כיצד הופכים מועדון כושל עם סיכויי הישרדות אפסיים בליגה הבכירה לאטרקציה בקנה מידה ארצי בארגנטינה ולסיפור גדול גם עבור התקשורת הבינלאומית? ממנים את דייגו מראדונה למאמן. המהלך הסנסציוני של חימנסיה לה פלאטה בחודש שעבר הניב את הפירות באופן מיידי. התוצאות על המגרש אמנם לא השתפרו, והירידה מובטחת מעשית, אבל כל המדינה עוקבת בדריכות אחרי מעלליו של הכוכב המפורסם. מדובר אמנם בקרקס ביזארי, וכולם מודעים לכך, אולם עבור מיליונים רבים מראדונה היה ונשאר האליל האולטימטיבי. הם רוצים בטובתו בכל מצב ובכל תנאי, וחימנסיה עושה כותרות על בסיס יומי. ואולי אלה לא כותרות חיוביות, אך האהדה זורמת מכל עבר.
הערצה עיוורת
בארגנטינה מוכנים לנשק את האדמה שעליה דורך דייגו גם בחלוף 33 שנה מאז הזכייה במונדיאל במקסיקו. אי אפשר למחוק מהתודעה הקולקטיבית את הופעותיו המופלאות ב־1986, כולל צמד השערים ההיסטורי לרשת אנגליה ברבע הגמר. מראדונה יהיה מזוהה לנצח הן עם הסלאלום הפנומנלי שהותיר את כל ההגנה חסרת אונים, והן עם תרמית "יד הא־לוהים" כאשר הסיט בידו לרשת את הכדור שהיה צריך להגיע לידיו של השוער האנגלי פיטר שילטון. מבחינת האוהדים במולדתו, ייתכן שהרמאות אפילו עולה על האמנות. הרי האמנות הייתה שם בשפע, והבישול לחורחה בורוצ'אגה בדקה ה־84 בגמר מול מערב גרמניה חתם את המסע הנהדר. כאשר בכה מראדונה עם הגביע בידיו, בכתה ארגנטינה יחד איתו. והיא מוכנה ללכת איתו באש ובמים גם עכשיו, למרות שהתבזה אינספור פעמים ולמרות שכישוריו כמאמן אינם מתקרבים לגאונות שהפגין כשחקן על הדשא.
מעבר לכך, אישיותו השערורייתית של מראדונה הפכה אותו לסוג של בדיחה על הקווים, והתנסותו הבודדת כמאמן מועדון בארצו הייתה אי שם ב־1995, כאשר ריצה עונש השעיה כשחקן בגין שימוש בחומרים אסורים במונדיאל 1994. החוויה בראסינג קלוב הייתה קטסטרופלית בכל קנה מידה, ולהרפתקה החדשה שלו הוא יצא, באופן אירוני במיוחד, דווקא כאשר ההתאחדות מינתה אותו לנבחרת ב־2008. היא החלה בתבוסה 6:1 בבוליביה במוקדמות והסתיימה בהדחה אחרי פיאסקו 4:0 נגד גרמניה ברבע גמר גביע העולם, ולכולם היה ברור שאינו מתאים לתפקיד.
ובכל זאת, העם התחבר אליו. הכריזמה, הליטוף, החיבוק, הציטוטים הצבעוניים, הניסיון להחדיר מוטיבציה, הנאמנות לחברו מרטין פאלרמו שהוחזר לנבחרת אחרי עשור – כל אלה עמדו לזכותה של האגדה. מאז, הגעגועים היו עזים מאחר ומראדונה לא אימן בארגנטינה. היו לו שתי קדנציות מביכות למדי באיחוד האמירויות, בנוסף לכמה חודשים ספורים שבהם מילא את תפקיד המנהל הספורטיבי של דינמו ברסט בבלארוס. לאחרונה הוא אף התנסה בליגה השנייה במקסיקו, אבל לא הצליח כצפוי להצעיד את דוראדוס הקטנה לעלייה.
