הסכים עם 80 אחוז משאר הפרק – מצוין, זה מספיק. ניפגש בפרק הבא. זה שיש לי עוד הזדמנות ועוד הזדמנות כל שבוע מחדש זה מושלם מבחינתי, אני לא יכולה להסביר לך עד כמה. המגבלה היחידה היא שלפעמים הילה מאבדת סבלנות", היא צוחקת, "חוץ מזה, זה פשוט תענוג".

למה דווקא הילה?

"אנחנו מאוד־מאוד שונות. היה לי ברור שהיא תיתן לי את הפייט הכי טוב שיש וחיפשתי את הפייט, לא רציתי מישהי שרק תסכים עם כל מה שאני אומרת. גם חיפשתי מישהי שתגיע מהעולם הקצת גברי בחשיבה שלו, בתסכול שלו, ומצד שני שמחזיקה בערכי המשפחה בדיוק כמוני, וכמובן שתהיה גם בקושי.

"יש בשיחות בינינו המון צניעות, זה לא 'בואו תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב', אלא באמת לפרק את הסיטואציה, לראות מחירים ורווחים. זה התחליף לתהליך של הדרכת הורים. חלמתי לייצר פודקאסט שיכול לשנות חיים".

מי בעיקר מקשיב לכן?

"אין לנו פילוח לפי גברים ונשים, אבל מהתגובות זה בערך 90:10 לטובת נשים, אם כי גברים מצטרפים ומעורבים ומגיבים באריכות. גיאוגרפית רוב ההאזנות הן בארץ ואחר כך ארה"ב (בעיקר ברוקלין וניו־ג'רזי), אנגליה, גרמניה, קנדה ואוסטרליה. יש זנב ארוך של האזנות באמת בכל פינה בעולם כולל מיאנמר, פקיסטן וקונגו".

גם סיבוב ההרצאות של נתן כבר יצא מגבולות ישראל והיא הרביצה את תורתה בהורים בלונדון, סינגפור, הונג־קונג ובנגקוק. הקהל ישראלי בדרך כלל, אנשי רילוקיישן. בימים הקרובים היא תגיע לניו־יורק, להרצות לראשונה גם באנגלית מול קהל אמריקני ("עניין שבימים אלה תופס בערך 70% מסך החרדות שלי, אבל בכיף") ולקדם את הוצאת הספר בארה"ב.

בפודקאסט אין תוכן שיווקי ואין בו פרסומות, אז מה המודל העסקי?

נתן מחייכת: "אין מודל".

בכל זאת, חיזוק המותג?

"זה לא בא מזה. נראה לי שהמותג שלי ובטח של הילה לא זקוקים לחיזוק בז'אנר שמראש הוא מצומצם על סף האזוטרי, יחסית לטלוויזיה או רדיו או פייסבוק. הפודקאסט הוא באמת הגשמת חלום. הרגע הזה כשאנחנו עושות את הלייב ופוגשות פרצופים של אנשים בהיכל התרבות, ונהיית שפה שלמה משותפת סביב העניין הזה, זה לא בשביל שאנשים יקנו את הספר שלי. זה בשביל המשמעות שהפודקאסט נותן לאנשים".

בשם הדור הבא

נתן (48) מתגוררת בצפון תל־אביב והיא אם לחמישה ילדים בני 7 עד 19. לצד לכל המומחיות המבוגרות עם ניסיון החיים ולוק הסבתא, היא בהחלט מציגה מודל אחר.

נהיה דיבור סביב המראה שלך. השילוב הזה של מישהי שהיא גם חכמה וגם נראית טיפ־טופ לא מייצר אנטגוניזם אצל כל האמהות העייפות?

"בכנות, אני לא הילדה שאמרו לה שהיא יפה. עם השנים הבנתי שאני רואה את עצמי באופן שונה מאוד ממה שאחרים רואים אותי. מה לעשות שאיפור ובגדים זה הכיף שלי, האהבה שלי, ואם לא הייתה לי קריירה בהורות, הייתי מעצבת אופנה? בואי תפגשי אותי בשתיים בצהריים ותראי איך אני נראית הפוך מזה, לא מזהים אותי במכולת עם כל הסמרטוטים".

מה החלום הבא?

"לכתוב סדרת טלוויזיה. זה רצון עז שהוא לא רק תיאורטי, אבל בשלב הזה מדובר במשהו עוברי לחלוטין. כשזה יקרה אני מניחה שזה יהיה קשור לעניין שלי בנושא יחסים בין בני אדם, בתוך המבנה המשפחתי ובכלל. גם אם תושיבי אותי לכתוב תסריט לסרט של צ'אק נוריס, זה עדיין יידרדר לדיאלוג קורע לב של הדמויות בין המכות ליריות".

בסוף בסוף, מה מניע אותך? היכולת לעזור לאנשים?

"לא. לעזור זה יתרון גדול, אבל זו לא הסיבה. אני בטוחה בכל ליבי שיש פה איזושהי אמת שהיא נורא־נורא פשוטה, שצריכה להיות מדוברת בשם הדור הבא, שאנחנו צורבים לו עכשיו את ההארד דיסק. זה נשמע יומרני נורא, אבל אני כל כך מאמינה בערך של הדבר הזה".