בבריכה העירונית שבמרומי דיזנגוף סנטר בתל־אביב שוחות להן שש נשים. הן לא מתחרות זו בזו, גם לא שוחות באותו סגנון ולא מאותן סיבות. כולן פרי דמיונה של אדוה בולה, שחקנית תיאטרון וטלוויזיה שכבר שלחה בעבר את ידה בכתיבה, וכעת היא מוציאה ספר שני בשם "בריכה עירונית". חוט המים הדקיק המקשר באמצעות טיפותיו בין ששת הסיפורים שבספר הזה אינו מחויב המציאות ואפשר היה להסתדר בלעדיו. זו מחמאה לסופרת, שגם ללא ציר רעיוני מאחד הצליחה לברוא כאן ברגישות, בעדינות ובהקשבה דמויות מלאות ועגולות שהקורא ממהר להזדהות איתן.
"מסלול פרטי" מתאר את התמודדותה של אחת מהנשים עם מחלה המקננת בגופה. תהליך הגילוי, ההשלמה, תחושת האובדן, הניתוח וההתאוששות מתוארים כאן באיפוק שדווקא מעצים את תחושת השיתוף וההזדהות. אם לא מעט ספרים מתחילים בגופה המוטלת בחדר, בולה מחליטה באופן מעט חתרני להתחיל באישה חולה שמצבה רק הולך ומשתפר. נגד כיוון הזרם, אם להצטרף לאווירת המים המלווה את הספר.
והנה, כאילו כדי לאתגר אותנו, דווקא הסיפור השני, "בחירות", מתחיל בגופה. תהל, עוזרת מלבישה בטלוויזיה, מחליטה לשים קץ לחייה בקפיצה מגגו של המרכז המסחרי הוותיק בלב תל־אביב. יחסיה האסורים של תהל עם אמנון, שחקן ידוע ומפורסם, יודעים עליות ומורדות עד שמגיעים כצפוי לסופם המר. היא ואילנה, אשתו של אותו אמנון, שוחות שתיהן באותה הבריכה, ובולה מצליחה לשרטט בדייקנות את המפגשים בין השלושה.
"לבד", אולי היפה מבין ששת הסיפורים, מתאר אישה שבסך הכול רוצה להיות לבד. האורבניות המעיקה, בתוספת למשפחתיות לוחצת, גורמת ללא מעט אנשים לרצות להתנתק מהכול. לברוח, להיקבר באיזו מיטה ושיעזבו אותם בשקט. אבל גם כאן מצליחה בולה לשגר רסיסי נחמה ואהדה לעבר הדמות הבודדה והמתבודדת הזו, ואפילו מעניקה לה תרופה לשיכוך כאבי הבדידות לקראת הסוף.
ראומה ושלמה נבון, שני שחקנים מזדקנים, הם גיבורי "המחווה". שלמה עדיין פוקד את הבמות באופן תדיר ונחשב לשחקן מבוקש ופעיל, ולעומתו ראומה עדיין תקועה בתפקיד לא מרשים במיוחד שביצעה בעבר ושאיתו היא מזוהה, לדאבונה ולתסכולה, עד היום. כשהתיאטרון מארגן באמצעות בנם המשותף יאיר ערב מחווה לשלמה, היחסים בין השלושה נסדקים וראומה מוצאת את עצמה במלכוד שבו אגו, קנאה, משפחתיות ויצרים אחרים מסתחררים ומתנגשים זה בזה, עד למחיאות הכפיים.
"עמוק בנורמה", הסיפור החמישי בקובץ, עוסק לכאורה בשאיפה הישראלית כל כך לארבעה קירות. אלא שבולה יודעת כיצד לקחת את הנושא הארצי הזה ולהפוך אותו למה שהוא לא פעם – סימפטום וכיסוי לבעיות, רצונות ושאיפות אחרות לחלוטין. הזוג במרכז הסיפור אמנם לא מצליח למצוא דירה, אבל הקורא מצליח לקבל כמה תובנות ומחשבות שכנראה רלוונטיות לרבים מאיתנו.
הסיפור שחותם את "בריכה עירונית" דווקא מאכזב. אם עד עכשיו חלפו 174 עמודים שכמעט בכל אחד מהם היה ניתן למצוא נחמה, חידוש ועניין, ב"המציל" בולה משנה כיוון ומספרת סיפור נדוש למדי על זוג שנישואיו נקלעים למשבר והבעל מוצא את עצמו מחזר אחרי מישהי שפגש במקום עבודתו. יוני המציל, אשתו אסנת ותאיר בתפקיד הצלע השלישית לא מצליחים לנפק סיפור שיצדיק את היכללותם בקובץ היפה והשקט הזה.
זהו כאמור ספרה השני של אדוה בולה. ספרה הראשון, "דברים שאני יודעת על ר'", התפרסם לפני כשבע שנים. יש לה כתיבה בוטחת וסגנון ייחודי, שאולי לא מתאים לכל אחד, אבל מצליח להשמיע רוב הזמן קול צלול ומרתק שמצדיק ספר שלישי. אם אפשר שהוא יראה אור הפעם בהפרש של קצת פחות שנים מהקודם, מה טוב.
בריכה עירונית אדוה בולה כנרת, זמורה–ביתן, 208 עמ'