במשך כל הזמן הזה רבים קיוו בארגנטינה שמישהו בכל זאת יהמר עליו. בקיץ קושר שמו לניואלס אולד בויס ולבאנפילד, אך התברר שמדובר בשמועות בלבד. למעשה, מראדונה אף הצהיר כי לא יוכל לאמן עוד לעולם בשל בעיותיו הבריאותיות הרבות. דווקא אז, כמובן, הוא חזר בו וחתם במהלך בזק בחימנסיה. זה קרה ב־5 בספטמבר, וכל ארגנטינה יצאה באופן מיידי מדעתה. ההיסטריה ההמונית שברה שיאים, ונדמה היה כי מראדונה השכיח את כל הצרות. המשברים בכלכלה ובפוליטיקה בעיצומם, המדינה נמצאת במצב קטסטרופלי, אבל כל השיחות היו רק על דייגו. גם אם ברור כשמש שמדובר בקוריוז, והנהלת חימנסיה בחרה ביודעין במראדונה רק כדי לבצע תעלול מבריק ביחסי ציבור, הקהל הרחב מוכן להתעלם מכך.
"אני מבטיח מחויבות מוחלטת. לא אחמיץ אף אימון", הצהיר מראדונה באופן חד–משמעי – ואז החמיץ את האימון למחרת
כדי להבין את הלך הרוח, די להקשיב לבריאן מנסיז'ה, החלוץ הצעיר שהושאל לתקופה קצרה לחימנסיה ועזב אותה בשלהי אוגוסט. על אף שזכה לקידום מקצועי וחתם בקבוצה מכובדת בליגה הפורטוגלית, מנסיז'ה התקשה מאוד להתמודד עם העובדה שפספס את החוויה עם מראדונה. "כאשר נודע לי שדייגו הגיע לחימנסיה, רציתי לדפוק את הראש בקיר. למה עזבתי? למה לא התעקשתי להישאר? לו רק ידעתי שדייגו יבוא, הייתי הופך עולמות כדי להיות בחימנסיה", התוודה השחקן. הוא יודע, יש להניח, כי מראדונה לא יוכל לתרום לו דבר מבחינה מקצועית נטו, אך ההזדמנות להיות איתו בחדר ההלבשה, ללחוץ לו את היד ולהקשיב לנאומיו נשמעת קוסמת במיוחד. ארגנטינאי ממוצע לא יהיה מסוגל להחמיץ צ'אנס כזה.
חימנסיה הייתה במצב אנוש בתחתית. היא לא רק דורגה במקום האחרון ללא ניצחונות, אלא הפגינה יכולת ירודה בשתי העונות הקודמות, ובארגנטינה הירידה נקבעת על סמך שלוש שנים מצטברות. הפער עצום, לפיכך, ומבחינה מתמטית נדרש שיפור אדיר בתוצאות כדי שיהיה סיכוי לסגור אותו. במסיבת העיתונאים החגיגית הראשונה הבטיח דייגו לעשות כל מאמץ כדי להשיג את המטרה, גם אם הרושם שהותיר היה קשה.
ההיגיון מחוץ לתחום
הכוכב חגג השבוע (רביעי) את יום הולדתו ה־59, והוא אף נראה מבוגר לגילו. עיניו דומעות, וקרובי משפחתו מעידים כי שילוב של כדורי שינה עם אלכוהול לא עושה לו טוב. דבריו לא תמיד הגיוניים, הוא נוטה להתבלבל ולהזכיר נושאים שאינם קשורים כלל לתפקידו הנוכחי. חלק נכבד מהשיחה עם התקשורת הוקדש לתחושת העוול שלו על השעייתו בבושת פנים באמצע המונדיאל ההוא ב־1994. קשה מאוד להאמין לאמירותיו. "אני מבטיח מחויבות מוחלטת. לא אחמיץ אף אימון", הצהיר מראדונה באופן חד־משמעי – ואז החמיץ את האימון למחרת. אבל מה זה משנה כאשר כל האוהדים באקסטזה, והתקשורת מנצלת את העניין עד תום? העיתון הפופולרי "אולה", למשל, פתח עמוד מיוחד באתר האינטרנט שלו, ובו פירוט כל צעד וצעד של מראדונה בתפקידו החדש. העיתונאים עוקבים אחריו בכל דקה, והדיווחים לא מפסיקים לזרום. האליל, מצידו, מספק את הכותרות העסיסיות בלי הפסקה, ומתקבל הרושם שהוא מאושר מתמיד.
המאמן האגדי ססאר לואיס מנוטי, שעבד עם מראדונה במונדיאל הראשון שלו ב־1982, העיד: "דייגו לא מסוגל להתקיים ללא הכדור ומחוץ למגרש. אלה החיים שלו. זה החלום שלו. כך תמיד היה, ואני שמח בשבילו שהוא נמצא שוב באור הזרקורים".
