שילוח הקן /// אמציה סמקאי / 38 / + 3
פעם להיות אבא היה די פשוט. טוב, לא פשוט אבל לגמרי ברור, מבחינת חובותיו כלפי ילדיו. הוא היה מחויב ללמד אותם תורה, להשקיע בחינוך, לדאוג לבריאות, לזון ולפרנס. היום המדינה לקחה את כל האחריות והתפקיד שלנו מסתכם בהבאת הילד בשלום עד שער בית הספר. שיחזור לבד, אגב.
גם שיעורי הבית, אותה טעימה קטנה של אחריות המחנך ההורי, נעלמו מהמציאות ביחד עם הטטריס, משיקולי טובת הילד והאקסבוקס שלו. הבריאות הנפשית של הילד, כך מאמינים כיום במשרד החינוך, מחייבת שלא להעמיס עליו מעבר לשעות בית הספר ולאפשר לו זמן איכות עם המסך.
אני רואה בעצמי איש עסוק. למרות זאת, קיבלתי החלטה ושריינתי יום בשבוע שבו אני חוזר מוקדם כדי לממש את האחריות ההורית שלי, ממש כמו פעם. "יאללה, בואו נעשה שיעורי בית", אמרתי להם בפעם הראשונה. "מה זה שיעורי בית?" שאלו בעיני עגל.
לא איבדתי עשתונות. "טוב, אז תוציאו את החוברות ונראה מה אתם לומדים בכיתה", אמרתי וכולי חדור מוטיבציה. מתברר שכל חומרי הלימוד נמצאים בכיתה ונאלצתי לגייס סייענים מבין כותלי בית הספר, כלומר מורים שיספרו לי על מה כדאי לעבוד.
קל להסיר אחריות ולהיסחף בנהר המטלות שהעבודה מביאה איתה. קל לאמץ את הלך הרוח שאומר שהמדינה דווקא עוזרת לי עם הילדים, ומורידה את העול הזה ממני. אבל אם לא ניזהר ונתעקש, נגלה שהלאימו לנו את הילדים. לכן אני לא רוצה שהמדינה תגדל אותם, ומתפלל לשינוי מערכתי שיחזיר אליי את השליטה והאחריות על ילדיי. בקיצור, אני פשוט רוצה להיות אבא.
אבאל'ה, בוא:
נכון, אבהות היום היא לא מה שהייתה פעם.
אבל בוא, היום יש הרבה יותר ערוצי טלוויזיה
אמיר מויאל / 34 / + 5
יום אחד תתנהל אצלנו בבית השיחה הבאה. "אבא", ישאל אותי בני, "איך ידעתם איך לנסוע לפני שהיה וייז?" אני אספר לו על אטלס כבישים שהיה תמיד בתא הכפפות או בצד הדלת, על שינון המפה לפני היציאה לדרך, על קריאת שלטים וגם על אנשים שהיינו שואלים איך להגיע ודקה אחר כך לא היינו זוכרים מה הם אמרו.
ואם הוא יקשה "ואיך הייתם מוצאים מידע לפני ויקיפדיה?" אני אספר לו על אנציקלופדיית אביב ועל בריטניקה לנוער, ואיך לפעמים היינו הולכים לשאול את סבא וסבתא ואמא ואבא שיספרו לנו ויחכימו אותנו. כי לא הייתה דרך אחרת.
והיה והוא יתהה "אבא, איך דיברתם אחד עם השני מחוץ לבית לפני שהיו טלפונים ניידים?" אני אספר לו שדיברנו פחות אבל נפגשנו יותר. שהיינו מתקשרים לחבר הביתה ומדברים עם אמא שלו או אבא שלו ומבקשים שיקראו לו. ולפעמים קובעים במגרש, מגיעים ופשוט מחכים. ואם היינו מתקשרים והוא לא היה בבית? תתפלא, אבל היינו מחכים שהוא יחזור.
ואם הוא יסתקרן ויתהה "אבא, איך שמרתם על קשר בלי ווטסאפ ואי־מייל?" אני אספר לו שפעם אנשים היו שולחים מכתבים זה לזה, ומחכים לפעמים חודש עד שיתקבל מכתב חזרה. אספר לו שהיינו מנהלים ספרי טלפונים וכתובות, מתקשרים ל־144 או אשכרה זוכרים מספרי טלפון. של כולם. לפעמים היינו גם בודקים בספר עבה שנקרא "דפי זהב", שחמישים עמודים ממנו לפחות הוקדשו למשפחת כהן.
ואם הוא יתמה "ואיך שמעתם מוזיקה לפני שהיה יוטיוב?" אני אספר לו על קלטות ועל דיסקים, על ווקמנים ועל דיסקמנים. אתאר לו איך היינו יושבים ומחכים שעות שהשיר האהוב עלינו יתחיל ברדיו כדי להקליט אותו, ואיך היינו מתבאסים על שדרנים שהיו נכנסים באמצע השיר. ואיך היו לנו אוספים והיינו מבקשים מהנהג בטיול השנתי שישים דווקא את הקלטת שלנו.
אבל אם בסוף הוא לא יבין איך לעזאזל הסתדרנו בלי גוגל, אני אגיד לו שאין לי מושג. זו שאלה נהדרת.