אור הזרקורים זו הגדרה עדינה. לערוץ הטלוויזיה TNT אין אפשרות לשדר את המשחקים של הליגה הארגנטינאית כי הוא לא רכש את זכויות השידור, אז נמצא פתרון יצירתי מאוד לסוגיה: הוחלט להצמיד מצלמה למראדונה בלבד במהלך כל המשחקים ולשדר אך ורק אותו. זה משתלם, כי צופים לא מעטים רוצים לראות רק את דייגו, ויש לא מעט אקשן סביבו. במשחק הבכורה מול ראסינג, למשל, נתקל בו חלוץ היריבה דייגו קלימוביץ' – והוא ניצל את הרגע כדי לחבק את האגדה ולאחל לו הצלחה. הוא לא לבד. אוסבלדו רינאלדי, שזכה עם מראדונה באליפות העולם לנבחרות צעירות ב־1979, דיבר בשם מיליונים רבים כאשר הצהיר: "מעכשיו, כולנו אוהדי חימנסיה, כי אנחנו מאוהבים במראדונה. מגיע לו רק טוב".
לשם התחלה, הורה מראדונה להעלים לחלוטין את הצבע הירוק מחדר ההלבשה ומהמתקנים. "הוא לא משפיע טוב פסיכולוגית", הסביר המאמן. באופן משעשע, לרוב השחקנים היו נעליים דווקא בצבע ירוק, והם נדרשו להחליפן בדחיפות. דייגו התעלם באלגנטיות מהתהיות לגבי הגורם הירוק ביותר בכדורגל – הדשא עצמו
להצגה הרשמית של מראדונה באצטדיון אל בוסקה ("היער") הגיעו כ־30 אלף אוהדים נלהבים, אבל הפופולריות של חימנסיה חוצה כעת את כל הגבולות האפשריים. אלפים רבים של מעריצי מראדונה הגישו בקשות לחברות במועדון, וההודעות זורמות מכל קצוות הגלובוס. בחימנסיה ציינו בהפתעה כי יש לקבוצה כעת אוהדים אפילו בטנזניה ובג'מייקה. מחלקת הדוברות של המועדון עובדת מסביב לשעון כדי להיענות לבקשות המגוונות, עיתונאים רבים מגיעים לעיר בניסיון לראיין את המאמן המהולל, והעסק איים לצאת משליטה כבר בימים הראשונים.
בכל הקשור לתוכניותיו של מראדונה, הכול אכן יצא משליטה במהירות. היגיון הוא לא הצד החזק שלו, כאמור, והשחקן הראשון שהזכיר כאפשרות לחזק את חימנסיה הוא דני אוסבלדו. אולי הספקתם לשכוח את שמו, או לא שמעתם עליו מעולם, אך בתחילת העשור היה החלוץ הארגנטינאי מפורסם למדי, חתם ברומא תמורת 15 מיליון אירו, וערך 14 הופעות במדי נבחרת איטליה אחרי שקיבל אזרחות בזכות סבו. הוא אף שיחק תקופות קצרות ביובנטוס, באינטר ובפורטו, אך אופיו הבעייתי הרס לחלוטין את הקריירה שלו וב־2016 הודיע השחקן על פרישה כדי להתרכז בתחביבו העיקרי בחיים – המוזיקה. מאז הוא שר רוקנרול על הבמה, אבל מבחינת מראדונה דווקא אוסבלדו נתפס כאדם הנכון שיכול לסייע לחימנסיה במאבקי התחתית. זה אולי משעשע, אך יתר הרעיונות שהביא למועדון הזויים אף יותר. הרבה יותר.
לשם התחלה, הורה מראדונה להעלים לחלוטין את הצבע הירוק מחדר ההלבשה ומהמתקנים. "הוא לא משפיע טוב פסיכולוגית", הסביר המאמן. באופן משעשע, לרוב השחקנים היו נעליים דווקא בצבע ירוק, והם נדרשו להחליפם בדחיפות. מראדונה התעלם באלגנטיות מהתהיות לגבי הגורם הירוק ביותר בכדורגל – הדשא עצמו. אז הוא אמנם לא הציע לצבוע את המשטח בכחול, אך פתח במלחמה נגד המספרים 13 ו־17 שמביאים לדבריו מזל רע. לדרישתו, הגישה חימנסיה להתאחדות בקשה להסיר את החולצות עם מספרים אלה, ולהעניק לשחקנים שלובשים אותן – הקיצוני הקולומביאני חסוס ורגאס והחלוץ הפרגוואי פבלו ולאסקס – מספרים אחרים. ההתאחדות סירבה כי הדבר מנוגד לחלוטין לתקנון באמצע העונה, והיא אינה מעוניינת לשנות אותו לפי גחמותיו של מראדונה. אם כל זה לא מספיק, הבוס החדש ארגן ביקור של כומר באצטדיון כדי להסיר את הקללה שרובצת על המועדון. "אנחנו מגרשים את הרוח הרעה", הוא טען לקראת הבכורה מול ראסינג.
למרבה הצער, הכומר לא עשה ככל הנראה את עבודתו, כי חוסר המזל ליווה את דייגו במשחקו הראשון על הקווים. השוער אלכסיס מרטין שמט כדור פשוט מאוד מעבר לקו, וחימנסיה נכנעה ליריבה העדיפה 2:1. מראדונה השתולל על הקווים משמחה כאשר הצליחה קבוצתו להבקיע את שער השוויון הזמני, אך זה לא עזר. הוא היה עגום במיוחד אחרי שריקת הסיום, וביציע נצפה קלאודיו קאניג'ה עם מבט עצוב לא פחות. חלוץ העבר, ידידו הקרוב של מראדונה, הגיע כדי לתמוך בו, ונכח גם במשחק הבית השני של חימנסיה שבו הפסידה הקבוצה 2:0 לריבר פלייט. פעם הם כיכבו ביחד על הדשא, ובארגנטינה לא ישכחו לעולם את הבישול של מראדונה לקאניג'ה שהניב ניצחון סנסציוני על ברזיל בשמינית גמר גביע העולם ב־1990. כיום הם יכולים רק לחשוב על כך עם המון נוסטלגיה.
אחרי שריקת הסיום פצח מראדונה בריקוד מיוחד בחדר ההלבשה, והלהיב את כולם. "אמרו שאני לא מסוגל ללכת. תראו איך אני קופץ", הוא הכריז, תוך שהוא מתייחס לניתוח שעבר ברגלו
המשחק מול ריבר פלייט היווה הפסד שלישי רצוף עבור מראדונה, והפסד שביעי ברציפות עבור חימנסיה באופן כללי. עוד קודם לכן, במשחק החוץ הראשון על הקווים, נכנע מראדונה באופן דרמטי לטאז'רס, 2:1. אוהדי היריבה הביאו ליציע דגל ענק עם תמונתו בפסי תכלת־לבן של ארגנטינה, ונדמה שהוא זוכה לכבוד מלכים בכל מקום. מהדורה מיוחדת של חולצות עם דיוקנו נחטפת במהירות מסחררת, ויש אוהדים שמאבדים לחלוטין את השפיות. אחד מהם, למשל, קעקע על ראשו את פניו של מראדונה הצעיר כאות הוקרה. "כולי תקווה שזה יביא לו מזל", הוא הסביר לצלמים שהנציחו את המחווה, אבל בשלושת המשחקים הראשונים המזל לא היה עם מראדונה. "ליבי כואב ונפשי פגועה, אבל זה לא הסוף", הוא אמר.
ההצגה הטובה בעיר
אהבת הקהל לא פחתה. אחרי ההפסד השלישי, ניגש מראדונה ליציעים וביקש מהאוהדים את סליחתם עם דמעות בעיניים. האוהדים פתחו בשירה אדירה: "מי שלא קופץ אנגלי", ומראדונה הצטרף אליהם בשקיקה. אחרי הכול, גם אם האיכות לא מזהירה, השחקנים מפגינים אומץ ותעוזה. לא פחות מ־24 בעיטות שלחו שחקני חימנסיה לעבר השער של ריבר פלייט, ולא הצליחו להבקיע. מראדונה הכריז כי יטפל באחוז ניצול ההזדמנויות הנמוך, ניפה שבעה שחקנים בכירים ושלח אותם להתאמן עם הנוער, ופצח בסדרת אימונים מיוחדת שנועדה לשפר את דיוק השחקנים. בין היתר, הוא העביר הדרכה אישית לקשר הפרגוואי ויקטור אז'אלה והעניק לו עצות לגבי ביצוע כדורים נייחים.
והנה לכם, זה עבד בקרב התחתית המותח מול גודוי קרוס בחודש שעבר. ההרכב המהפכני עשה את שלו, וחימנסיה – שכבשה ארבעה שערים בשבעת משחקי הליגה הראשונים של העונה – הבקיעה רביעייה ב־90 דקות. אז'אלה, שקיבל את הטיפים המיוחדים מהמאמן, הרשית פעמיים בעצמו והודה למנטור על העצות. אחרי שריקת הסיום פצח מראדונה בריקוד מיוחד בחדר ההלבשה, והלהיב את כולם. "אמרו שאני לא מסוגל ללכת. תראו איך אני קופץ", הוא הכריז, תוך שהוא מתייחס לניתוח שעבר ברגלו. הסרטון המיוחד התפשט במהרה ברשתות החברתיות, והוכיח מעבר לכל ספק: מראדונה הוא השואו הכי טוב שארגנטינה יכולה לספק.
נאום הניצחון שלו היה מרשים לא פחות. "השחקנים שלי צריכים לרוץ, אבל הם חייבים לרוץ עם הכדור – אחרת היינו מחתימים את יוסיין בולט. גודוי קרוס היתה יריבה קשוחה, והשחקנים שלה בעטו בנו. זה הזכיר לי את הקמרונים ב־1990", הוא אמר בהתייחסו למשחק הפתיחה המפורסם במונדיאל 1990, שבו הפסידה ארגנטינה לנציגת אפריקה השאפתנית שביצעה עבירות גסות כטקטיקה מכוונת. קמרון ספגה אז שני כרטיסים אדומים, אך זה לא מנע ממנה את הסנסציה. הפעם הורחקו שני שחקני גודוי קרוס, והאסוציאציות הציפו את מראדונה. יכולתו למצוא נקודות נוסטלגיות מרתקת, והיא מאפשרת לו לחיות בעבר. גופו מצולק והרוס משימוש בסמים ובתרופות, אך עמוק בתוכו הוא עדיין שחקן פעיל.
זה סוד הקסם שלו. בארגנטינה זוכרים את המבט השובב של הנער שכבש את הלבבות. זו הייתה התמימות שהפכה את מראדונה לחביב הקהל העולמי. כאשר הגיע לברצלונה, הוא היה התגלמות הכדורגל הטהור. לאחר מכן הגיעו הרמאויות, ההתחזויות והקשרים עם המאפיה בתקופתו בנאפולי, שפגעו קשות באופיו ובאישיותו. הוא הצעיד את התכולים מדרום איטליה לשתי האליפויות היחידות שלהם עד היום, אבל סביר להניח שחייו היו טובים יותר לולא היה מגיע לשם. ייתכן שהיה בריא יותר פיזית ומנטלית ללא ההתמכרות ההרסנית לקוקאין שאיימה בתחילת המילניום על חייו. במערכות העיתונים כבר היו מוכנים אז ההספדים, כאשר נדמה היה כי הכוכב נמצא על ערש דווי.
ואולם, הוא שרד – וגם אם אין מבחינתו סיבות רבות לגאווה, ההערצה לא יודעת גבול בזכות היותו דייגו ארמנדו מראדונה. לכן כל האומה הארגנטינאית חגגה איתו את הניצחון הראשון, שבזכותו עלתה חימנסיה מעל למקום האחרון בטבלה.
כעת מחכים כולם להתפתחות העלילה, והמחזור האחרון של הליגה כבר סומן כמרגש במיוחד. מראדונה אמנם לא צפוי להציל את חימנסיה, ושיטותיו עלולות להרוס אותה עוד יותר, אבל המפגש מול בוקה ג'וניורס אהובתו יהיה פיקנטי. בוקה, בשורותיה זכה באליפות כקשר צעיר ב־1981, מובילה כעת את הליגה, וייתכן שתזדקק לנקודות מול מראדונה בתחילת מרץ כדי להבטיח את הכתר. יהיה מדהים אם דייגו יהיה זה שימנע ממנה את התואר, וזה עשוי להיות התסריט המופלא מכולם. מצד שני, מה הסיכוי שהוא יישאר בתפקידו עד אז?
